אומן העיר – זכרונות
י״ז בכסלו תשפ״ב
זכרונות מהעיר אומן שפרסם דוד אטינגר בשנת 1956, ומתארים את העיר אומן שבאוקראינה בפרוס המאה ה-21, על יהודיה וחיי היומיום שלה.
אומן העיר – זכרונות
דוד אטינגר \ העבר, אלול תשט"ו
השנה מלאו 300 שנה להתבצרותה של העיר הזאת בשנת 1654 לקראת התקפת ההיידמאקים מגייסות חמלניצקי וגונטה. במלחמה הזאת נטלו חלק רב אלפי יהודים, שנמלטו והתאספו אל תוך אומן מכל כפרי הסביבה וגם מישובים מרוחקים למצוא סתר מפני חרב האויב. אלפי יהודים התרכזו לעמוד על נפשם בעיר נצורה זאת ולתמוך בפולנים הנוטים להם חסד. ידועים שמות של יהודים גבורי חיל שנשארו לזכרון בעוז רוחם וגבורתם בקרבות אומן, כמו שפרנסקי, שרגורודסקי, מנקר ועוד. רבות נכתב על העיר הזאת בספרי היסטוריה ואנציקלופדיות, נתחברו תפילות וקינות לזכר הקרבנות, נקבעו ימי צומות וקריאת מגילת תענית ביום ה׳ בתמוז, יום הרג רב, על חורבן העיר. הפרעות ביהודים חזרו ונשנו לתקופות שונות, עד למלחמת האזרחים לפני 30 שנה, והאחרון הכביד – היטלר שעשה כליה גמורה.
רצוני להעלות על הכתב זכרונות מימי שלום בעיר הזאת, על דמותה ועל פרשת חיי אחינו שם בדורות המעטים לפני המהפכה הבולשביסטית, במשך שנות השמונים עד תחילת המאה החדשה[1].
זאת היא עיר מכורתי, בה גדלתי במיטב שנות נעורי. חיי אחינו התרקמו והתפתחו שם בימים ההם בצבעים בולטים ועסיסיים. אומן היתה מאז ומתמיד אחת מערי אוקראינה המפורסמות ברוב עשרם של יבולי קרקעותיה ותנובת פירותיה המשובחים, וכל צרכי-מחיה שהיתה אוקריינה מספקת לרחבי רוסיה הרחוקים. לאלפי קילומטרים מסביב לאומן משתרעות אחוזות פוריות ואדמות דשנות, אשר בעליהן הרוזנים, מאדירי הפולנים והרוסים, בחרו לשכון בארמונותיהם בערי הפלך הבירה, ותמיד היו זקוקים למתווכים בעניניהם הכספיים, ולסוחרים במכירת סחורותיהם; ובזה היה משלח ידם של היהודים. ההסכמים הגדולים בין בעלי האחוזות או בתי החרושת ובין הסוחרים בעלי הכספים היו נגמרים על פי רוב בקייב עיר הפלך[2], בחדשי פברואר-מרס, שנקראו זמני קונטרקטים[3], ואז היו נוסעים רוב הסוחרים לקיוב[4] לפגישות עם ה"פריצים". והעונה הזאת היתה קובעת את השוק. גם שדכנים היו מנצלים את ביקוריהם של בעלי הון בעונת ה"קונטרקטים" בקיוב לשם תיווך בעניני שדוכים בין הורי חתנים ובין הורי בנות שהגיעו לפרקן. עד ראשית שנות התשעים טרם היה חיבור מסילת הברזל לאומן; והיו נוסעים בעגלות או במזחלות בימי החורף עד שדה-לבן (בילוצרקוב)[5] דרך עשר שעות, ומשם ברכבת לקיוב, וכל נסיעה נחשבה למעשה רב. עם פתיחת הקשר ברכבות נעשו הנסיעות כמובן רגילות ונוחות יותר; בכל זאת, עוד במשך שנים נחשבו נסיעות, כשהאיש יצא מביתו לדרך רחוקה, אפילו בתוך הארץ, למאורע בחיי המשפחה.
העיר משתרעת ויורדת ממערב למזרח ולצפון. בחלקה הגבוה היתה נקראת העיר החדשה; שם כבר היו בשנות השמונים רחובות סלולים עם מדרכות, והבתים בנויים בצורה עירונית מסודרת. שם גרו משפחות של "גויים" יחד עם יהודים, פקידי העיריה, רופאים, שופטים; שם היו כנסיה צבאית וגימנזיון; שם נפתח גם בית-דואר, אחרי שלפני כן היה יהודי אחד משרת את חלוקת המכתבים, ובידו היה גם סדור ההובלה והשכרת הסוסים לנסיעה בדאר. בחלקה זאת של העיר נפתחו גם אח"כ, עם גידולה והתפתחותה של העיר, חנויות מודרניות, בנקים, וגם בתי כנסת חדשים לתפילה.
לא כן בחלקה השני, המזרחי, אשר במורד העיר. החל מהמרכז, שם היתה המשטרה עם בית המשפט, ועל ידם הכנסיה הישנה, טבורה של העיר. באמצע הכיכר הרחבה היתה באר עמוקה, אשר אם זרקו אל תוכה אבן, עברו רגעים עד שנשמע הד שקיעתה; והבאר הזאת, כפי שספרו זקני העיר, בלעה הרבה ילדים ותינוקות של יהודים בימי שלטונו של חמלניצקי, שנזרקו חיים אל תוכה. הבאר היתה מטילה אימה על כל ילד יהודי. כעבור שנים ניטע שם גן עירוני והבאר נעלמה. בהמשך משם מזרחה באה העיר הישנה, מאוכלסת כולה יהודים, בתים רעועים ומיושנים; הרחובות מסונפים לסמטאות מזוהמות ולקפנדריות דרך חצרות פתוחות ואשפתות; שם נמצא גם "רטהוז", כעין מבצר בנוי אבנים כבדות, חנויות נוגעות אחת בשניה, שהצטרפו למבצר המקיף שטח גדול מאד; והוא ששמש בשעתו חומה בצורה להתגונן בפני גייסות המתקיפים. בקרבת המקום נמצאו רוב בתי המדרש של החסידים המרובים וה"חדרים" של מלמדי דרדקי. שם התנוסס בית הכנסת הגדול העתיק והמפואר[6], בנוי קירות עבים, כמו בבניני ירושלים העתיקה; כניסתו היתה "ממעמקים", ואדון הקודש בו היה בעל ארבע קומות, עשוי לתפארת עבודת פתוחים; נברשות נחושת גדולות היו מחוברות בשלשלאות לתקרה; ובאמצע הבנין היתה הבימה מוקפת עמודי נחושת מעשה אמנות עם קליעת שריגים ופרחים. בית הכנסת הזה נודע בזמנו לתהלה בגלל החזנים המפורסמים שהתפללו בו. ובליל בלהות אחד עלה בית כנסת זה באש ונחרב כליל[7]. הייתי אז כבן 14, וזוכר היטב את מחזה השרפה הנוראה היוקדת, וכל ספרי התורה עם כל המגילות והפנקסים וכתרי התורה יקרי הערך – הכל היה למאכולת האש. גדול היה הכאב והאבל בכל העיר. השרפה באה מנר שנשאר דולק אחרי סעודת חברה קדישא ששתו לשכרה ויצאו.
בצפונה של העיר היו בתי אצילי-העיר והנגידים. כל בית מוקף גן וגינת פרחים; הבתים בנויים לתפארת; בעליהם היו יוצאים מהחצרות בכרכרה. בקצה הרחוב היורד לצפונה של העיר, בשפלה, מתחילה חורשה עתיקה, מפורסמת בשם "גן-סופיה"; אותה נטע הנסיך פוטוצקי לפני מאות שנים בשביל אהובתו סופיה. החורשה מאפילה בהדרת העצים העבותים הגבוהים מעין רואה את צמרתם, והיא מסודרת מעלות ומורדות נהדרות. ותופסת שטח גדול, למעלה מחמשה ק"מ מרובעים. בתוכה מסודרים סלעים ענקיים, אשר מהם נוצרו מנהרות, מחילות, נקיקים ומחבואי סתרים. בקצה החורשה מאחוריה נמצא בית ספר חקלאי, בו למדו האגרונומים אלימלך זגורודסקי ועקיבא אטינגר. על יד הכניסה זונקים ומפכים מתוך סלע-מעין מים חיים משובחים.
בשנים המרוחקות ההן הכתה החסידות הבעש"טית שרשים עמוקים בקרב הישוב של אומן וסביבותיה. גרמה לכך קרבתה של העיירה טלנה והרבי דוד'ל[8] בתוכה, או אפשר זכה הרבי דוד'ל לגדולתו ולפרסומו הרב על ידי קרבת העיר אומן עם תומכיו העשירים שבתוכה, אשר פזרו ביד רחבה כסף להחזקת החצר של רב דוד׳ל. היו באומן גם חסידים של הרביים מסדיגורי, ממאקארוב, מברשד, מרחמיסטריבקה וברצלב; איש איש והקלויז (בית המדרש) שלו. כדאי להזכיר את אחד מבין החסידים המובהקים ההם, אשר כמוהו לא ראיתי ולא שמעתי מימי; שמו היה ר' יעקב פרנקל, נכדו של רבי לוי יצחק מברדיטשב; עשיר גדול ובעל עסקנים ונכסים רבים; והוא היה טובל במקוה כל יום. פעמים לאין ספור, לפני התפלה ובמקרה של פגישה עם כומר בדרך או בלויה, או במקרה של איזו מחשבה זרה או הרהור בלתי טהור, מיד רץ לטבול במקוה; וכשעבר על יד כנסיה היה עוצם את עיניו וחוזר על הפסוק "שקץ תשקצנו"; והוא היה זהיר לעשות ברגליו כרכורים בפסיעתו על מפתן של חדר בצאתו ובכניסתו, כדי שלא יתקבל כעין שתי-וערב. ואם במדה כזו או פחות, היה רוב היישוב בימים ההם אדוק ומעורה בחסידות ובחיי המסורת, בלי להיות דוקא מלומדים ומושלמים בתורה ברובם.
עם כל היות העיר נחשבת לנקודה מסחרית, חשובה גם בהיותה מנותקת ממסילת הברזל, בעצם לא היתה זו אלא עיירה גדולה הקופאת על שמריה; לא הכל ידעו לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, ברוסית; עתון שהיה מתקבל אצל יחידי סגולה, היה נמסר מאיש לאיש; המשפחה היתה הדוקה ונאמנה ברובה, הנוער היה נוהג כבוד בהורים; הבת ידעה את יעודה להנשא ולהיות לאם; המלאכה נחשבה למדרגה שפלה של תעסוקת האדם ומגמתו בחיים; בחוגים המכובדים של החברה והצבור לא ניכר מקומם של בעלי מלאכה, בלתי אם בעלי מלאכה עדינה, כמו צורפי זהב ושענים.
עומד לעיני זכרון אמי ז"ל ודמותה הנפלאה והאצילית; היא ידעה על פה הרבה מהתנ"ך, גם "שירי תפארת" של וייזל וגם שירי שילר בגרמנית; ויחד עם זה היתה מתפללת יום יום ושומרת על כל מצוה קלה.
בין האנשים המפורסמים, אנשי הרוח, שהעניקה לנו אומן ושזכרם קשור בעיר הזאת, כדאי לציין ולהזכיר בראש וראשונה את הרבי נחמן מברצלב אשר מצא שם את מנוחתו, ואלפי חסידיו ומעריציו היו באים שנה שנה לימים הנוראים להתפלל בבהכ"נ שלו ולהשתטח על קברו. כידוע, היו מתנגדים רבים לשיטת הברצלבי, ביהוד בין חסידי הרבי מברשד[9], ונהגו גם לידות אבנים בחסידי ברצלב בימים הנוראים[10]; וחסידי ברצלב היו מקבלים ברצון כל פגיעה באבן כזאת, כסימן טוב לשנה הבאה. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי[11], גם הוא מעיירה על יד אומן, בא בתחילת 1900 לבקר שם, והלך עם ידידו. לראות את מקום קברו של מהר"נ; עם התקרבו לאהל העומד על קברו, עזב את מלויו, והתקרב לבדו למקום, כדי להתיחד ביחידות עם זכרו הקדוש. גם הסופרים מרדכי ספקטור, ואיש-נעמי (וכסלר) מוצאם מאומן, והם כתבו עליו ברשימותיהם הרבה. גם צבי כשדאי, גם הסופר דב אברהם קורלניק (1883-1937), גם הציר שלנו הראשון בלונדון הד"ר מרדכי עליאש המנוח, גם הכנר המהולל מישה אלמן, כל אלה מיוצאי אומן; גם הסופר דוד ברגלסון, גם שר האוצר שלנו לוי אשכול (שקולניק) הם חניכי אומן, בני עיירה סמוכה.
בין המשפחות המכובדות בתקופה ההיא באומן כדאי להזכיר את משפחות טולטשינסקי, ברנשטיין, אטינגר, פרנקל, ליפשיץ, הורוביץ, וילשנסקי, שעמדו בראש הצבור. ארבעה הראשונים היו מבניו של "הגביר" ר׳ קלמן מאומן[12] ומלוקחי בנותיו, והוא במותו בשנת 1870 הניח בירושה לשלשת הבנים וארבע הבנות שבעה מיליונים רובל, שנחשבו בימים ההם לכסף תועפות! מלבד זאת הניח אחריו גם מוסדות של צדקה שייסד בכספו, בית חולים, מושב זקנים, בית מרקחת לעניים, בית תמחוי ובתי כנסת; והוא השתדך עם משפחות מיוחסות בעלי תורה וגדולה בשביל בנותיו; אלה הם שהכניסו נימוסין חדשים והלך רוח בחיים, שלא היו נהוגים בחוגי החסידים מאבותיהם. הם הביאו גם מלמדים לילדיהם מליטא והחזיקו מורים לתנ"ך ולעברית. היו משפחות שמסרו את בניהם גם לגימנסיון; במקרים רבים הסכימו בגימנסיון לוותר בשביל התלמידים היהודים על הכתיבה בשבת. אחד מחתני הגביר ר' פנחס נימינסקי, שהיה חשוך בנים, עלה לעת זקנתו לארץ ישראל, ובצוואתו בירושלים הניח רבע מיליון רו"כ בשביל עניי אומן, מבלי לכתוב ליהודים[13], ונמצא עו"ד מומר שהלשין באומן לפני השלטונות וחלק מהכסף נתפס לרשות.
אחד מבני "הגביר", הבכור אלעזר, שקיבל תורה מהמלומד ותלמיד-חכם ר׳ משה חיים, עבר לגור באודיסה, והוא היה גיסו של המיליונר מקיוב ישראל ברודסקי. והבן השני, יואל-נתן, עבר לגור בקיוב, הוא היה בעל בית החרושת לסוכר בזשקוב[14]. בני משפחת "הגביר", שהסתעפו במשך שלושה דורות למאה איש ויותר, תפסו בעיר מקום חשוב.
כאמור, היה היישוב בעיר ברובו יהודים, וכל המסחר אם בתבואות או בחנויות לכל הענפים היה בידיהם. בעלי מלאכה היו מעטים בין היהודים, וכל עיקר פרנסתם היה על המסחר והתיווך. עם חיבור העיר למסילת הברזל בשנות התשעים בא שנוי בכל סדרי החיים הכלכליים, והוא גרם גם לשידוד המערכות בחינוך ובחוגי הנוער בכלל.
כל זמן היות העיר מנותקת מהעולם הגדול, בלי חיבור במסילת הברזל, היה גם היישוב מרוחק מכל המתרחש בחיי אחינו, אחרי הגזירות שנתכו על ראשם עם הגרושים ממוסקבה ומערי רוסיה אחרות; אומן וסביבותיה לא נפגעו מגלי הפוגרומים של שנות השמונים, וגם מתנועת ההגירה שהתחוללה בשנים האלה לאמריקה ולארגנטינה ושהתפשטה בפולניה ובליטא ידענו רק מעט. אולם, עם פתיחת הקשר של הרכבת, הלכה וגדלה האוכלוסיה בעירנו, ובעיקר האוכלוסיה היהודית, עם זרם האנשים החדש שנהרו באלפיהם להתיישב אצלנו. התחילו רוחות חדשות אז מנשבות בחוגי הנוער. התעוררה התנועה הלאומית, וחברות חובבי שפת עבר, חיבת ציון, וגם תנועות סוציאליסטיות, כמו הבונד. אחרי כן קמה תנועת "הפועל הצעיר" ומר קוליק בראשה, תנועת ס"ס ועוד. התפרסם שמו של אחד מתלמידי הגימנסיה גרישה בונפלד שהצטיין בנאומיו הלאומיים הנלהבים (עלה לארץ ומת כאן). נפתחו בתי ספר מתוקנים, גם תלמוד-תורה בתכנית מושלמת. גם בחוגי המסחר התחוללה מהפכה עם גידולו של היישוב. באו סוכנים וסוחרים ממרחקים לקנות התבואות מסביבות אומן בשביל פלכי רוסיה המרוחקים. נפתחו בתי בנקאות ומחסנים לכל סוגי סחורות וכלי עבודה ומכונות חקלאיות ולבתי חרושת לסוכר המרובים בסביבותינו. המסחר, שהיה גם לפני כן בידי היהודים, התבצר עוד יותר והתפשט בתוך האוכלוסיה. המסחר בתבואות, אשר עליו היתה בעין חזקה בידי בעלי ההון הגדולים ע"י קשריהם עם "הפריצים" בעלי האחוזות, עבר לידי סוחרים זעירים; נוצר שוק של סוחרים זעירים וסרסורים למסחר בתבואות, גם באומן, גם על יד התחנות הקרובות של מסילת הברזל, למשלוח התבואות למקומות תעודתן בקרונות יום יום, או גם למכירתן בקניגסברג ודנציג.
על כל החיים השוקקים הללו נסתם הגולל. מה שהותיר פטלורה השמיד היטלר. מי יודע כמה יהודים חזרו ונשתקעו בעיר. שמעתי שבית הקברות נחרש כולו ורק אהל הר"ן מברצלב קיים[15].
פורסם ב: "העבר" – לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה / עמוד 116, אלול תשט"ו.
זכרונות נוספים מהתקופה או קודם לה, אפשר לקרוא:
– "גן עדן התחתון וגן עדן העליון" – מרדכי ספקטור
– "ליל זכור ברית אצל חסידי ברסלב" – זלמן קוטלר
– "מתהום הנשיה" – חסידי ברסלב באומן – אלימלך וכסלר
הערות:
[1] המאמר פורסם בחודש אלול תשט"ו, 1956, וכוונתו, כמובן, היא עד לתחילת המאה ה-21. הערות השוליים כולן הינן של העורך.
[2] כאשר היתה אוקראינה חלק מהאימפריה הרוסית, היתה קייב "בירת הפלך" – אזור מרכז אוקראינה שהיה תחת השלטון הרוסי.
[3] Контракт – "קונטרקט". מרוסית: חוזה, הסכם.
[4] כך נכתב לעתים שם העיר קייב.
[5] בילו-צרקוב – מרוסית: הכנסיה הלבנה. היהודים שלא רצו להזכיר "כנסיה", כינו את העיר "שדה לבן" (או, לעתים: "די שווארצע טומאה" – הטומאה השחורה…)
[6] בית הכנסת זה עומד משמאל לקלויז של חסידי ברסלב באומן (כאשר מביטים מכיוון קברו של רביה"ק). היה זה מבנה מפואר מאוד גם מבחוץ, אולם עם השנים נהרסו העיטורים ונותר מבנה די פשוט.
[7] על פי ידיעות בעיתונות הזמן, אירעה השריפה בסביבות חודש טבת תרס"ד, בית הכנסת נשרף ולמרות מסירות הנפש של תושבי העיר לנסות ולהציל את כלי הקודש, נשרפו למעלה מ-60 ספרי תורה.
[8] רבי דוד טברסקי (תקס"ח-תרמ"ב), האדמו"ר הראשון לשושלת טולנה
[9] לא מדויק. המתנגדים הגדולים לחסידי ברסלב באומן היו חסידי טולנה.
[10] להשלמת התמונה ראה גם תיאורו של מרדכי ספקטור "גן עדן התחתון וגן עדן העליון", ומאמרו של זלמן קוטלר "ליל זכור ברית אצל חסידי ברסלב"
[11] הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עסק לא מעט בחסידים בכלל ובברסלב בפרט. מענין לציין את אשר כתב עליו ד"ר נ.ס. פיינברג, בעיתון יידישעס טאגבלאט, עשרה ימים לאחר מותו (במאמר שכותרתו "ברדיצ'בסקי בצעירותו" – נכתב במקור ביידיש ומובא כאן בתרגום ללשה"ק): "ובטפליק היו חסידי ברסלב. יהודים שיודעים ללמוד, מתפלספים לעתים ולומדים את ספרי רבם, רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן, המלאים ראשי תיבות ורזין דרזין מתגלגלים להם בין השורות…
החסידים האלה הריהם טריפה בעיניהם של החסידים האחרים באזור, עפעס, מריח מהם "חקירה", למדנות ואיזה "כפירה" ומשהו מלמלו הצדיקים על הברסלבי על כך שנסע לארץ ישראל וחזר, על ראשי התיבות הממלאים את ספרו וכן הלאה.
בקיצור, לא התחתנו איתם ונמנעו מכל קשר איתם.
וחמיו של מיכה יוסף הזהירו גם לנהוג כך, ולהמנע מהם לחלוטין.
וזה כמובן עורר את סקרנותו של מיכה יוסף ואת רצונו להתקרב אליהם.
והם קירבו אותו, ונתנו לו את הספרים שלהם, שעליהם שקד מיכה יוסף ימים ולילות, במקום לעסוק בש"ס ופוסקים.
הרעיה הצעירה הבחינה בכך, החלה להתווכח איתו, וכאשר שמעה ממנו איזה "כפירה", היא הזעיקה את אביה, שהזעיק, בתורו, את אביו וסבו של מיכה יוסף אליו הביתה לשבת, שכל העיר תראה את מחותניו הרבנים וגם כדי שהם יעקרו מנכדם/בנם מציפורניה של האפיקורסות הברסלבית.
והם באו, ואכן יישרו את ההדורים וסידרו את הענין. מיכה יוסף שוב עוסק בש"ס ופוסקים ולא בספרים החסידיים הברסלביים.
כך, כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים, בעומק נשמתו, כמה מיכה יוסף לאיזו מילה חדשה, והוא מחפש כדי למצוא את מה שאליו הוא כמה, וכשמחפשים מוצאים – וכך מצא מיכה יוסף את ספרי ההשכלה ולקח עצמו לקריאתם יומם וליל".
[12] תק"נ-תרכ"ו. בניו: ר' יואל נתן (נפ' תר"ס), ר' אלעזר (נפטר תרמ"ד באודסה) ור' יהודה לייב (חתן ר' עקיבא עליאש). בנותיו: אשת ר' פנחס אהרן נימינסקי, חנה אשת ר' חיים אטינגר, מרים אשת ר' מרדכי ברנשטיין.
[13] כנראה: מבלי לכתוב שהכסף מיועד לעניי אומן היהודים. (רו"כ = רובל כסף)
[14] ז'שקיב, כ-65 ק"מ מאומן.
[15] לאחר מלחמת העולם השניה, חולק בית הקברות העתיק לחלקות ונבנו עליו בתים פרטיים. בהשתדלות חסידי ברסלב, נותר ציון רביה"ק והבית שלצידו נבנה כך שהציון היו צמוד לחלונו החיצוני. אולם בית הקברות לא נחרש, וחלק גדול ממנו נותר גם אז, אם כי ללא מצבות או ציונים.
גולשים צפו גם ב:
הברסלבים הראשונים
מסמך מרתק שרשם זלמן שזר מפיו של הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין על התקרבותו לברסלב, על עלייתו ארצה ועל חסידי ברסלב הראשונים בירושלים.
אומן ראש השנה
לקראת ראש השנה לקט מאמרים העוסקים בקברי צדיקים, בנסיעה לאומן לראש השנה ובכלל, בקיבוץ הקדוש ובנסיעה לצדיקים מרחבי האתר. אוסף מאמרים על אומן ועל אומן-ראש-השנה, חלק ראשון.
היום האחרון
ממעשה מאבדת בת מלך, וממאמציו של השני למלכות אנחנו לומדים כמה חשוב להשאר עירניים ביום האחרון. לא להסחף אחר הפיתוים ולא להירדם דווקא ברגעים האחרונים. לימוד חשוב לערב ראש השנה.
שאלה ללא תשובה
מי הוא שאוסף ציבור כה גדול ומגוון אשר אין בדומה לו בשום מקום וזמן בעולם; אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, תימנים ומרוקאים, מכל החוגים והעדות, קהילות שלימות, שכולם נקבצו באו לך, כולם כאיש אחד בלב אחד…
אומן הנסתרת…
כולנו מכירים את אומן הגלויה. אומן של כיכר פושקינא התוססת, אומן של בתי הכנסת, אומן של הציון מלא המתפללים - אבל יש גם את אומן הנסתרת, שאינה גלויה לעין כל ואין לנו השגה בה. על…
ראש השנה באומן
תשובות לכמה שאלות שנשאלות בהקשר הזה: לשם מה צריכים לנסוע לצדיקים? מה חסר בתפילה הפרטית של כל אחד? מדוע דווקא בראש השנה? מה אנו מקבלים בעצם מראש השנה של הצדיק? ננסה להבין מעט קט, על…
הדרך לארץ ישראל
מי שיש לו אמונת צדיקים וזוכה להתקרב לצדיק אמיתי ולקיים עצותיו, ועל ידו נעשים תיקונים נפלאים עבור כל העולם, וכי פלא הוא שמתקיים בו מאמר הגמרא בראש השנה "וכולם נסקרים בסקירה אחת", וזוכה להמתקת הדינים…