ישנם שני סוגי אהבה: האחת היא האהבה המוכרת לנו, האנושית, המובנת על פי ההגיון והשכל, "אהבה שבמידות" שמקורה בהתפעלות הלב; אבל, ישנה עוד אהבה, גבוהה וגדולה ממנה לאין ערוך, אהבה שלמעלה מכל גבול ומידה, אהבה שמעל לזמן או למקום, "אהבה שבדעת", וזו האהבה שאוהב הבורא יתברך את עמו. אהבה עליונה, שאין לה שום גבול ושום מידה.

* * *

מרגע שנברא העולם, מרגע שנבראו הזמן והמקום, נבראו גם השכחה וההפסד העצמי. הגשמיות, מיסודה ומעיקרה, היא דבר כלה ואבד, וממילא העולם הזה, מצד עצמו, הינו עולם הפירוד, המעלים את בעל הבירה ית' והולך ומתרחק מהבורא. כי מצד עצמו, כל דבר שתחת הזמן, שנתון לגבולות הזמן או המקום, אחת דינו – כליון, מוות ושכחת האמת.

כל דבר כזה, על מנת להתחדש ולהמשיך לעצמו חיות, לקשר עצמו אל האמת הנצחית, חייב לקשר עצמו לאיזה דבר גבוה, שאינו נתון לגבולות אלה, שעל ידו יוכל לקבל את חידוש הארת האמת מיסודה, מבחינת קודם הבריאה, המגלה כיצד מחדש הקב"ה את עולמו "בכל יום מעשה בראשית" ובורא את עולמו מחדש, ואוחז ומקיים אותו בעצמו בכל רגע. ועל ידי התקשרותו אל למעלה מן הזמן, יוכל להמשיך לעצמו את אותו אור האמת של קודם הבריאה, להמשיך לעצמו חיות חדשה תמידית.

אולם, איך יוכל האדם, למשל, המצוי בעומק עובי גשמיות העולם הזה, לקשר עצמו אל אותה נקודה עליונה, "בחינת קודם הבריאה"?

ה"פתח" דרכו יכול אדם לקשר עצמו אל בחינת קודם הבריאה, מסביר רבינו בתורה זו, מצוי בתוך הבריאה עצמה, אלא שהוא מוסתר בהסתרה בתוך הסתרה.

כלל ידוע הוא: בכל הבריאה כולה "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום "פנוי" מה' יתברך. גם בחושך הגדול ביותר, בהעלמה הגדולה ביותר, גם שם אפשר למצוא איזה "חוט, דק ונסתר, איזה אור מצומצם שמאיר מאותה בחינה עליונה של "קודם הבריאה" אל תוך הבריאה, ובאותו "חוט", ובאותו צמצום אפשר להיאחז תמיד, בכל מצב, וממנו ואיתו אפשר לפתוח פתח להסיר את כל אותם לבושים והסתרות ואז יכול האדם להמשיך את אותו אור גדול "מבחינת קודם הבריאה", למקומו.

הדרך להסרת אותן הסתרות רבות המסתירות את אור האמת, מתחילה אצל כל אדם בליבו הוא. על ידי שאדם מכניע את ליבו לדעתו, דעת התורה; פירוש: כאשר יתגבר האדם על יצרו ויקיים רצון ה' יתברך כפי שגילה לנו בתורתו הקדושה וכפי שביארו לנו חכמי הדורות, הוא מכניע את הרע שבליבו ואז, כאשר מתגבר הטוב שבליבו, מאירה בו אותה "אהבה שבדעת" המאירה במידות, וכשמאירה בו אותה אהבה, הרי שבכל דבר ומקום שהוא מביט, הוא רואה רק את מלכות ה' יתברך, הנהגתו התמידית ואהבתו האינסופית לעם ישראל. ואור זה, "אור אהבה שבדעת", טיבו הוא שהוא עושה שלום בכל מקום ובכל דבר.

* * *

"הכלל הוא", פותח רבינו את התורה הזו בה' הידיעה, "שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אחד" במידותיו הוא.

שלום, בהגדרתו המוכרת, הוא ויתור הדדי של שני צדדים. בשלום כזה, כופה בעצם כל צד את דעתו או חלקה על שותפו לשלום, שלמען השלום הסכים לוותר על דעתו. אולם, שלום אמיתי, בהגדרתו, הינו שלום שאין בו כל כפיה או ויתור, כי אם אחדות אמיתית שמקורה ב"אור אהבה שבדעת".

מטבע העולם, מבקש כל אדם לבטא את עצמו; מטבע האדם, מבקשת כל מידה ממידותיו לבטא את עצמה. כך, מידת החסד אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מידת הגבורה, למשל, ואינה יכולה להתבטל אליה. הדרך היחידה בה יכול אדם להושיב את שתי המידות הללו יחדיו, הוא לבטל אותן לדעת התורה, הגבוהה משתיהן, ועל ידי שיתבטלו לדבר גבוה מהן, יוכרחו לפחות לחיות בשלום.

על ידי שאדם פותח את הפתח, בקישור ליבו לדעתו, דעת תורה, ובכפיית יצרו הרע, מאיר בו "אור אהבה שבדעת", אורו של הקדוש ברוך הוא הנקרא שלום, ואז זוכה לשלום האמיתי, שמשמעותו היא שהמידות, או בני האדם שיזכו לאור עליון זה, שוב לא יחפצו כלל לבטא עצמם בצורה שתיתן מקום להבדלים שביניהם, ואז נופלות מפניו כל ההסתרות ומתגלה לו התורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים מאיתנו בחשכת העולם הזה, ועל ידי זה מאיר האור הזה, השלום האמיתי, בין כל ישראל. וכשנזכה לכך בשלמות, אזי יתגלה לנו משיח צדקינו שנסתר מאיתנו בעוונותינו ויתקיים בנו "ומלאה הארץ דעה – כמים לים מכסים".