אודך כי עניתני
י״ז בטבת תשע״ז
אחרי חודשיים של חיפושים החליט הנסיך לחזור בחזרה לאגף ההוא ושוב לעבור חדר חדר. רק אז, כשהתעכב יותר על החדר האחרון, מצא כי הוא מכיל דלת נסתרת, כמעט ולא נראית, אל פרוזדור צר שבסיומו – המתינו לו חדרי האוצרות המיתולוגיים במלוא הודם והדרם.
ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים, אמר אפשר לצדקת זאת שתנשא לערל, אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ועתידים להינצל על ידיה. (מד"ר אסתר פ"ו)
ישנו סיפור על מלך.
כמו בכל סיפור על מלך, גם במשל שלנו היה מדובר במלך עשיר וחכם, בעל ארמון מרהיב עין שהכיל כל טוב, גלריות מדהימות, גן נהדר ססגוני ופורח ואוצרות בסדר גודל של מיליונים שעיתוני הממלכה לא פסקו לדון בהם עד שהמלך הכריז בתוקף שהנושא לא לדיון ציבורי וחסל סדר תחיבת האפים אל חדר האוצרות האישי שלו. היה זה מלך שכל העם אהב. הוא היה חביב ביותר, נראה טוב למדי, ידע לרכוב מעולה על סוסים (ולנצח בציד את כל המלכים של שאר המדינות מסביב, מה שהביא גאווה רבה לממלכה ולהגברת הפופולאריות שלו בקרב העם), היה לו חוש הומור מעולה והוא אפילו ידע לנגן נהדר על חליל צד ולפתור במומחיות רבה תשבצי הגיון, כשהיה לו זמן, כמובן.
למלך שלנו היה בן אחד שלצורך העניין נקרא לו: נסיך.
הנסיך שלנו היה יפה וחכם כאביו, יורשו החוקי של אביו והיו לו עוד כמה תכונות נסיכותיות אלו או אחרות.
ויהי היום והמלך שלנו נפל למשכב ואחר מספר שעות השיב את נשמתו לבוראה והותיר עם כאוב ובן בוכה שלאחר ההלוויה המפוארת נשאר בודד וגלמוד בארמון הגדול.
אחרי חודש בו הנסיך ישב ובהה באוויר, חושב על אביו ותוהה על עתידו, החליט הנסיך לעשות סיור בארמון ולראות אחת ולתמיד את חדר האוצרות הנסתר של אביו, אליו לא הייתה לו גישה מעולם. הוא טייל לו לאיטו במסדרונות הרחבים ונכנס אל האגף האסור. הביט ימינה ושמאלה והחליט לעבור מחדר לחדר.
החדר הראשון היה אמנם מפואר מאד – אך אוצרות הוא לא הכיל, החדר השני הכיל אספקה אדירה של אוכל משומר לעתות קרב והשלישי- היה ספריה ענקית שהנסיך מעולם לא ידע כי היא קיימת. כך עבר חדר חדר עד שהגיע לחדר האחרון.
החדר האחרון היה החדר המאכזב ביותר – כזה חדר מכוער לא ראה מעולם. חדר מבולגן, הרוס, בעל סדקים על הקירות, מלוכלך… הוא סייר בו מעט, פתח את הארונות החורקים, לאחר שחמקו מהם כמה עכברים סגר את הדלת באכזבה כי הבין כי מהאגף הזה לא תצמח הישועה, ויצא לערוך חיפוש כללי בשאר הארמון.
אחרי חודשיים של חיפושים החליט לחזור בחזרה לאגף ההוא ושוב לעבור חדר חדר. רק אז, כשהתעכב יותר על החדר האחרון, מצא כי הוא מכיל דלת נסתרת, כמעט ולא נראית, אל פרוזדור צר שבסיומו – המתינו לו חדרי האוצרות המיתולוגיים במלוא הודם והדרם.
רק אז הוא קלט שדווקא החדר המכוער והשולי לכאורה, היה דלת הכניסה אל האוצרות הגדולים ביותר, ועד כמה היה חכם אביו כשבחר דווקא בו כמבוא אליהם.
הסיפור הזה, שסיפר בשפה קצת אחרת הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, מכיל את אחת התובנות הגדולות של החיים.
המלך- הלא הוא הקב"ה. וכולנו בניו.
הקב"ה הוא האדריכל של עולמנו וחיינו וברא הכל בחכמה. החכמה שלו כל כך אדירה ונשגבה עד שהיא נעלמת מעיני הבשר האנושיים שלנו וכל שאנו מסוגלים לראות הוא רק איך החיים שהוא תכנן לנו מתנגשים עם האינטרסים הצרים של מה שאנו חושבים לטוב ונכון. אנו נמצאים בחדר מטונף וחשוך ושואלים את עצמנו היכן, למען השם, מסתתרים האוצרות הנדירים שכולם מספרים עליהם, היכן הטוב והשפע האלוקי המדוברים?
האמת היא, האמת – אנחנו לא יודעים, וקשה לנו לעכל את זה אבל הרבה פעמים הדרך לאוצרות עוברת דרך החדרים החשוכים הללו, האפלים והמתסכלים. הם לא מונעים אותם- הם הם הדרך אליהם.
מסופר על אברך שעבר תאונה והובהל את בית החולים שם נקבע כי עליו לעבור ניתוח. לאחר הניתוח, בעוד הוא מקטר על מר גורלו, אמר לו הרופא- אני לא יודע אם אתה יודע- אך התאונה הצילה את חייך, למראה פניו הנדהמות הסביר לו: כשניתחנו אותך על מנת לאחות את השברים שבגופך גילינו בתוכו גידול ממאיר שהיה עלול לסיים את חייך, עי הסרתו חייך ניצלו
דווקא דרך היסורים יתגלל אלינו הטוב, לעיתים לא נראה אותו, כי לא מחשבותנו מחשבותיו ולא דרכנו דרכיו – אבל הוא תמיד יהיה שם. הוא תמיד יהיה כי הקב"ה כולו טוב. טוב שלם, מוחלט, שאין לנו השגה בו. אומנם לא כולנו זוכים לראות הפי-אנדים בסיפורי חיינו, ואצל רבים תאונות לא מסתיימות בניתוח מציל חיים אלא במוות, אך אין בכך כדי להכחיש את האמת שמישהו קצת יותר גדול מאיתנו תכנן את כך את התסריט והמישהו הזה קצת יותר חכם מאיתנו.
רבינו מבאר בליקו"מ: בצר הרחבת לי – שאפילו בצרה עצמה השי"ת מרחיב לנו. ועכשיו אפשר גם להבין זאת שמתוך הצרה עצמה תצמח הרווחה. ובפסוק : אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה, המלבי"ם מפרש: אודך – אני נותן הודאה על שעניתני בייסורים כי עי"כ ותהי לי לישועה. היינו דווקא ע"י הייסורים נתגלתה הישועה. הישועה צמחה ונבעה מתוכם.
מאד קל לדקלם את זה, בפועל- בעת הצרה – קשה לנו לחשוב על הטוב שיצמח ממנה. להפך, דווקא אז, ברגעים הכי קשים, אנו מתמלאים מחשבות מתסכלות על השגחה ואמונה ותוהים כמה באמת הקב"ה מביט בנו מלמעלה.
ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה, מרדכי הצדיק מתהלך ואינו יודע מנוח לנפשו, היתכן? אמר אפשר לצדקת זאת שתינשא לערל? איך יכול להיות שאסתר שכל כך עמל לגדלה על אדני האמונה הצרופה תינשא לערל, אבל תיכף ומיד הכריז אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ועתידים להינצל על ידיה, צדיק-האמת, כבר ידע בתחילה שבוודאי רק טוב יצמח מזה, הצדיק לא היה צריך לחכות ולראות האיך יושפעו כאן רחמיו ית´, אלא תיכף ומיד בשעת הקושי והסבל הכריז אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ונמצא שדווקא ע"י אותו קושי של אסתר שהיתה בבית הערל דוקא עי"ז צמחה ישועתם של ישראל, ונגאלו.
