אור הפורים

כ״ז בסיון תשע״ט

בפורים צריך אדם להיות בשמחה כל כך, עד שמגודל השמחה יעלה למדריגה גבוהה כל כך, שיאיר בו אור פורים, שהוא אורו של מרדכי היהודי בשרשו העליון ששם אין שום קליפה ורע לגמרי, וממילא לא שייך שם לומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי בשורש הקדושה העליונה, ששם מבוטלים הקליפות והמדמה לחלוטין אין שייך כלל לומר שם "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי שם כולו קודש, כולו טוב (פורים)

כשיטת אותם הפוסקים הסוברים כי ענין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" בפורים הוא על ידי השתכרות בפורים, כך סובר גם רבנו. רבינו, שכל כך הזהיר משכרות בשאר ימות השנה – "על ידי שכרות נופל ממדריגתו"2, "השכרות מביא לידי כפירה באמת ולהודות לשקר"3, "הקב"ה אוהב מי שאינו משתכר"; "אי אפשר לשכרות שלא תביא לאיזה תקלה"4; "על ידי שכרות הוא שוכח באזהרות משה רבינו וכו'"5; "על ידי השכרות מפשיט הדעת מהלבוש חסדים ומלבישו בגבורות חזקות ח"ו"6 – הוא זה שהקפיד מאד שיקיימו את מאמר חכמנו ז"ל "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" [=חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"]7 כפשוטו — לשתות יין בפורים ולהשתכר עד לכדי "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ובמה שונה פורים מכל יום? ואם בכל יום שכרות מזיקה כלום אינה יכולה להזיק בפורים? התשובה היא: אכן לא!

וכך כותב מורינו רבי נתן בלקוטי הלכות: "השיכור, מתגבר בו בלבול המדמה [-הדמיון], ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה, ועל כן צריכין להתרחק מהשכרות מאד מאד כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאוות רעות. אבל בפורים, אז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך, עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה, אדרבא – על ידי השתיה מתקנין המדמה שיהיה נכלל בקדושה ומהפכין מרע לטוב, כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולין על ידי ריבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה"8 – – –

בקטע חשוב זה מליקו"ההבא אחרי הסבר ארוך על מהות הפורים, מתכוון רבי נתן לומר, שבהשתכרות בפורים לא רק שאין סכנה של התגברות הדמיון על המשתכר, אלא היא גם פועלת פעולה נגד הדמיון הרע המהווה מקור כל התאוות הרעות, מכיוון שהדמיון ביום פורים הקדוש נקי מכל רבב, וכשם שבימים ההם נכנע המן, שהוא – כפי שהקדים לבאר רבי נתן – שורש הדמיונות, כך בכל שנה ושנה באותו יום, מתברר הדמיון מכל סיג, ובמקום שהיין יביא לידי "שממון" כבשאר ימות השנה, הרי בפורים הוא מביא לידי שמחה המהווה היפך הדמיון. שכן, ביין – אמרו חז"ל – ישנם שני כוחות: זכה – משמחו, לא זכה – משממו8, בפורים זוהי זכותו של כל אדם, "מנער ועד זקן", שהיין אינו משממו אלא משמחו.

ננסה אפוא להסביר את כל זה כפי שמסביר רבי נתן בספרו, ואור חדש יאיר מול עינינו על מהותו של פורים וכל ענייניו.

רבינו כותב בליקוטי מוהר"ן9, שמעיקרי תפקידיו של האדם בעולמו – להוציא את עצמו מהדמיון ולעלות אל השכל, כלומר, שלא יתפתה לדמיונות שוא כאילו יש ממש בתאוות הגוף, אלא יבין בשכלו שיש לעבוד את ה' ושזהו עיקר התכלית הטובה. אבל, לא בבת אחת משתחררים מהדמיון ומגיעים אל השכל המופלא הזה ולכל מדריגה בעבודת ה' בכלל. על האדם ללכת שלב אחרי שלב, מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע אל השכל העליון הזה שאין בו כל שמץ דמיון.

ולא בקלות עולה אדם מדרגה לדרגה. הדרגות הקדושות מוקפות בכוחות טומאה, כקליפה סביב הפרי, כוחות טומאה אלו גורמים לדמיונות ובלבולים למי שנטפל אליהן, "וכשאדם נעתק ממדריגה למדריגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה ותיכף כשעולה להמדריגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדריגה ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם ולטהר אותו המקום מהקליפות" – מבאר רבינו.

הדרך להכניעם – אומר רבינו בהתבססו על כוונות האריזל – היא עשיית מעשים הגורמים להגדלת כבודו של השם יתברך וגילוי יופיו ותפארתו – בכך נכנעות אותן קליפות ונשברים אותם דמיונות הסובבים את המדריגה הקדושה אליה חפצים לעלות.

אחד המעשים המפארים ומייפים את השם יתברך, למשל, הוא נתינת צדקה לעני הגון, שכן בכסף ובזהב – אומר הזוהר הקדוש10 – חבויים אורות רוחניים וגוונים עילאיים מפוארים ביותר, אך אותם גוונים יפים אינם מאירים אלא כשהם באים לידי יהודי, כי היהודי גם הוא מפואר במהותו – "ישראל אשר בך אתפאר"11 – וכשהכסף מגיע אליו מתמזגים גווניו היפים בגווניו של היהודי ומאירים ביותר, וכפי שמסביר רבי נתן: "כל אחד מישראל יש בו גוון מיוחד… וכשנכללין זה בזה ומאירין זה לזה על ידי צדקה וחסד שעושה אחד עם חברו מממונו – ששם עיקר הגוונין – אז הגוונין נכללין זה בזה [-מתמזגים לאחד] ומאירין זה לזה, ואז עיקר פאר הגוונין, ואז דייקא נתגלה גדולת הבורא ונכנעין הקליפות… ואז השם יתברך מתגדל ומתפאר ביותר ויותר, כי כל מה שישראל עולין מדרגא לדרגא, למעלה למעלה, נתגדל ונתקדש ונתפאר ונתרומם השם יתברך, כביכול, יותר ויותר"12.

ורבי נתן מחדש: כשם שבכל יהודי יש דמיון ושכל, כן במושג הכלל־עולמי יש אנשי השכל ואנשי הדמיון, היהודי ההולך בדרך התורה הקדושה הוא איש השכל, אינו הולך בשרירות לבו כבהמה ההולכת אחר תאוותיה, לעומתו – הגוי הוא איש הדמיון, מתפתה אחר תאוותיו ואינו מבין את תכליתו הרוחנית של האדם בעולמו. אך גם בין הגויים יש מי שנוטה יותר ללכת אחר דמיונותיו ויש מי שפחות, העם העמלקי הוא "ראשית גויים", ראש הדמיונות התאוות והקליפות. המן הרשע, שיצא מזרע עמלק, מהווה אפוא שורש "הקליפות והדמיונות הבאין מכח המדמה והוא העיקר שמתגבר ומתפשט מאד מאד בכל דרגא ודרגא כנ"ל".

בימי המן היה כל הכסף והזהב בידי הגויים, אחשוורוש החזיק בהון עתק – "מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת" – כל הגוונים הקדושים נמצאו אז בשפל המדריגה אצל אומות העולם, ובמקום שימצא העושר הזה בידי ישראל ושם ה' יגדל על ידי כך, כאמור, נמצא העושר אצל המן וסיעתו, ועל ידי כן גדל וגבר כוחם על יהודי פרס ומדי וכל מדינות המלך.

אך ריחם ה' וההון הרב שנמצא ברשותם עשה מעשה הפוך, הכסף והזהב שהיו בידיהם הוציאו וביררו את ניצוצות הקדושות מרכושם, כלומר, הממון היהודי שבגנזי אחשוורוש, כלי בית המקדש ובגדי היקר של הכהן הגדול שנמצאו אצלו, משכו וליקטו אליהם כל ניצוץ של קדושה, הממון הטהור התחזק, כביכול, ניתק עצמו מהגויים ועבר אל היהודים, בחזרה אל שרשו –"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו'" – – –

וכאמור, כשהכסף בא לידי יהודים "מתנהרים הגוונים" והקב"ה מתפאר בעמו "ישראל אשר בך אתפאר" וכך נשברים הדמיונות, הבלבולים, הקליפות והתאוות.

 "וזה בחינת השכרות של פורים – כמו שאמרו רבותינו ז"ל: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – כי שכרות הוא … התגברות המדמה, כמו שרואין בחוש שהשיכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה – ועל כן צריכין להתרחק מהשכרות מאד מאד, כדי שלא יתגבר בו המדמה שמשם כל התאוות רעות כנ"ל – אבל בפורים שאז הכנעת המן־עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה, אדרבא – על ידי השתיה מתקנין המדמה שיהיה נכלל בקדושה ומהפכין מרע לטוב, כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולין על ידי ריבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה, כי יין יש בו שני בחינות, זכה משמחו לא זכה משממו, והכל כפי בירור המדמה, שמי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב, אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שגעון, בחינת בלבול המדמה: אבל מי שזוכה, דהיינו שכבר הכניע הרע שבמדמה, אזי היין משמחו. וזה בחינת השתיה של פורים, שאז הכנעת המדמה על ידי התגלות הגוונין, ואזי השמחה גדולה מאד על ידי זה כנ"ל, ועל כן אז השתיה בבחינת יין המשמח".

"וזהו… עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי המן הרשע הוא בחינת הרע שבכל המדריגות כולם, כי הוא מזרע עמלק שהוא כלול מכל הרע והקליפות שבכל המדריגות כולם, בבחינת ראשית גוים עמלק כנ"ל, כי בכל דרגא ודרגא מתגבר ומתפשט המדמה, והמן הרשע כלול מכל הרע שבכל המדריגות וכנ"ל, והוא התגבר אז על ישראל בהתגברות גדול מאד, כי כח המדמה, שהם הקליפות שבכל דרגא, אינם יכולים להתגבר כי אם כפי המדריגה שבקדושה, ואזי יש כח ובחירה באדם להתגבר כנגדה, אבל המן הרשע היה כלול מהרע שבמדמה שבכל המדריגות ורצה להתגבר על כל אחד מישראל בכח הרע שבמדריגות הגבוהות ממנו… ועל כן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וכו' כי רצה להתגבר כנגד כל ישראל מגדול ועד קטן, מחמת שהיה כלול מהרע שבכל המדריגות. וכן הוא בכל דור ודור… על כן חמל השם יתברך על ישראל ועשה להם נס נפלא על ידי ששלח להם אז מושיע ורב את מרדכי היהודי שהיה ההיפך מהמן, כי מרדכי היה כלול מקדושת התגלות הגוונין עילאין שבכל המדריגות… ועל כן היה לו כח להכניע את קליפת המן שהוא הרע שבמדמה שבכל המדריגות שנכנע על ידי קדושת התגלות הגוונין שבכל המדריגות, שזה בחינת מרדכי, כי מרדכי הוא בחינת בשמים ראש, מר דרור…"

 "וזה בחינת חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – דהיינו שמגודל השמחה יעלה למדריגה גבוהה כל כך עד שיאיר בו הארת פורים שהוא הארת מרדכי בשרשו העליון ששם אין שום קליפה ורע שבמדמה לגמרי, ועל כן אין שייך שם לומר, ארור המן וברוך מרדכי, כי בכל המדריגות שיש שם קליפה וקדושה, שהם בחינת המן ומרדכי, שייך לומר 'ארור המן' שהוא הקליפה ו'ברוך מרדכי' שהוא הקדושה, אבל בשורש הקדושה העליונה, שם ביטול המדמה והקליפה לגמרי ושם אין שייך כלל ארור המן וברוך מרדכי מחמת ששם כולו קודש, כולו טוב"13.

זה הוא עיקרו של דרוש אחד, מבין הרבה דרושים, של מוהרנ"ת על חובת השכרות בפורים. בחרנו בדרוש הזה שהינו פחות עמוק להבנה מהדרושים האחרים, ודי בזה כדי לשַׂבר את האוזן עד היכן גדולה ונפלאה היא "הארת פורים" זו המבוארת בכתבי האר"י ז"ל, וכמה גדולה וחשובה השכרות ביום קדוש זה.


מקורות:

1) מגילה ז. 2) ספר המדות, שכרות ח"א, א 3) שם שם שם ג 4) שם שם ח"ב ג 5) שם שם שם ד    6) שם שם שם ה    7) ראה הערה 1    8) לקו"ה, ע"א הלכה ג' י"ת    8) יומא עו. 9) לקו"מ ח"א כה   10) זהר בשלח סב: תרומה קנב:    11) ישעי' מט   12) לקו"ה שם שם ט 13) לקו"ה שם יח

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support