אצלנו בברסלב, קוראים לרבי נחמן, רבינו הקדוש, אור האורות. ככה. נוסעים חוזרים, חולמים, כוספים, מדברים, לומדים, מתגעגעים לאור האורות.

הייתי אצלו. חזרתי אתמול בלילה. יצאתי ביום רביעי בבוקר וככה, כל השבת, הייתי באומן. לא רציתי לספר לפני כן, כי מאד פחדתי שמשהו יקח את זה ממני וגם לא ממש האמנתי שזה באמת קורה, אבל זה קרה.

כמו כל חסידת ברסלב טובה, גם אני למדתי לקרוא לרבינו אור האורות. זרמתי ולא השקעתי בזה מחשבה. אור האורות, נחל נובע, נהר המטהר, ועוד כל מיני שמות שהחסידים הורידו לעולם מדי דור, היו עבורי שמות נרדפים לאותה מהות. לרבינו. נסעתי, ושוב נסעתי, ייחלתי לתיקון, לזיק של קירבה, ייחלתי להתחוללות שתקרה בקירבי ולהתכללות. רציתי כל כך להיות שלו, רציתי לקעקע את עצותיו בעצמותי, רציתי לחזור לארץ אחרת, ורציתי לחזור לשם כל שנה כדבר שבשיגרה. חשבתי שהדברים יקרו מעליהם, שגם קיצורי דרך יועילו פה וזה לא קרה.

חזרתי לשם בפעם השלישית. לקחתי איתי את נחמן הקטן שהשם הוריד לי, ונסעתי. חשבתי שאני לוקחת את נחמן לנחמן אבל כשהגעתי לקייב, עוד בשדה התעופה, קלטתי שמה שבאמת קרה הוא שנחמן הקטן שלי סחב אותי לרבינו. באמת רציתי לדחות את הנסיעה, לנסוע לבד, בלי תינוק כדי שיהיה לי יותר קל. וכך מצאתי את עצמי עם שני תיקים אימתניים, תיק גב, סלקל, עגלה ותינוק ביד.

עברתי מה שעברתי. חוויתי חוויות שהן מעבר למילים. הזמן חלף עבר ואני בתוכו, מוּנעת, עוברת מיום רביעי לחמישי לשישי לשבת לראשון בערב, הביתה. הכל טס חלף ולא עזר לי כלום. נדחקתי בטור הארוך של הממתינים לתורם אצל הצדיק ופיניתי את מקומי לבאים אחרי. רציתי לאחוז בו עוד קצת, לבקש מהשמש באופן מיוחד איזו פרוטקציה, עוד כמה דקות בגניבה. אבל הבנתי. אין שום צורך. המתנות ניתנו, המסר עבר, הנוכחות שלי התקבלה, העבודה שהיתה צריכה להעשות נעשתה והמציאות היא לא שם. במקום שהוא מעבר למקום ובזמן שהוא מעבר לזמן אי אפשר להשאר. אם רוצים להגיע למקום ההוא, הרחוק, חיקו החם של רבינו ושאר החסידים, צריך לפעול בעולם הזה. אין ברירה. צריך לכבס כביסה, לשטוף רצפות, לבשל צהריים, לריב עם הבעל (ולהשלים), לשבת עם ילדים על שיעורי בית ולחיות את החיים. עם רבינו.

אז לקחתי גפרור והצתתי באש של רבינו. בגפרור הזה השתמשתי כדי להדליק לי לפיד לדרך ויצאתי. הסתכלתי סביבי וראיתי שכל מי שהיה שם עשה כמוני. גם נחמן הקטן שלי, בן חצי שנה, עשה זאת. אחוזי לפידים בוערים באש קודש יצאנו לשדה התעופה. חזרתי לארץ, ופתאום הבנתי. אלה חסידי רבינו, שמסתובבים בחושך ומאירים את העולם עם אורו של הצדיק. אור האורות. המקור לאורות כולם. בתוך העלמא דשקרא, הוא האמת, בתוך הטומאה הוא הטוהר הזך, בתוך זיהום האוויר השורר (והחור באוזון) הוא החמצן האלוקי. ולא זו לא יומרה. אני מאמינה באמונה שלמה שיבוא יום וידעו זאת כולם. וכדי שהלפיד רק יבער ויבער כל הזמן ויאיר לי את הדרך, אלבה את האש בשמן הטהור של הצדיק. אקיים את עצותיו, אלמד מספריו ואזמרה. אשיר לעולם את שירו ולא אפסיק עד שיבוא משיח שיעשה זאת במקומי.