"לפעמים, בחמלת ה', נפתח להאדם אור גדול,
ונדמה שבוודאי יהיה איש כשר כראוי.
ואחר כך פתאום נחשך לו,
כאילו בא השמש ממש פתאום, שלא בעונתה"
(משיבת נפש, עו)

ישנן עליות וישנן עליות. ישנן עליות שאנחנו מרגישים אותן כעליה מקומית, כשהתגברנו על בעיה מסוימת או כשהשגנו מעלה כל שהיא. אמנם העליה משפיעה על כל המצב שלנו, אבל השינוי שהתחולל בנו נמצא באותה נקודה ספציפית בה עלינו: התגברות על תאווה, תיקון מידה מסוימת, השגת מעלה וכו'. אבל ישנן עליות מסוג אחר: עליות שמחוללות שינוי מהותי בכל מה שחשבנו עד היום; עליות שאחריהן אנחנו נמצאים במקום ממש שונה היום, בו כל המושגים משתנים.

וכמו העליות, גם הירידות מתחלקות. הרבה יותר קל להתגבר על ירידה מקומית, בגלל שאנחנו יודעים שזה עצם טבעה של מלחמה, המלחמה נגד היצר: מתקדמים צעד, נסוגים שניים, מתגברים מחדש, ושבע יפול צדיק וקם. אבל מה אנחנו אמורים להבין כשמתרחשת ירידה אחרת לגמרי, ירידה מכל הגובה החדש אליו עלינו, האדם החדש אליו נהיינו. איך הכל פתאום נעלם? ואז מתחילים להרהר: האם זאת היתה עליה מהותית באמת, או אולי הכל היה טוב ויפה, אבל לא עבורנו? זאת שאלה קשה מאוד. הספקות הללו יכולים לייאש לגמרי, ח"ו. בוודאי ש"לית רעותא טבא דאתאבד" – אין רצון טוב שנאבד, כמו שאומר הזוהר הקדוש. אי אפשר לומר שעשיתי משהו טוב, ובעצם הוא היה מנותק ממני. אם הטוב הוא הדבר הכי אמיתי אצלי בחיים, בוודאי שאין דבר שהוא סתם, שהוא דמיון ותו לא. ועם זאת, אסור לנו להשלות את עצמנו שהגענו למדרגה שאיננו נמצאים בה, ולומר שהרי זה הרצון הפנימי שלי. הדרך בין הרצון הפנימי והיישום שלו בפועל הוא כל התהליך של עבודת ה'. אבל איך לא נחלשים מנפילה כזאת? מה בעצם אנחנו אמורים לקבל מהארה כל כך גדולה שכל כך רצינו בה, שנעלמת לנו בטרם עת?

מצב דומה לכך, לפי דברי רבי נתן, נוכל למצוא בחנוכה. עם ישראל נמצא בגלות יוון – "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך" (בראשית א, ב) – "חושך – זו מלכות יוון". המצב של גלות יוון מוגדר כחושך. עם ישראל בעצם לא רואה כלום. מי ששולט על עם ישראל זה מלכות שגוזרת נגד רצון ה', ולא נראה איך בעצם עולם כזה הוא מקום לגילוי רצון ה'. אבל הקב"ה האיר לעם ישראל, בנס, שכל המציאות היא מקום להתגלות רצון ה', שכל סדרי הטבע יכולים להישבר כשה' רוצה בכך. אבל ההארה עדיין לא שלמה, עם ישראל עדיין נשאר בגלות. גם המלכות שהיתה לישראל לאחר נצחון המלחמה, היתה תחת חסות מלכי פרס ויוון. הנס שבא לגלות על האמת של המציאות לכאורה לא פעל עד הסוף.

אבל ביחס לדבר אחד הוא כן פעל. ניקח חדר חשוך לחלוטין, ונדליק בו גפרור לשניות בודדות. לא מסתבר שנראה יותר מדי, אבל נדע דבר אחד – שיש פה הרבה יותר מהחושך שהיה עד עכשיו. שבעצם, החושך הוא כלום, והכלום הזה הוא זה שחוסם אותנו מהיש האמיתי. ראינו שיש הרבה יותר מעבר, יש עולם ומלואו שמציץ אלינו מבין החרכים. איננו רואים אותו כעת כי אנחנו לא שם, אבל ההארה, לפני שהיא מביאה אותנו אל ההארה המלאה, מאירה לנו בשלב הראשון שהחושך אינו קיים. גם אם אתה לא רואה כלום, אתה יודע שיש שם משהו. ממילא, חוסר הראייה שלך מכאן ולהבא לא יעכב אותך מלחפש ולבקש אחר האמת, כי החושך הוא בוודאי לא מציאות.

גם ההארה הפרטית אליה האדם זוכה, מגלה את אותו הדבר. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (הבעש"ט). אמנם בשביל להיות מואר, מעט מן האור זה עדיין לא הסוף. אבל כדי לדעת שהחושך הוא כלום, מספיק גם קצת מן האור. לדעת שכל הדברים שאני תפוס בהם, וחושב שהם המציאות שלי, למעשה לא נותנים לי כלום, ואין להם את הכוח לשעבד אותי אליהם. האור מגלה לי שהכבלים שחשבתי שאני כבול בהם למצב שלי יחד עם הכשלונות והירידות שלי, נמצאים רק בראש שלי. החושך הוא לא מציאות. אמת, אל האור הנכסף לא הגעתי, אבל עכשיו אני יכול לדעת שגם אין שום מפריד אמיתי בינינו. שאני מתאים בנפשי להרבה יותר ממה שהקטנתי את עצמי עד היום לרצונות הקטנים ולחולשות שלי. שיש לי כוחות לעלות ולשאוף למעלה, והכל נמצא בתוכי. חיות חדשה נוכל לשאוב מהארה כזאת, מהארת נרות החנוכה, שכלשון רבי נתן היא המצוה ש"נתן לנו ה' יתברך לחיותנו כהיום הזה, בעומק הגלות המר, שמתגבר השקר ביותר". אפשר לחיות גם כשאיננו רואים, כשאנחנו יודעים על מה שבאמת נמצא מאחורי מסך החושך, בעזרת אור קטן שמאיר לנו גם עכשיו, שמגרש את כל החושך.