'חג החנוכה' בולט מאד בשינויים הרבים שבינו לבין שאר המועדים. ככלל, הוא היחיד שכל כולו תורה שבעל-פה, בכתובים הוא אינו מופיע בכלל, ואף בדברי חז"ל כמעט ואינו מוזכר. במשנה הוא מוזכר כלאחר יד, ובגמרא הוא מופיע בדרך אגב. גם בספרים שבכל הדורות – מעטים הם הדיבורים אודותיו. בנוסף לכל זה, הוא שונה במהותו וסגנונו מכל השאר.

בליקוטי מוהר"ן קיימים שמונה מאמרים שנאמרו בחנוכה, ומתוכם מתבאר עניינו של יום. אחד מהם (ח"ב סימן ב) עוסק כולו במהות החג באריכות ועמקות, וממנו ננסה להבין "מאי חנוכה", וכיצד שייך הוא אלינו לעובדא ולמעשה.

* * *

נציג את התמיהות: ראשית, הסתירה זועקת – 'חג' אבל בתוך 'ימות החול'; בגדי חול, עיסוק במלאכה, ללא שום שינוי בשגרה. הדבר אומר דרשני.

שנית, אחד מעיקרי המצוות של כל חג, הוא – סיפור מעשה הנס שלזכרו נקבע המועד והחג. בפסח מספרים סיפור יציאת מצרים, בפורים קוראים את המגילה, בסוכות צריך לזכור את ענני הכבוד, ולכוון עליהם בעת הישיבה בסוכה. לעומת זאת בחנוכה – אין מצוה או הלכה לספר את השתלשלות מעשה היוונים והחשמונאים.

שלישית, עם ישראל בהיסטוריה הארוכה שלו ראה הרבה נסים, לא על כל אחד מהם קבעו יום טוב. הנסים המשמעותיים ביותר לעם ישראל, הם אלו שבשלם נקבעו המועדים. בפסח – נולד עם ישראל, בפורים – יצאו ממות לחיים, סוכות – אף הוא שייך ליציאת מצרים, בשבועות – קיבלנו את התורה. לעומת כל אלו, הנס של חנוכה, בו נצחו במלחמה, אינו נס כל כך מכריע לכאורה. מלחמות היו הרבה, נצחונות גם כן, נס המנורה אף הוא רק אחד מאין-ספור נסים שארעו בבית המקדש. איזו סיבה יש כאן לקביעת מועד?

והתמוה מכולם: המהות של חנוכה הוא "הלל והודאה". כפי שאומרים בתפילה "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל", וכך אכן הדברים מובאים בליקוטי מוהר"ן (שם): "ימי חנוכה הם ימי הודאה…". פלא והפלא: וכי בכל חג ומועד אין אומרים הלל והודאה?! אלא מאי, בכל מועד ישנם מצוות ומנהגים הקשורים ישירות לנס שהתרחש בו, ובנוסף, אומרים הלל על הנס. אף בחנוכה מן הראוי להיות: לקבוע מצוות הקשורות לנס, ולהוסיף אמירת הלל והודאה. כיצד הפכה ההודאה לעצם מהות החג?

חושך – זה יוון

כלל מסור בידנו. המועדים אינם 'זכר' למשהו היסטורי שהיה ואיננו, אלא הארה שחוזרת על עצמה מידי שנה, באותו אופן בו הוא היה במקור. הסיפור של מצרים והיציאה מהם – חוזר על עצמו כל שנה מחדש; כך גם הגזירה של המן ונס ההצלה; מלחמת יון וניצחון החשמונאים – מתרחש בכל שנה. עלינו להבין א"כ היכן פוגשים אנו את יון, וממה יש לנו להינצל.

את המהות של יון מגדירים חז"ל במילים "חושך – זה יון", 'שהחשיכו עיניהם של ישראל'. חושך אינו מציאות אמתית, אלא משהו שמכסה על כל מה שיש. כשהחדר חשוך אי אפשר למצוא כלום, לא משום שהכל ברח מהחלון, אלא משום שלא רואים. אם רק תדליק את האור, תגלה עולם ומלואו, תראה פתאום את כל מה שכבר היה כאן, ותוכל ליהנות ממנו.

את הטעם של ה'חושך' – טעם מן הסתם כל אחד. אתה קם בבוקר, ואין לך חשק לכלום. לא לקום, לא להתפלל, לא ללמוד, ולא לעשות כלום. אז מה עושים? אין ברירה, קמים, ועושים כל מה שצריך. אבל הכל מתוך חושך. בלי טעם, בלי אור, בלי חיות, בלי משמעות. מה קרה? 'חכמת יון'! הא כיצד?

חכמת יון היא המציאות שעושה עסק מחיצוניות. אצלם יש משמעות רק למה שרואים! חכמה, גבורה, ניצחונות, הישגים, הצלחות. אם יש תוצאות – אתה שווה, אם לא – אינך שווה פרוטה.

זהו חושך לשני הצדדים. בין למוצלחים ובין לשאינם כאלו. אלו שאינם מוצלחים – שהם הרוב כמובן – בוודאי אינם נהנים. כי מי הם בכלל, הרי אינך רואה אצלם כלום. המוצלחים כן נהנים לכאורה מההצלחה, אך לא באמת. הם אינם יכולים באמת לחוש טעם של אור, טעם של משמעות וחיות. כי ההצלחה החיצונית אינה מהותם.

ה"חכמה" הזו חודרת עמוק אלינו, עד שהיא נתפסת אצלנו כאמת, בלי להבחין כמעט. יבדוק נא כל אחד בעצמו: את מי הוא מחשיב, וממי הוא מתפעל – ברור, מהמצליחנים! לא משנה במה, העיקר שמצליחים. מכאן מקור החושך. לכן אין שום טעם בכל מה שעושים. כי מאחר שאת ההישג וההצלחה אני מחפש, מניין לי להרגיש טעם במה שאני עושה, ובמציאות בה אני חי.

חנוכה – אור פנימי

הניצחון של חנוכה הוא בסך הכל להדליק את האור!

בחנוכה אנו יוצאים מקליפת יון, ומתחילים להכיר את האמת, שהצלחה אמתית איננה תלויה בשום מצב חיצוני, לא של הישגים ולא של כשרונות. אלא במשהו הרבה יותר אמתי ומהותי.

האדם היחיד בתורה הנקרא בתואר "איש מצליח" הוא יוסף הצדיק. ולא בזמנים ה'מוצלחים' שלו. לא בבית אביו, ולא בשבתו על כסא ממלכתו, אלא בעומק עבדותו ובחושך ריחוקו, שם דייקא הוא קיבל את התואר הנחשק. ומדוע? מבאר הפסוק בעצמו: "ויהי ה' את יוסף – ויהי איש מצליח". אם השי"ת אתי, אני מוצלח. נקודה.

וזה שייך לכל אחד. כל יהודי יש לו קשר להשי"ת. וכל היום מלא מנקודות של חיבור. כל מצוה, כל מנהג, כל תפילה וכל לימוד, ואפילו כל רצון וכל מחשבה טובה – הוא מציאות אלוקית, וחיבור למקור הטוב. אם רק נדליק את המתג, נראה שהיום שלנו מלא באין-סוף טוב. מהבוקר ועד הבוקר.

היוונים צעקו: "אין לכם חלק באלוקי ישראל", כי את זה לא רואים, בטח לא בחושך. אך אנו צועקים בחזרה: "מי לה' – אלי". אם אתה רק רוצה את ה' – הוא נמצא כאן ועכשיו. תדליק נר ותראה. ואז תתחיל לרקוד ולשמוח, ולהיות איש מצליח.

זו מהות החג. נצחון האור על החושך. מדובר אם כן בניצחון מהותי, לאו דווקא הניצחון של מתתיהו-כהן-גדול מול אנטיוכוס, אלא ניצחון של יהודי היום עם היווני של היום, האור שלנו נגד החושך שלנו. ולכן אין צורך לספר את פרטי הסיפור שהיה.

לכן, המהות של חנוכה הוא "הודאה". כי המהות של ההודאה הוא הכרה במציאות ה', שהוא נמצא וקרוב ואוהב ומושיע. ההיפך מהחושך של יון שמכסה ומסתיר את מציאות ה'. זהו המתבאר בהמשך המאמר בו פתחנו: "וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא – להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעי"ז סמוכים וקרובים אליו יתברך…". נמצא א"כ, שהדלקת הנר ואמירת ההלל – אינם שני דברים, אלא שני צדדים של אותה המטבע. כי הנר מאיר את האור של ההלל וההודאה, שזה שעשוע עולם הבא.

את הנר הזה מדליקים לא באמצע היום, שאז כולם רואים שיש אור, אלא בסוף החודש (מיעוט הירח), בתחילת הלילה (התגברות הקליפות), למטה מעשרה (שמעולם לא ירדה שכינה לשם), בפתח רשות הרבים (מקום הנסיונות והחושך), ועם כל שמן ופתילה שתרצה. כי את האור האמתי הזה אפשר להאיר בכל מקום בכל זמן ובכל מצב.