ישנו יסוד גדול וחשוב מאוד באמונה האמיתית, והוא – שכל יהודי צריך להאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו! ושמדובר באהבה שאי אפשר לשער ולתאר במוח אנושי כלל. כי ברגע שיהודי מאמין בזה, רק אז הוא מצליח לפרש נכון את כל מאורעותיו ולקבלם באהבה. אפילו אם הם נגד רצונו ואינם נוחים לו, הוא מאמין שהכל מהשם, שהרי בורא עולם אוהב אותו. ואם כך, בודאי שהכל לטובה, זאת נקודה חשובה מאוד שכל אחד צריך להתבונן בה לעומק, ללמוד ולהרבות בתפילות עליה – לדעת ולהאמין באמונה שלמה שהשם יתברך אוהב אותי.

אחד הביטויים הכי גדולים לאהבתו של השם לאדם הן המצוות שנתן לנו. זאת, משום שערכה של מצווה אחת הוא יותר מכל מה שיש בעולם הזה! ואילו אדם היה מבין את ערכה של מצווה אחת, וגם אם לא הייתה לו כל ימי חייו אלא רק מצווה אחת, הוא היה שמח בה ורוקד בלי סוף, ממש כמו שאנו נוהגים לשיר: 'אילו יהודי היה יודע מה זו מצווה אחת, היה שמח ורוקד מאה עשרים שנה!'…

בואו חשבון…

אם נחשב קלות נראה שכל יהודי, ולו הפשוט שבפשוטים, מקיים בכל יום מיליארדי מצוות!!! למשל, כאשר הוא נמצא בשיעור תורה, אז כל מילה ששומע נחשבת למצוות לימוד תורה, ואם בכל דקה הדרשן אומר בערך 50 מילים, כלומר 3,000 מילים בשעה, וזה מוכפל במספר המשתתפים בשיעור כידוע. נמצא, שאם יש מאה משתתפים אז בכל דקה הוא מרוויח 5000 מצוות, ואם השיעור נמשך שעה אז מכפילים את זה בשישים, שזה כבר 300,000 מצוות!!!…

אם נמשיך לחשב את המצווה של ישיבה בבית המדרש כפול מספר הדקות, וכן את כל הזמן שכיפה מונחת על ראשו, והציצית שעל גופו – שנחשבת בכל רגע קיום של אחת מתרי"ג מצוות, שמיעה לדברי חכמים וכו', ונוסיף לזה מצוות "לא תעשה" רבות שמקיים בכל רגע ב'שב ואל תעשה' – אנו יכולים להגיע בקלות ממש לחשבון של מיליוני מצוות. ואם גם נוסיף לזה את כל המצוות שאדם מקיים במשך עשרים וארבע שעות ביממה: תפילה, שמירת הגוף, צדקה, חסד ועוד, הרי שמספר המצוות הוא עצום ורב…

אמנם זה נכון שלכל יהודי יש אינספור מצוות שהוא עושה בכל רגע ורגע, כמעט ללא בחירה. אולם, יש לו בחירה גדולה בכל רגע באופן בו הוא מתייחס למצוות שלו – אם הוא מעריך ומייקר אותן באמת, שאז שכרו על המצוות הוא עצום בלי שיעור, או שחלילה הוא מקל בערכן ומזלזל בהן, שאז מנהיגים אותו לפי זה ושכרו על המצוות יורד מאוד.

בכל צרתם לו צר

אהבת השי"ת מתבטאת אף בחטאו של אדם, שאז, למרות שהקב"ה בעצמו רואה שכביכול אין ברירה, והאדם שחטא חייב להיות בהסתרה, יש לו יתברך בעצמו צער מכך, כמו שכתוב (ישעיהו סג): "בכל צרתם לו צר", וכשהכתוב מציין "בכל צרתם" – מדובר בהסתרה שהאדם נמצא בה, מכיוון שרק זו נקראת צרה, שהרי אין לך צרה גדולה מנפילה מהאמונה. וכל זמן שהאדם מחזיק באמונה, אין לו שום צרה, לכן גם אין לבורא על מה להצטער עימו.

אולם, כאשר האדם נופל להסתרה, אז לבורא ית' צר מאוד בצרתו והוא בעצמו הולך ומשתדל אחריו כביכול, כלומר, שהוא בעצמו מתפלל שתתגלה ההסתרה, כמו שכתוב בגמרא (ברכות ז): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי", בבית תפילתם לא נאמר אלא בבית תפילתי, מלמד שהקב"ה מתפלל. ומה הוא מתפלל? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמיי על מידותיי, ואתנהג עם בניי במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין.

בפסוק זה שמציינת הגמרא, מרומז כל מה שנאמר לעיל, שהבורא אומר: "ושמחתים בבית תפילתי" כלומר, שהוא גואל את האדם ומשמח אותו על ידי שמביא אותו אל האמונה ואל התפילה, כי זאת כל הגאולה והשמחה – האמונה. וזה פירוש: "ושמחתים" – איך משמחים אדם? "בבית תפילתי" – על ידי שמקרבים אותו אל התפילה.

אולם, כאשר האדם עושה תשובה על ריחוקו מן האמונה, ובאותו רגע ממש הוא אכן רוצה את האמונה, אז כעסו של הבורא נמתק. הרי כל כעסו היה בגלל שאותו אדם התרחק מהאמונה ופגם בה, לכן עכשיו, כשהוא חוזר לאמונה, הוא מעורר עליו רחמים, וכל הדינים נמתקים והופכים לרחמים. מצב זה מוגדר כהארת פנים של הבורא אל האדם, וכמובן שאז קל יותר לאדם להאמין בו, גם כאן, כמשל בשר ודם – כאשר אותו אדם שהיה בכעס על חברו, ואחר כך התרצה לו, אז יש עת רצון לבקש ממנו כל משאלותיו, לכן זו התפילה של השם יתברך – שהוא בעצמו מתפלל שיכבשו רחמיו את כעסו, ואז ממילא לא תהיה הסתרה.

יהי רצון שנזכה לשער בליבנו, אפילו במעט, את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו – שיש לנו אבא בשמים שאוהב אותנו אהבה עצומה, ומרוב אהבתו בחר בנו מכל העמים וקרבנו לתורתו ולעבודתו ונתן לנו את הצדיקים המאירים את עינינו ומשמחים את ליבנו.