אוי… אוי… אנחה בוקעת מליבו… אם רק היה יכול לשפוך שיחו לפני קונו, אם רק היה יכול לפתוח פיו כראוי… בנוסף לכל מצוקותיו הרוחניות גם הפה שלו שרוי בגלות עצומה, "נאלמתי דומיה החשיתי". מי כמוהו יודע שכל התקוה היא על ידי תפילה וצעקה, וגם זה נמנע ממנו. אוי… הוא שב ונאנח בכבדות ותשות כח, הוא לא יכול לסבול עוד את ההסתרה, את 'טמטום' הלב.

* * *

גלות נוראה היתה לאבותינו במצרים, לא רק גלות הגוף ושעבודו אלא גם ובעיקר גלות הנפש והדעת. מ"ט שערי טומאה סגרו עליהם ועמדו כחומת ברזל מפסקת בינם לבין אביהם שבשמים, טמטומי הלב ותהומות של תאוות ומדות רעות כפי ש'ערוות הארץ' יכולה לייצר. לא זו בלבד, אלא גם הדיבור והתפילה היו בגלות, והם שהיוו את עיקרה של הגלות המרה הזאת.

וכך מגלה לנו מוהרנ"ת: "מצרים הוא בחינת מיצר הגרון, שזה היה עיקר גלות מצרים שהיה הדיבור בגלות כידוע, ועל שם זה נקרא 'פסח', כי אז היה יציאת מצרים, שיצא הדיבור מהגלות שזהו בחינת פסח 'פה סח"' (ליקוטי הלכות, חלב ודם ד, א).

שכן, כשניתן לפחות לדבר ולהתפלל, ללמוד ולהתחזק, הגלות קלה פי כמה, אבל כאשר גם אנו מנועים גם מדיבור, כאשר גם הלשון נאלמת, אזי הגלות מרה לאין ערוך. וכך היו ישראל במצרים, מושלכים מאחורי סורג ובריח של כל כוחות הטומאה השולטים עליהם, מושפלים כעבדים נבזים לפרעה ומצרים, ומבלי יכולת אפילו להתפלל כראוי על גדול צרתם.

אך משה רבינו האיר להם את הסוד: להתאנח! לצעוק לזעוק ולהשמיע קול גניחה, גם כאשר הדיבור כל כך מצומצם ולכוד. ואכן, בכח זה הם פרצו את חומת הכלא האימתני הזה ששמו 'מצרים', ויצאו לחירות. כי "עיקר יציאת מצרים היה על ידי ריבוי הצעקות והזעקות שצעקו בני ישראל אל ה', כמו שכתוב, ונצעק אל ה' אלקינו וירא את עניינו וכו,' וכתיב ויאנחו בני ישראל וכו' ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים" (ליקוטי הלכות, ערלה ד, ט).

ה'אנחה' נראית אולי כפליטת רוח בעלמא, אבל כוחה עצום מאד. וכפי שרבינו הקדוש גילה רבות על כוחה של האנחה הקדושה, ובין השאר לימד אותנו: "אנחה וגנוחי (שקורין קרעכץ) של איש הישראלי היא יקרה מאד! כי היא שלימות החסרונות, שכשיש לו חסרון באיזה דבר ומתאנח על מה שנחסר לו, על ידי זה הוא משלים החסרונות" (קיצור ליקוטי מוהר"ן ח, א).

* * *

אמנם, תנאי התנה עמנו רבינו הקדוש: אימתי גדול כוחה של אנחה? כשאכן היא אנחה של 'איש הישראלי'! אנחה הנובעת מרוח החיים שבתורה, אנחה שבאה בעקבות גילוי הצדיק שמפיח רוח חיים זה בעולם, והוא מלמדנו את הנקודה הפנימית של אותה רוח חיים: "האנחה הוא אריכת הנשימה, והוא בבחינת 'ארך אפים,' דהיינו מאריך רוחו, ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחו, הוא ממשיך רוח החיים לחסרון" (שם).

אם נתבונן נראה, שהאנחה הטבעית הפורצת מלבו של אדם אפוף יגון ואנחה, באה בעת שקוצר-רוחו בוער; כאשר סבלנותו פוקעת; כאשר הוא לא יכול לסבול יותר את מצב הביש שאליו הוא נקלע, והוא מוצא עצמו אין אונים ואזלת יד – אזי הוא מוציא מפיו אנחה השוברת חצי גופו, כמי שאומר: 'כמעט כלתה רוחי מעוצם היגון…'

וכאן אנו לומדים את ההיפך הגמור: מהותה של אנחה יהודית, של 'איש הישראלי', נובעת מאריכת אפיים, מסבלנות, מאמונה! כלומר, כאשר אוספים את הרוח להוציא את האנחה צריכים להתאזר ולהכניס בלב את החיות האמיתית ואת ההסתכלות של התורה ושל הצדיק על מהותה של הצרה והמצוקה והגלות אליה נקלעו עתה, ומכח זה להשתוקק שאכן יתגלו החסדים הגנוזים בצרה זו. ואז, ורק אז, אכן מועילה האנחה למלאות את החסרון ולהפוך את היגון והאנחה לסיבת שמחה.

אין ספק שגלות מצרים שכוללת את כל הגלויות היתה כלי לזיכוך ולקירוב, ואף על פי כן רובם של בני ישראל לא השכילו להלך אחר משה רבינו שהאיר להם את התנוצצות הדעת הזאת, להמתין ולייחל ולהתאנח ולחכות לגואל האמיתי. הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח", וכך היו אנחותיהם רק המשך לקוצר רוחם, שגרם להם להתעצמות החסרונות ולהיענשותם בשלושת ימי אפילה[1]. רק חמישית מתוך עם ישראל שהאמינו וקיבלו את ההסתכלות האמיתית והבינו שכאן מכינים אותם לקבלת התורה
ַ ולהיותם עם ה', הם שהתאנחו נכונה באריכת אפיים ובהתחדשות האמונה, וכך זכו לצאת לגאולה שלמה ולהתעלות במעלות העליונות מכח גלותם.

רק כאשר בא משה למצרים ויצא לראות בעניים וסבלם, והאיר את רוח-החיים שלו ואת ההשקפה האמיתית הנובעת מן התורה על מהות הגלות, והזריח בלבם את אריכות האף והסבלנות שגם שם ה' איתם להושיעם, והאנחות והגניחות קיבלו משמעות של תקוה ורצון ותוחלת – אז החלו אנחותיהם של ישראל להועיל לקרבם לגאולתם השלימה. "ועל כן סמוך לגאולה, בעת שרצה השם יתברך להתגלות למשה במראה הסנה, אז נאמר 'ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו', כי אז דייקא היה להם כח להתאנח ולהמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם על ידי האנחה, ולזכות לצאת מן הרוח סערה מבחינת גלות מצרים, מחמת שכבר היה משה רבינו בעולם ופעל ועשה על ידי כח עבודתו" (ליקוטי הלכות, פסח ג).

ללמדך, שגם בעת שאנו אסורים רְעוּצִים[2] חלילה בכבלי ברזל וגם הדיבור מנוע וגוֹלֶה, יש לנו תקוה על ידי אנחה קלה. אבל בתנאי שזו אכן תהא קשורה לדעת והסתכלות הצדיק על מהות גלותך; שתמשוך עצמך לפחות לידיעה שהוא מגלה שמצבך ונפילתך אינם אבדון וכליון, אלא סיבת התחדשות וקירוב, ומכח זה להתאזר באורך רוח וסבלנות להמתין לישועה הטמונה כאן, ואז להתאנח ולכסוף כפי מדרגתך.

[1] עיין רש"י על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל" (שמות יג, יח)

[2] מתפילת יום כיפור קטן, בפיוט "משאת כפי": "אסורים רעוצים פתח ולחופשי הוצא"