ערב ראש השנה, אני בסבב טלפונים לנבחרות מחברותי. איחולי שנה טובה, עדכונים הדדיים ("אני לא מאמינה! כבר שבעה? בלי עין הרע. מתי הספקת…), מס' קיטורים פה ושם ואז זה מגיע. בד"כ. הבעל. או יותר נכון, מה הפעם קרה לבעל בדרכו לאומן או ממש שם. אין סוף למיני ההרפתקאות שרבינו דואג להעביר את הבעלים או אותנו בדרכנו לתיקון הגדול של ראש השנה. תמיד, אבל תמיד יש איזה טלפון דרמטי. "את שומעת, אם מתקשרים שמצאו את התיק שלי, אז אני בטלפון של פלוני…". או "יש פה איזה עיכוב של 11 שעות. עוד לא הגענו….". אבל מה שיותר מדהים, זה האופן הכל כך שונה של כל בעל ובעל שבו הוא מתכונן לנסיעה. השוני המדהים בינם לבין עצמם ובינם כגברים לבינינו כנשים.

למשל, אני, אם הייתי יודעת שנה מראש על נסיעה לחג שלם, למס' ימים, כשיש שם מס' גדול של אנשים ועוד הרבה דברים לדאוג להם (מקווה, תפילה, סעודות חג, תשליך וכו'), מן הסתם הייתי מתייחסת לזה כאל פרוייקט צבאי. ככזה, הייתי מכינה רשימות מדוייקות מראש, מתייעצת, מבררת מראש את תנאי מזג האויר, מתאמת עם חברות לקביעת סעודות משותפות (כפי שאני עושה בארץ), מנסה להעריך באופן הכי מדוייק כמה זמן יקח לי להגיע לשדה התעופה ואז בתוספת זמן רזרבי משמעותי, מתאמת עם נהג ועוד כמה חברות. מוודאת שאני משאירה בבית לפחות 2 עותקים של כרטיסי הטיסה והויזה, מארגנת פוליסת ביטוח וכבודה ובקיצור – לא משאירה שום פרט באויר. גם האריזה, מן הסתם, היתה לוקחת מס' ימים, כך שהתיק שנבחר להצטרף למסע יכיל בצורה הכי מדוייקת והכי נוחה לשליפה את כל הפריטים הדרושים לי.

לעומת זאת, בעלי שיחיה, נוהג פשוט הפוך. כאילו לא יודעים על הנסיעה מראש (לא מדברת בכלל על התארגנות כספית, ר"ל. "רבינו אמר שהוא יחזיר אז הוא יחזיר", לא?), כאילו לא נסענו כבר כמה וכמה פעמים, כאילו זה פה ברחוב הסמוך ולא בארץ אירופאית חורפית ועויינת, כאילו הוא נוסע עם כמה חברים למירון – הכל ספונטני. אני מוצאת את עצמי מדי שנה בוהה בו בהשתאות בעודו אורז את התיק כשעתיים לפני הטיסה, זורק פנימה מה שזורק, לשאלותי העקביות והבלתי פוסקות ("לקחת מספיק ____? אולי תקח גם ____? אתה רוצה שאכין לך ____ ותקח?") הנובעות מלחץ בלתי מודע שכל הסיטואציה גורמת לי, הוא עונה לי בקצרה במילים שאינן עולות על הברה אחת. וכך בעודי בוהה בנעשה בחוסר אונים, הוא רוכס היטב את רוכסני תיק הגב האהוב ("בשביל מה צריך מזוודה?"), מכניס איזה תפוח לכיס ויוצא לו.

באמת, היו שנים שזה עשה אותי חולה. היו שנים שבהן פתאום התחוור לי שעד שהוא לא חזר, לא נשמתי כמו שצריך והייתי בטוחה שהוא פשוט סובל שם ואיזה רעה אני שלא דחפתי לו בכח כל מיני דברים לתיק בלי שישים לב. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שרבינו באמת התכוון לזה. "יישן איך שיישן, יאכל מה שיאכל – העיקר להיות אצלי בראש השנה" (אני יודעת שאני לא מדייקת בלשונו הקדושה). כי גם בשנים שהוא התארגן מראש על מקום לינה ואוכל, וגם בשנים שהוא סחב איתו אוהל וכמה קופסאות שימורים, במקרה הטוב – מעולם הוא לא נשאר רעב או מסוייט ותמיד הוא חזר עם אותה הבעה רוחנית, מנותקת מהמציאות, בלתי ניתנת לתיאור, עם אותו מבט חולמני שלתסכולי הרב לקח כמה ימים עד שעובר לו והוא חוזר לעצמו. הבנתי שאומן זה משהו שאני לא יכולה להבין, שאני לא צריכה להתערב לו בזה ושאין לי שום אחיזה בו. מהרגע שהוא קנה את הכרטיס, הוא בידיו של המארח הגדול וכל נסיון שלי להתערב בדבר – הוא פשוט מגוחך. רבינו לא צריך אותי.

מה שכן, גיליתי שלא כולם כמו בעלי. במהלך שיחות ערב החג, מספרת לי חברתי מציאות הפוכה. בעלה כמוני. יותר נכון הוא שידרוג, ואם תרצו, הגזמה פראית שלי. הבנאדם אורז לאומן כאילו הוא אורז למסע חייו, שיקח לפחות חצי שנה ויתרחש באנטרקטיקה. הוא לא סומך על כלום. לוקח איתו הכל ושחס ושלום הוא לא ירגיש כאילו הוא מחוץ לסביבה הטבעית. מקיסמי שיניים ועד לימון לסלט, מקילוגרמים על קילוגרמים של סוכר ("כי אולי אני בדיוק ארצה תה ויחסר לי") ועד חלבה שלא הוא ולא בניו אוהבים אבל אף פעם אי אפשר לדעת ("אולי דווקא באומן פתאום ישתנה לי הטעם או שבכלל למישהו אחר מאד יתחשק פתאום ורק לי יהיה?"). הכל נארז בקפדנות, בבטחון מלא שאף דיילת קרקע חביבה לא תקנוס אותו על מטען עודף, הוא יוצא לשדה התעופה כשאת תא המטען ממלאים לפחות 40 קילוגרמים של דברים שאף-פעם-אי-אפשר-לדעת מתי ואם יצטרך. חברתי מספרת שבסוף הוא חוזר עם רוב מוצרי המזון שלקח ועוד חודשים אחרי ראש השנה, הם עוד שומעים במהלך הארוחות "תאכלו ילדים, זו לא סתם טונה, זו טונה שהיתה בראש השנה על הציון של רבינו…". דווקא הצעתי לחברתי לשווק את המאכלים האלה. אם יש אנשים שמוכרים מים קדושים מהירדן, היא יכולה להתעשר ממש מטחינה גולמית שזכתה להנות מאוירא דקדושא אצל אור האורות.

באמת, חברתי, שניחנה באופי מאד מינימליסטי, גם היא עומדת משתאה לנוכח הכמויות הלא סבירות של החפצים והמזון שבעלה לוקח איתו לטיסה, אבל גם היא הבינה שאין לה פה מה להתערב. כמו בעלי, גם בעלה חוזר מבסוט ועושה רושם שרק לה מפריעים הקרקרים המרוסקים, נפגעי טלטלות הנסיעה. כמוני, גם היא הבינה, שיש פה משהו שהוא מעבר להשגתה.

יכולתי להמשיך ולתאר את הבעל שרק יומיים לפני ראש השנה טורח לארגן לעצמו כרטיס (וכך מדי שנה בשנה), או את הבעל שלא זז בלי לפחות 20 זוגות תחתונים, 4 סטים של מצעים וכד' – כי הוא מאד איסטניסט, או הבעל שבלי הדגים של אמא שלו, הסילקא של חמותו, הלחמניות והקציצות של אשתו ועוגת הדבש של השכנה – לא זז לשום מקום ועוד כהנה וכהנה.

אבל באמת, מה זה חשוב. המסקנה שהסקתי מכל השיחות ומכל העובדות הבאמת-מעוררות התפעלות על הבעלים ובעיקר על נשות החייל, היא, שאומן זה מעל להשגתנו ותפיסתנו. לי כאשה זה נשמע כמו סיוט, אבל כנראה שזה משהו שמיועד לכלים של גברים בלבד. כי באמת, רואים בחוש שכולם בסוף מסתדרים, אף אחד לא נשאר רעב או נטול שינה ואם לשפוט לפי מבע פניו של בעלי בימים שלאחר ראש השנה אצל הצדיק – אף אחד גם לא ממש סובל. הלוואי עלי חצי מהאור הזה שיש לו על הפנים שאפילו אני, עם כל החקירות שלי (כי אני הרי חייבת להבין את הפלא הזה) והקיטורים על מה שעבר עלי, לא מצליחה להרוס.

ושיבוא כבר המשיח.