ימי אלול הם ימים המסוגלים והמוכנים לחשבון נפש. אין כמו ימי אלול הקדושים כדי לעצור את מהומת חיינו ולהתבונן במעשינו בעין חדשה ולהכין את ליבנו להמליך את הבורא עלינו בראש השנה הקרב ובא. בספר "אוהב ישראל" על פרשת ראה נשאלת שאלה מדוע מכל חודשי השנה נבחר דווקא חודש אלול כמסוגל להתבוננות ולהשגחת האדם על מעשיו שפעל כל השנה. ותשובתו שמעבר לכך שזהו זמן של סוף שנה שעברה ועמידה בפתחה של שנה חדשה בנוסף לכך ראשי תיבות של 'אלול' הם א' לול. באלול נפתח לול (חלל) ופתח לקבל חזרה את בעלי התשובה השבים אל אלופו (לשון א') של עולם. אלופו של עולם פושט את ידו לקבל חזרה את השבים אליו. ימי אלול הם ימי תשובה המכינים אותנו לראש השנה שהוא הראשון לעשרת ימי תשובה.

בימים קדומים היו הצדיקים פורשים בכל ימי אלול מעבודתם ומעיסוקי החול שלהם ומסתגרים בחדרם כדי לעסוק בהתבוננות ותשובה. אף על פי שכמובן אין בכוחנו לעשות תשובה כמו הצדיקים הקדומים אך השתדלות כפי יכולתנו וערכנו יכולה לשנות את מהלך חיינו לטובה בזכות ימים אלו. מי שעסק בתשובה אי מתי בחייו יודע בנפשו שעסק התשובה אינו פשוט. התשובה היא משל לניקיון וצחצוח בית מלכלוך שלא נוקה זמן רב. בית שכאשר נרצה לצחצח ולהבריק אותו תוך כדי פעולת הניקיון נמצא את עצמנו שקועים עד צוואר בלכלוך. כל הלכלוך שלא ראינו עד עתה לפני שהתחלנו לנקות את הבית יקפוץ עתה לעינינו. עובדה זו לכשעצמה מהווה קושי רב להתחיל לגעת בנושא התשובה. לא נעים לנו לראות ולחוש אילו מידות רעות ומעשים לא ראויים תפסו את ליבנו. הבושה ממלאה אותנו וגרוע מכך הדחייה מעצמנו ומשם הדרך קצרה לייאוש מעצמנו ומהאמונה שיש לנו סיכוי אי פעם להיות טובים וטהורים ורצויים בבית הקדושה. כל אלו מכבידים ביותר על העיסוק בתשובה ולכן עשויים ימי אלול 'להחליק לנו בין האצבעות' חלילה. הבה וננסה להבין כיצד ניתן בכל זאת לעסוק בתשובה ובבירורים פנימיים מבלי ליפול לייאוש ולדחייה מעצמנו? איך ניתן לראות את האמת על עצמנו מבלי לייאש את עצמנו מחיי טהרה וקדושה?

בכל יום בתפילת שמונה עשרה אנחנו מברכים "ברוך אתה ה'.. מלך אוהב צדקה ומשפט". צדקה ומשפט הן שתי בחינות הפוכות. צדקה באה מצד החסד והרחמים בעוד משפט מקורו מצד הדין והגבורה. רחמים ודין הם הפכים. היכן שהרחמים מוחלים וסולחים ומעלימים עיין מן החטא, המשפט עומד על כל פרט ופרט ללא פשרה ובוחנם על מאזני האמת כפי שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה "מי יצדק לפניך בדין?" את שתי ההנהגות ההפוכות הללו ודווקא כשהן מחוברות אוהב המלך. רוצה בהן. כיצד מתחברות שתי ההנהגות האלו וכיצד החיבור ביניהן יכול להאיר את דרכינו בחיינו הפרטיים בכלל ואת תהליך התשובה בפרט?

התורה מספרת בחומש שמות פרק ל"ד לאחר שעם ישראל חוטא בחטא העגל ולאחר שמשה רבינו שובר את הלוחות לעיניהם מיד משה רבינו מתנפל לפני הקב"ה בבקשת רחמים ארבעים יום וארבעים לילה נוספים על הימים הראשונים שעלה להר סיני לקבל את התורה. הקב"ה מתרצה לתחנוני משה ומורה לו לפסול שוב שני לוחות כראשונים ולעלות בפעם השלישית להר סיני עם הלוחות השניים. באותו זמן בו מוחל הקב"ה על החטא וחוזר בו מהרצון להשמיד את עם ישראל עובר הקב"ה על פני משה רבינו ומגלה לו את שלוש עשרה מידות רחמיו. מורה לו הקב"ה שמידות רחמיו עמוקות משכל אנוש ומלמד אותו שבכל עת צרה אם עם ישראל יזכיר את מידות הרחמים בכל מקום ומצב בו נהיה ירחם עלינו הקב"ה. הקב"ה מגלה למשה את עומק רחמיו וטובו אשר לעולם לא כלים.

משם אנו למדים שחסדיו ורחמיו של הקב"ה רבים. הוא רואה בנו טוב בכל זמן ובכל מצב ואף אם חלילה אנו עוברים על רצונו הוא מאריך אף וממתין לנו שנתעורר בתשובה. ולא רק זאת אלא שממשיך לתת לנו כוח וחיות אפילו שעם אותו כוח וחיות אנו ממרים את רצונו. אותה היד שחלילה הושתה בשבת להדליק את המתג ועברה על "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות ל"ה)  לא מתייבשת במקום. הפה שאוכל בלי להקדים ברכה לא נסתם במקום. הקב"ה ממשיך להחיות אותנו גם אם אנו משיבים לו רעה תחת טובה.

זוהי מידת הצדקה והרחמים. גם אם לא מגיע לנו בזכות ובדין בכל זאת הקב"ה נותן לנו. כמו אותו הלך העומד בפתחנו ומבקש צדקה. והרי מדוע שניתן לו? איך נדע אם אכן מגיע לו? היינו יכולים לחשוב שאולי הוא חטא ועל כן מגיעים לו הייסורים הללו חלילה? אלא שלא מתוך דין ומשפט אנו נותנים לו צדקה אלא מתוך רחמים גמורים. כי כך מצוה אותנו הבורא – לרחם. מידת הצדקה לא מפשפשת בזכות או בחובה אלא משפיעה משום חסד ורחמים בלבד.

לעומת הנהגת החסד והצדקה הנהגת המשפט שונה בתכלית. זוהי הנהגה של דין וצדק. שכר ועונש. אמת ושקר. זכאי וחייב. אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן בתורה ט"ו שבכל לילה בזמן שאנו ישנים הנשמה עולה לעולמות עליונים ושם עומדת מול בית דין עליון בו היא נשפטת על כל מעשיה של אותו היום. האם התנהגנו כפי שמורה לנו בוראנו? האם גמלנו חסד היום? האם התפללנו? למדנו תורה? מה חשבנו? האם עמדנו בניסיון התאוות? האם הרחקנו עצמנו מן המידות הרעות? וכן הלאה. וכפי התוצאות של בית המשפט של מעלה אם יצאנו זכאים או חלילה חייבים כך מתנהגים איתנו משמיים למטה ביום המחרת. אם נמצאנו זכאים בדין, בבוקר המחרת נרגיש שחסד ורחמים סובבים אותנו. העולם יחייך לנו ובכל אשר נעשה נרגיש שחוט של חסד מלווה אותנו ואם חלילה נמצאנו חייבים בדין נרגיש בבוקר המחרת שלחץ ופחד אופפים אותנו. דלתות יסגרו בפנינו. קיר בולם וחוסם ילווה אותנו לכל מקום חלילה. פחדים יחדרו לליבנו כגון מחיות רעות מגנבים ממחלות וכדומה. כי כך אומר רבינו: "הַדִּין נִתְלַבֵּשׁ בְּכָל הַדְּבָרִים, וְכָל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הָאִישׁ מִשְׁפָּט". וכל זאת מביא עלינו הבורא כדי לעורר אותנו לחזור בתשובה ולשפוט את עצמנו על כל מעשה ומעשה שעשינו במשך היום. כפי שמבאר הבעל שם טוב הקדוש על מסכת אבות (פרק ב' משנה א')  "דע מה למעלה – ממך". דע שמה שקורה לך משמיים הוא ממך. כפי מעשיך כך מתנהגים איתך משמיים.

אך מגלה לנו רבי נחמן בהמשך התורה שישנה דרך אחרת. ניתן להימלט מן המשפט העליון הזה על ידי שנשפוט את עצמנו בעצמנו בכל יום. במקום לעמוד בבית המשפט של מעלה נערוך מיוזמתנו בית משפט כאן למטה. נייחד זמן ונשפוט את מעשינו, רגשותינו, דיבורינו ומחשבותינו אם הם על פי מידת הרחמים והאמת או חלילה סטינו מהדרך שהתורה מורה לנו. ועל ידי זה אומר רבי נחמן נמלט מן המשפט העליון ונמשוך חוט של חסד ורחמים על עצמנו. ומביא המדרש 'דברים רבה' "אם אין דין למטה יש דין למעלה". ומתוך לוא אנו למדים הן – אם יש דין למטה אין דין למעלה. ומבאר רבי נתן בליקוטי הלכות בהלכות שליחות והרשאה בהלכה ג' "עַל – יְדֵי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל – יְדֵי זֶה מְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁלּא יָבוֹא עָלָיו, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה וְאָז אֵין הַיִּרְאָה וְהַדִּין מִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעוֹרֵר."

למה הדבר דומה? משל למויישל'ה שחוזר הביתה מן הכיתה בסוף יום לימודים ומספר לאביו שהיום הוא התנהג לא יפה ושהוא הרביץ לשמוליק ושפך מים על מנחם וגם בעט ביהונתן. מויישל'ה מאוד מצטער ויודע שהתנהג לא כיאות ומבטיח לאבא שהוא לא יעשה זאת שוב. אבא מקשיב וקצת נוזף על העבר ובעיקר שמח על התשובה שבנו עושה. בערב אבא של מויישל'ה מקבל טלפון כעוס מהמורה המספר לו על כל מעללי בנו מחמדו במשך היום. אך אביו של מויישל'ה כבר מחל וסלח כי מויישל'ה סיפר לו בעצמו על כל מעלליו והתחרט עליהם בלב שלם. מה היה קורה לו המורה היה מתקשר ואביו של מויישל'ה היה שומע לראשונה על מעשיו הרעים? מויישל'ה הוא משל לעם ישראל, האב הוא הקב"ה והמורה הוא המקטרג שתפקידו להביא את אשמות העם לבוראו. כאשר יהודי מקדים ועושה תשובה על מעשיו בטרם יעריב היום וחוזר בו ממעשיו הרעים אין למקטרג פתחון פה בבית דין של מעלה.

הנהגת המשפט מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו בכל מדרגה שבה אנו נמצאים לעצור בכל יום להתבונן על מעשנו ולשפוט אותם בפלס האמת. עצם העצירה וההתבוננות עם רצון אמיתי ליצור שינוי בחיינו, אף אם לא הצלחנו ליצור שינוי בפועל ממש, כבר ממתיקים מעלינו את מידת הדין. יתכן שיקח לנו זמן לזהות את המניעים האמיתיים למעשינו ואנו אף עשויים להכחיש את האמת על עצמנו אך עצם ההתכוונות והמאמץ להתבונן עם כוונה אמיתית להשתנות כבר פועלת רבות בשמיים.

אם כן אנו רואים כאן שתי הנהגות הפוכות. ההנהגה של הצדקה היא גילוי רחמי השם ועצם היותו עימנו בכול עת ובכל מצב מאריך אף וממתין לתשובתנו. והנהגת המשפט היא כולה דין שבו שכר ועונש. דווקא בחיבור בין שתי בחינות הפוכות אלו מונח סוד גדול בעבודת הבורא. ויתרה מכך החיבור ביניהם בלבד הוא התגלות האמת לאמתו ואם ניטה יותר מידי לצד אחד לכיוון הדין או הרחמים על חשבון השני נאבד את הדרך הנכונה והמדויקת.

בחלקו השני של המאמר (לחצו כאן למאמר), שיתפרסם בע"ה בשבוע הקרוב, נעסוק בחיבור בין שתי בחינות אלו.