מפחידים אותנו? אוהבים אותנו!

הוא נכנס לחדרו בפנים זוהרות, ידיו אוחזות במבחן עליו התנוסס הציון הגבוה, עיניו ננעצו באזהרה שהיתה תלויה מעל מיטתו. משום מה נדמית לו עתה האזהרה הזאת כמו זוהרת באור יקרות. זה ברור, משהו השתנה במוחו; עד היום האזהרה הילכה עליו אימים – עכשיו הוא אפילו מוקיר אותה…

עצלן היה מטבעו, לבו לא משכו ללימודים – והתוצאה לא אחרה לבוא. תמיד היה נחשל במבחנים, מה שגרר אחריו עונשים וסבל בל יתואר.

עד לאותו יום בו נטפל אליו אביו והחל להכריחו לחזור מדי יום על החומר הנלמד. לצד מילות עידוד וחיזוק, הוא תלה לו גם אזהרה חמורה מעל מיטתו, בה נכתב, שבאם לא ישלים את חוק לימודו מדי יום – הוא ייענש בחומרה.

ידע האב את נפש בנו, ועל אף שנכמרו רחמיו עליו, הבין שבלי הפחדות לא יוכל להתגבר על נטיותיו הקשות. הבן לעומת זאת, שנא את המבחנים; הוא לא האמין שביכולתו להצליח אי פעם; הוא שנא את האזהרה הזאת וביקש בכל לב להיפטר מכך.

עד לאותו יום בו קצר את פרי עמלו. האזהרה הועילה; הוא חזר מדי יום על החומר; בעת המבחן קלחו מפיו התשובות בבהירות. עתה הוא חושב למפרע ורואה שדווקא האזהרה הזאת היא שהצילה אותו. הוא מתבייש על כל אותן טרוניות שהעלה בלבו על הלחץ שהוא נתון בו.

* * *

המשבר הכלכלי השורר בעולמנו, מהלך אימים. השמועות על מלחמות קריבות ומחלות אפשריות – מפחידות. האדם חש שהקרקע תחתיו רועדת. כמה היה רוצה שהשמועות הללו יחלופו והחיים יחזרו למסלולם הרגיל.

אך האם בכך הוא רוצה את טובת עצמו?! עיון מעמיק במטרתן האמיתית של ההפחדות מן השמיים, מלמד שכל ההפחדות הללו נועדו לקרב את האדם לה', לרפאותו ולהיטיב את אחריתו.

אבינו שבשמים מאותת לנו בכל עת. הוא מעורר ודוחק. תולה מול האדם את שלט האזהרה, לצד החסדים שהוא משפיע עליו. יודע הוא יוצרנו את יצרנו, מכיר את הנפש הבהמית שמקיפה את ה'אני' הפנימי הטהור שלנו. החומר הגס שעוטף את נשמתנו אוהב מנוחה עצלה; בוחר בחיים חיצוניים נטולי משמעות שתחילתם דומה לנועם מסויים – ואחריתם מוות ואבדון. משום כך, הוא יתברך מוציא את ה'שוט' המאיים ומכריח אותנו להשתעבד אליו.

והגוף כמו גוף, שונא את האיום, מצפה לרגע שהפחד יסור ממנו; הוא לא רוצה להיזכר באפסיות ובחוסר היציבות עליהם ניצבים החיים הבהמיים. אך שלא ברצונו חוזרים ומזכירים לו זאת מלמעלה.

עד שהוא את החשבון ומבין: 'אכן, היראה הזאת אינה אכזרית כל כך; בסך הכל רק על ידה לא נסחפתי אחר העולם הזה ונשארתי חסר כל בעולם הבא, בלעדיה לעולם לא הייתי מגיע להשתעבדות רוחנית כל שהיא'.

אדם בר–דעת לא מחכה לגזירה שתצא לפועל; הוא עצמו מלקה את בהמיותו ביראת העונש; הוא מצייר לעצמו את מה שיכול חלילה לקרות למי שממרה את פי המלך; את העונשים הכבדים שמצפים למי שעוברים על רצונו, עונשים בעולם הזה ובעולם הבא.

ה'ציורים' הללו במוח, מחליפים את מקומם של הצרות הממשיות, שכן כאשר האדם שופט את עצמו כאן למטה ומבין בעצמו שלא ניתן להמשיך בדרך הקלוקלת, ומחריד את עצמו בחרדה עצמית – אזי הוא מונע מעצמו את מכות השוט האמיתיות, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה' (לקוטי מוהר"ן ח"א קנד).

הבנה זו במהותה של יראת העונש, נחוצה כיום מאד. דורנו דור ה'לחיצת כפתור' רוצה לחוש מיד את נועם העבודה הרוחנית, ולא – נעצרים מיד. אך אין מבינים שחוסר סבלנות זה בעוכרנו.

הצדיקים הטיבו להכיר את הגוף ותכונותיו, והם שהורו לנו שעיקר העבודה נעשית על ידי יראת העונש. כמובן שאין זו תכלית בפני עצמה, יראת העונש היא רק שער שדרכו מתחיל האדם בעבודת ה'. אך לאחר שהוא מתנתק מבהמיותו, הוא מתחיל להתבונן ולהכיר את האמת בלי כל ההפחדות.

בפרשתנו אנו לומדים על נחש הנחושת אותו תלה משה רבינו, כדי שהכל יביטו בו ויתרפאו מנשיכת הנחשים השרפים. נחש זה היה רמז לישראל – מסביר רבי נתן – שיביטו למעלה על כל אותם עונשים הצפויים למי שעובר על דברי ה'. רמז זה היווה את הרפואה השלימה שלהם.

במבט לאחור, הם בודאי נהנו לגלות שרמזים אלו הצילו אותם ואף למדו לאהוב את הרמז ה'מאיים' הלזה. הבנה זו לימדה אותם להטיב את מעשיהם בעצמם, ולא על ידי שוט מאיים.

(עפ"י ליקוטי הלכות נט"י לסעודה ו-צט)