הכל יכול להיות אחרת לגמרי…

יש לי חבר בארה"ב שרציתי לבקר אותו. לשם כך הלכתי להוציא ויזה בקונסוליה של ארה"ב בירושלים. מי שלא חווה את החוויה המפוקפקת הזאת הרי התיאור: אתה צריך לעמוד שעתיים בשמש ברחוב במזרח ירושלים, כשלפניך הרבה ערבים, הרבה אנשים ונשים עצבניים, מסביב עומדים כל מיני פקידים נורא נורא חשובים עם חולצות של הקונסוליה ואומרים: עצור! עמוד בתור. תעמוד פה! תעמוד כאן! אחרי שעתיים סוף סוף מגיעים לדלפק ומגיעים לעוד שעת המתנה בעוד איזה מקום. תחכה עוד קצת, ועוד ועוד עד שאתה עולה למעלה. סוף סוף זכית לעלות למעלה, אבל שם למעלה צריך לשבת ולחכות במקום עם עוד עשרים שלושים איש, יחסית מעט מאוד למה שהיה עד עכשיו, ואז אומרת איזה גברת: נא לשבת, נא לשבת אדוני! רגע, אולי אני לא במקום הנכון, אולי אני צריך למלא איזה טופס? אבל הגברת תוקפת: נא לשבת! המפקד שלי לא דיבר אלי כך, אז ישבתי. סוף סוף הגיע תורי והבנתי שצריך למלא איזה טופס, בסוף הגעתי לדלפק המיוחל והסברתי את עצמי שאני מבקש ויזה וגם אמרתי שבשבוע הבא אני צריך לנסוע לאומן לכן אני מבקש לא לשלוח את זה בדואר כי אני צריך את זה יותר מהר. אמרה לי הפקידה, הראשונה שחייכה בכל התור, אין בעיה תגיע מחר בבוקר תקבל את זה. שאלתי אותה: את רוצה לומר שאצטרך לעמוד את כל התור הזה שוב גם מחר? והיא אמרה: "לא. תגיע בשעה 10:00 אין אף אחד". שתבינו יותר טוב מה עבר עלי באותו יום. אמרו לי להגיע ב 12:00, הגעתי בשעה 11:00 אבל רק בשעה 16:00 הצלחתי לצאת משם. אסור לאכול, אסור לשתות. כמובן חיילים ודלתות שנפתחות רק מצד אחד, סורגים ודגלים של ארה"ב.

ובכן למחרת, בדיוק בט"ו באב, הגעתי ב- 10:00 בבוקר, כפי שאמרה לי הפקידה החייכנית. עם הרבה כוחות והרבה תקווה שמישהו ירצה לדבר איתי, עם הרבה מסמכים שיוכיחו שאני זה אני ואוכל להיכנס בכל השערים הסגורים ולעבור את כל הפקידים. הגעתי לשם והיה שם רק פקיד אחד בחוץ ועוד חייל עייף שלא התעורר כל כך, ואמרתי לו בדחילו ורחימו: "אמרו לי להגיע בבוקר כדי לקבל את הדרכון שלי". ציפיתי ל"רגע, תראה לי מסמכים", אבל הוא אמר לי: "אין בעיה". לחץ על הכפתור, פתח את הדלת הראשונה, הגעתי לדלת השנייה. "אין בעיה", לחץ על הכפתור , תוך דקה הייתי שוב למעלה מול הדלפק המיוחל מאתמול. "אין בעיה, הנה הדרכון שלך, הנה הויזה שלך. תהייה בריא שיהיה לך בהצלחה רבה". יצאתי משם המום. עוד לא התאוששתי מהטראומה מאתמול. וכעת עברתי את אותו מסלול אבל הפעם תוך שניות. השערים נפתחים, אין תורים, אין בעיה, רק תגיד מה אתה רוצה. נכון שזאת שאמרה לי נא לשבת עשתה לי פרצוף, אבל זה לא משנה. לא הייתי צריך לחכות שם אפילו רגע. מיד קיבלתי את מה שרציתי. כל היום הסיפור ליווה אותי, הרגשתי שזה עשה לי משהו, ניסיתי לחשוב מה רוצים לומר לי, יש כאן משהו מאוד חשוב שרוצים להגיד לי. והרגשתי שמה שרוצים להגיד זה כך: "הכל יכול להיות אחרת לגמרי. זה לא חייב להיות קשה, זה לא חייב להיות כואב, זה חייב לא להיות ארוך, זה לא חייב להיות מר. השערים יכולים להיות פתוחים, השומרים יכולים להאיר פנים, הכל יכול להיות מאוד חלק ומאוד פשוט אם ה' רוצה. תראה איך היה נראה אתמול ואיך נראה היום. היום המאוד יפה עבורי היה בדיוק ט"ו באב. זה באמת יום של פתיחת שערים, של ביטול הדינים.

ט"ו באב קיבל את השם העממי "חג האהבה", למרות שחז"ל לא קראו לו כך. בכל אופן ניסיתי לראות אולי זה קשור. האם הסיפור שלי של השערים הסגורים והפתוחים קשור לאהבה? נדמה לי שכן. הדבר הכי משמעותי שקרה לי שם, כשעמדתי שעות בתור והיה לי חם ורק שיתנו לי מקום קצת מוצל לחכות בו, זה כבר היה דבר גדול בשבילי. ואם זה שעומד בסוף אומר לי: "זוז הצידה", אבל אומר לי את זה עם טיפת אנושיות – זה היה לי כל כך חשוב. ובסוף התור, כשהייתי כבר למעלה, והפקידה דיברה אלי בצורה אנושית: "כן, בבקשה, מה אפשר לעזור לך?" וזה אחרי כמה שעות של: "נו אדוני, תשב, תעמוד, תזוז לפה, תזוז לשם", פתאום מישהו דיבר אלי כמו אל בן אדם ונזכרתי שאני בעצם בן אדם. כל הסיפור הזה הזכיר לי, כמה חשוב לנו שיתייחסו אלינו בצורה אנושית, שיקרינו לנו קצת חמימות. אפילו סתם פקיד שאני לא מכיר אותו בכלל ואני לא אראה אותו כל החיים, זה משנה לי,שהוא מחייך אלי, זה משפיע עלי, ואם הוא לא מחייך אלי זה אז באיזה שהוא מקום זה פוגע בי. מה זה משנה? למה צריך להיות איכפת לי מאיזה פקיד? זה מביך להודות, אבל זה חשוב לי. זה חשוב לכל בן אדם. אצל ילדים, אחת האמירות הכי חמורות זה: "אני לא חבר", כאילו שזה הדבר הכי מעליב, הכי פוגע: לא תקבל את החיוך שלי, לא תקבל את האהבה שלי. יש גרוע מזה?

כולנו מסתובבים בעולם ורוצים, ומצפים, ומייחלים שיראו אותנו, שיאהבו אותנו.

חשבתי על הפקידה העצבנית שכל אחד שרק קצת זז מהכסא היא אמרה לו בתוקפנות: "נא לשבת". בתור אחד מאלו שישבו שם לא היה נעים להיות בחברתה. אבל ניסיתי לחשוב רגע על כל המציאות הזו מהצד שלה. אמרתי לעצמי: "מסכנה, לך תדע מה עובר עליה. גם היא רוצה קצת תשומת לב, גם היא רוצה שיאהבו אותה". היה שם כרוז שקורא כל הזמן לאנשים לגשת אל הפקידים ומערכת הכריזה שלהם הייתה מאד מאד קולנית וצורמת. אמרתי לעצמי: "לא נורא. אני עוד שעה מקסימום אלך מפה, אבל היא, מסכנה, צריכה לשמוע את זה כל היום". ובאמת כשהשמיעו את זה היא קראה להם: "תורידו את הווליום". אז מי ששומע את זה כל היום בטח אומר בעצבים: "נא לשבת!" כי בסך הכל היא רוצה שיאהבו אותה, היא לא רוצה להיות כל היום רק פקידה אנונימית עצבנית במקום מעצבן. "נא לשבת", זה בעצם קריאת ההצלה שלה. "הצילו. רע לי כאן".

מה נקרא שמישהו אוהב אותי? קודם כל אני כל אחד רוצה שמישהו יראה אותו, יבחין בקיומו האנושי, יכיר בקיומו כאדם. מה היה לי כל כך לא נעים בסיטואציה שתיארתי? מבחינת השומר הייתי בסך הכל מין יצור שצריך לעמוד כאן ולא כאן, מבחינת הפקידה הייתי יצור שצריך לשבת ולא לעמוד, כל מי שחלתי על פניו נתן לי את התחושה שאני לא קיים. וכל אחד מאיתנו רוצה שיזהו אותו לא בתור מספר או בתור עובד, אלא בתור אדם. בסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן, מעשה מאבידת בת מלך, יש קטע שעוסק בדיוק בנושא הזה. מסופר של על המשנה למלך שהלך לחפש את בת המלך האבודה. במהלך הרפתקאותיו הוא פוגש באדם גדול: "והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים. אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו דבר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונשא אילן גדול שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם". ותמה ואמר "שזה כל כך זמן שאני במדבר ולא ראיתי מעולם בכאן אדם". וסיפר לו כל המעשה הנ"ל שהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו: "בוודאי אינו בנמצא כלל". ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות, בוודאי אינו נמצא כלל".

אדם שמחפש הרבה שנים, למרות הנפילות והקשיים, כבר יודע מה הוא מחפש. הר של זהב ומבצר של מרגליות. מקום שבו הכל יקר כל כך, עד שלפנימיות אין מחיר. שהפנימיות היא העיקר, שהקדושה והטהרה של האדם, זה העניין האמיתי, ששם מוכנים לשלם כל הון בשביל אמת. ופתאום הוא פוגש אדם ענק. שימו לב להגדרה של רבי נחמן: "אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". רבי נחמן לא אומר שהוא פגש ענק. הוא אומר שהוא פגש "אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". ענק זה לא, אז מה זה כן? זה אדם שלא יכול להיות אדם כזה. לזה קוראים – פיקציה. אין כזה דבר, זה רק נראה ככה. זה לא באמת. זה לא גדר אנושי שיהיה אדם גדול כל כך. מה זה אדם בסך הכל? חז"ל אומרים שאדם זה ראשי תיבות: אפר, דם, מרה. בשר ודם. על פי רוב אדם זה דבר מאד קטן, מאד נלעג, מלא בסתירות פנימיות, מאד מוגבל. אם היה בא לכדור הארץ חייזר ממאדים והיה צריך להגיש סיכום מה זה אדם, היה אומר: "יצור מוזר. חושב את עצמו למי יודע מה, אבל איך הוא נראה ואיך הוא מתנהג, איזה בלאגן". אדם גם יכול להגיע למקום שהוא חי בפיקציה על עצמו. הוא חושב את עצמו, הוא מרגיש את עצמו כמשהו כה גדול, כה נחשב, בלי שום כיסוי. זה לא גדר אנושי שיהיה אדם גדול כל כך. ובני אדם בכלל, ובפרט המנהיגים של בני האדם, גם במדינאיות, גם במדע וגם בכלכלה, על פי רוב מדמים את עצמם למשהו הרבה יותר גדול ממה שהם באמת. כאשר לפני מאתיים שנה בערך התחילה מה שנקרא ה"קידמה" בעולם, טכנולוגיות, גילויים, פיתוחים, מדע, אנשי המדע הנכבדים היו בטוחים, והם הסבירו את זה לכל מי שרצה לשמוע את דבריהם, שהנה תוך זמן קצר האדם יהיה בשליטה מלאה על כל הבעיות: על החלל, על המרחב, על הזמן, על הרפואה. גילינו את כוחנו הגדול, טכנולוגיות, המצאות. נבין הכל, נפתור הכל. מה הבעיה? חיידקים? יש אנטיביוטיקה. כל דבר אנחנו נסדר. נגיע לחלל, נכבוש, הכל בידינו. אבל מאז החיידקים כבר צחקו הרבה, ומאז, מחקר החלל ועד חקר התולעים וכל מה שבאמצע, המדע קצת נבהל מההצהרה של עצמו ואמר: כן, אבל זה לא בדיוק מה שחשבתי, באמת זה לא בדיוק ככה, אולי זה אחרת, אולי מחרתיים, חכו, נדבר, אולי בדור הבא נפתור את הבעיות. האמת היא שהתגלו כמה בעיות קטלניות חדשות שלא חשבנו עליהן. גם ברפואה, גם בטכנולוגיה, כל דבר שהמצאנו יש לו תופעות לוואי הרסניות, אבל לא נורא, נפתור גם את תופעות הלוואי האלה. יהיו אחרות, נפתור גם אותן. בינתיים ימותו כמה אנשים על הדרך, לא נורא. אז באמת האדם לא כזה גדול. לא פותר את הבעיות הכלכליות, לא הרפואיות, לא האנושיות, לא הפסיכולוגיות, לא החברתיות. אז הוא בזבז מיליארדים כדי לטוס לחלל, כדי להראות את כוחו ושליטתו, אבל ההומלסים התרבו, המלחמות התרבו, המחלות התרבו.

"אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". המשנה למלך, התמים, המחפש, רק רוצה למצוא מקום טהור, אמיתי, שכדאי לחיות בשבילו. נשמה. התגלות. רוחניות. ואת מי הוא פוגש? את האנשים הגדולים של האנושות. את החכמים, את המדענים, את אנשי הרוח, את אנשי ההגות שמסבירים ויודעים הכל, ששולטים על הכל. ומה מחזיק האדם המשונה, הפיקציה הזו? הוא מחזיק אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. משונה. עץ, שאין בעולם עץ כזה גדול. אז מה הוא עושה עם העץ הזה? למה הוא נושא אותו? חז"ל אומרים במסכת אבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ואפילו רוח קלה הופכת אותו על פניו" (מסכת אבות פרק ג' משנה ט') הרבה חכמה,הרבה רושם, הרבה דיבורים, הרבה הבטחות ובשורה תחתונה – אפס שורשים, אפס מעשים. כך נראית היומרה של האדם לשלוט ולשנות – להחזיק עץ גדול שאין לו שורשים והוא עקור. אבל מה עם המעשים? אפילו אלה שמדברים על רוח, פסיכולוגיה, פילוסופיה, הכל טוב ויפה. עזרתם למישהו להשתנות, להיות אדם יותר טוב? לא. רק דיברתם הרבה כמה חשוב להיות טובים והמשכתם להיות רעים ולעשות מה שליבכם חפץ בשם פילוסופיה כזו או אחרת. אז מה עושה המחפש התמים כשהוא פוגש את איש השכל, את החוכמה האנושית שמתיימרת להבין ולפתור גם בעיות רוחניות? "ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" אמר לו: "אני אדם". האיש הפיקטיבי שאל את המשנה למלך מי הוא, והמשנה למלך ענה לו: אני בסך הכל בן אדם. "ותמה ואמר שזה כל כך זמן שאני במדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם". אדם? מה זה אדם? לא שמעתי על דבר שנקרא אדם. אתה בא לרופא ופעמים רבות מבחינתו אתה לא אדם. אם זה רופא אוזן, אז מבחינתו אתה אוזן. אם זה רופא לב, מבחינתו אתה לב. לא מעניין אותו מה עבר עליך בחיים או מה אתה מרגיש או חושב, אתה לא אדם, אתה חולה עם בעיה, ואפשר גם לעשות עליך ניסויים אם לא ירגישו, כי אתה צריך לשרת את הפיקציה, את האדם הגדול של האנושות, של הקידמה, של המדע. אתה בא למי שאמור לנהל לך את החיים, את המדינה ואת הכלכלה, ואתה בשבילו רק מספר, לא אדם. מספר חשבון בנק, מספר תעודת זהות, מספר אישי בצבא. מה שאתה חושב ומרגיש לא מעניין אף אחד. השאלה היא רק באיזו מידה תוכל לשרת את המערכת הגדולה, את הפיקציה של האדם הגדול. אתה שייך למפלגה? ללאום? לצבא? תראה מדים, תראה שייכות. מה זה אדם? אדם זה כלום. מאיזה מפעל אתה? באיזה בנק אתה? למי אתה שייך? אתה סתם אדם בפני עצמך? אם כך אתה זניח. העיקר זו המהפכה, העיקר זה הענקים שאין בהם כל נשמה, שאיבדו את האנושיות.

אבל האמת היא שאני סך הכל בן אדם. כואב לי, אני מחפש, אני שואל, אני מתלבט, אני רוצה שיאהבו אותי, שיבינו אותי, אני רוצה להבין. אני לא רוצה להיות עוד מספר, עוד פועל. אני רוצה להיות אדם, להיות משהו יקר, בעל ערך אמיתי, משמעותי, פנימי. אני מחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות. "אמר לו: בוודאי אינו בנמצא כלל". המשנה למלך מחפש מקום טהור, קדוש, אמיתי, מקום לנשמה, מקום לאלוקים. אבל האיש הגדול אומר לו: "על מה אתה מדבר? אנחנו עכשיו בונים מפעלים, מייצרים טכנולוגיות, אין דבר כזה נשמה.

"ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות. כי בוודאי אינו בנמצא".

"תאמין לי, אני איש מדע, אני יודע, חקרנו, יש ספרים, יש מחקרים, מה שאתה מחפש לא קיים. יש לנו אנתרופולגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, היום אפשר לחקור את הכל. אתה מחפש משהו אבוד".

איך מגיב המשנה למלך? "התחיל לבכות מאד". הבשורה הזאת מאד מצערת, שהאנשים החכמים והגדולים שאמורים לנהל לנו את החיים, את הכלכלה, את המדינה, אומרים שכל הדבר הזה זה סתם שטויות. תשתלב במערכת, תפסיק לחפש את עצמך ותפסיק לבלבל את הראש.

"השני למלכות בכה מאד ואמר: "כי בוודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום. והוא דחה אותו ואמר לו:" בוודאי דבר שטות אמרו לפניך. והוא אמר לו: לא, בוודאי יש"! איזה וויכוח מצחיק. "בוא תקשיב, אני אומר לך שאין. אני אחראי על כל החיות. אני מכיר את העולם. אני בן אדם גדול, מה אתה מספר לי סיפורים שיש? על סמך מה? והמשנה למלך עונה: ברור לי לחלוטין שמה שאני מחפש קיים. והוא עונה לכולם את אותה תשובה: "אני יודע שישנו בוודאי". אני יודע. למה? ככה. כך חייב להיות. תהיה ענק, תעשה מה שאתה רוצה, תביא לי ספרים והוכחות, לא אכפת לי. אני יודע בתוך תוכי, שחייב להיות דבר אמיתי ופנימי בחיים לחיות בשבילו. כי אם זה רק כל המשחקים האלה שלכם, לא כדאי לחיות, יותר טוב למות. זה לא משנה מה שענק כזה או אחר אומר.

אני זוכר פעם עשינו איזה סמינר בשבת. בסוף השבת נכנסתי למטבח ושאלתי את אחד העובדים: "אפשר לדבר עם הטבח?" בא הטבח, הסתכל עלי ומיד נילחץ: "כן, מה הבעיה?" אמרתי לו: "רציתי רק להגיד לך שהאוכל היה ממש טעים". הוא חשב שאני צוחק או משהו כזה. לקח לו כמה שניות לקלוט שאני רציני. והוא פשוט נהיה מאושר. סוף סוף מישהו הבין שיש טבח שהכין את האוכל. זה לא איזה יצורים אנונימיים שמכינים אותו, שמגישים אותו, זה בני אדם. ופתאום מישהו ראה את זה והוא בא אליו ואמר לו: "שלום, אתה בנאדם ועשית אוכל טוב. בתור בנאדם, לא בתור מכונה שמכינה אוכל, ואני רואה את זה ואני מעריך את זה". אני מאמין שהאדם הזה חייך כמה שעות באותו יום. מישהו ראה אותו, מישהו שם לב שהוא קיים, לא רק שהוא קיים אלא שהוא שווה משהו, יש לו ערך.

הרבה אנשים מסתכלים דרכנו, כאילו אנחנו שקופים, לא רואים אותנו, וגם אם הם רואים – הם רוצים משהו מאיתנו – שניתן להם, שנקנה מהם, ואז הם נהיים נחמדים. וזה כואב לנו, זה מפריע לנו, זה מקטין אותנו. ואם ככה מסתכלים עלינו ההורים שלנו, או החברים שלנו – אז זה כבר פוגע מאוד. אנחנו לא אומרים שום דבר, אבל בתוכנו אנחנו מתכווצים, אנחנו מקבלים את המסר שאנחנו לא קיימים, לא חשובים, לא משמעותיים. רק אם נצליח לספק את רצונם של אחרים יאהבו אותם, אבל לא בגלל מה שאנחנו באמת אלא בגלל מה שהם הצליחו להרוויח מאיתנו. איזה השפלה! ואם בתוך כל ההשפלה הזו מישהו אחד מאיר לי פנים באמת, רק בגלל שאני אדם, בלי שיצטרך ממני משהו, הרי הוא עשה איתי חסד עצום. ואם המישהו הזה זה ההורים שלי או מישהו קרוב אחר – הרי זה חסד גדול בכפל כפליים לאין שיעור. כמה בקלות אנחנו יכולים להאיר את החיים של מי שלידנו, וכמה חבל ומצער שאנחנו לא עושים את זה בגלל כל מיני סיבות ממש טיפשיות.

"אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר "ולבן שנים מחלב" (כתובות קי"א) אדם שנותן כוס חלב לילד רעב, זה דבר גדול, זה מאוד מרגש. אומר רבי יוחנן: "אם אתה מחייך למישהו, מראה לו את השיניים הלבנות שלך, זה יותר גדול מאשר להשקותו בחלב". כשאתה מחייך למישהו, אתה אומר לו: "אתה קיים. אני רואה אותך, וקיומך משמח אותי".

פעם נסעתי במונית והנהג שיגע אותי כל הדרך. הוא סיפר לי סיפורים כמה העולם גרוע והוא היה מעדיף בכלל למות. החיים שלו כל כך רעים, מלאים מרירות. הוא לא מצליח להתחתן. כמובן שלא הייתה שום אפשרות לדבר איתו על שום דבר, וכמובן שהקדוש ברוך הוא אשם לו בכל.

השתדלתי מאד לא להיות מושפע מהאנרגיה העכורה הזו. לשמחתי הנסיעה הגיעה לסופה, וכמובן כל מה שרציתי זה לצאת מהמונית שלו כמה שיותר מהר. אבל איזה יצר טוב התנפל עלי והחלטתי לעשות ניסיון משעשע. למרות שהוא עיצבן אותי כל הדרך, החלטתי לעשות איתו חסד. אמרתי לו משפט שבעצמי הרגשתי שאחרי כל הדרך הזו אין דבר יותר טיפשי לומר, אבל בכל זאת אמרתי לו את המשפט הבא: "היה לי מאוד נעים להכיר איתך. השיחה בינינו היתה כל כך קולחת". ברור לכל אדם, שזה היה שקר שכל קיר יכול להבין, אבל הוא כל כך שמח. למרות שזאת הייתה שטות גמורה מבחינת ההרגשה שלי, הוא האמין בזה. סוף סוף מישהו אמר לו שהוא אדם נחמד. לא משנה אם זה באמת קשור למציאות או לא, מישהו אמר לו את זה. לך תדע איך זה ישפיע עליו בחיים.

כל אחד מאיתנו רוצה את זה, כל אחד מאיתנו רוצה שיאהבו אותו, שיחייכו אליו, שיאמינו בו, שיגידו לו "אתה מתוק, אתה מיוחד, אתה חכם", אפילו אם זה לא נכון, כי בתוך תוכו הוא באמת רוצה להיות כזה, ואם מישהו יאמין בו, הוא גם יהיה כזה.

שמעתי פעם סיפור, אני לא יודע אם הוא נכון, אבל העיקרון שמתגלה בו הוא וודאי נכון. שמעתי שהיפנים עשו איזה ניסוי, זה דווקא מתאים. הם לקחו קבוצה של ילדים בבית יתומים וחילקו אותם לשתי קבוצות. לשתי הקבוצות הם נתנו אוכל ואת כל הצרכים הגשמיים שלהם. אבל רק קבוצה אחת קיבלה חום ואהבה. בקבוצה שניה אפילו לא נגעו בילדים. ובכן לאחר תקופה לא ארוכה ראו שאלו שלא נגעו בהם – רובם מתו. ממחלות ומכל מיני דברים. אנחנו רואים שאדם יכול אפילו למות מזה שאין לו אהבה.

השאלה הגדולה והמטרידה בנוגע לאהבה היא: למה רק כשזה בא מבחוץ אני משתכנע? וגם אז רק בקושי? האם זה חייב להיות כך? אם אנשים יעשו לי פרצוף חמוץ אני אתחיל לקמול? ואם יחייכו אלי ויאמרו לי שאני מתוק אז אני אתחיל לצהול?

כאשר הנביא מיכה (פרק ה' פסוק ו') מתאר את מעמדם של עם ישראל באחרית הימים, הוא כותב כך: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם". אומר הנביא: יבוא זמן שבו נגיע למצב תודעה כה גבוה עד שלא נזדקק לאישור של שום אדם. ואם מצב הגאולה המקווה כול גם לא להזדקק לבני אדם ולאישורם, כנראה שזו בעיה שצריך להתרפא ממנה. זה לא חייב להיות כך. זה אחד הספיחים של הגלות.

כאשר אנחנו חוקרים את מושג האהבה אנחנו רואים שיש באהבה שני צדדים. כך חז"ל מלמדים אותנו. כאשר דוד המלך חוזר מהקרב שבו הוא מכניע את גלית, הוא ניצב בפני שאול וכל הפמליה שלו. דוד מעורר את התפעלות שאול מאומץ הלב שלו. גם יהונתן בן שאול נוכח במעמד הזה, וגם הוא מתרגש מדוד. אבל התפעלותו מולידה בליבו אהבה מאד מיוחדת. "ויהי בכלותו לדבר אל שאול", כאשר דוד סיים לספר לשאול מה קרה, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א'). המלבי"ם מסביר את הפסוק כך: "רוצה לומר, שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב". מדברי המלבי"ם אנחנו לומדים שיש שני סוגי אהבה. יש אהבה שנקראת "אהבת הערב והמועיל" ויש אהבה שנקראת "אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב". גם בדברי חז"ל אנחנו רואים את החלוקה הזאת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר- בטל דבר – בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (משניות מסכת אבות פרק ה' משנה ט"ז)

מכירים את השאלה: "דייג אוהב דגים?" לא. הוא לא אוהב אותם. הוא אוהב את עצמו אוכל אותם. רוב הדברים שאדם אומר עליהם:"אני אוהב את זה", כוונתו לומר: "זה ערב לי, זה מועיל לי. אני נהנה מזה ואני רוצה את זה. אני אוהב את עצמי על ידי הדבר הזה". וזה נקרא אהבה התלויה בדבר. אהבה התלויה בכך שאני אקבל מזה איזו שהיא הנאה או תועלת. ברגע שאני אפסיק לקבל מזה הנאה או תועלת, באותו רגע אני כבר לא אוהב את זה. אנחנו יודעים טוב מאוד איזה אהבות סוערות יש בעולם אבל בשניה הכל נפסק. איך זה נפסק? זה פשוט כבר לא מעניין אותי, זה כבר לא מה שהיה. אני כבר לא נהנה מזה, עכשיו אני רוצה שזה יעלם.

למה אדם מתקשה להאמין למי שאומר לו: "אני אוהב אותך"? כי הוא חושש שזו אהבה התלויה בדבר. אתה אוהב אותי כי אתה צריך ממני משהו. אתה אוהב את עצמך לא אותי. ולכן למה שאני אאמין שאני שווה משהו? עכשיו אני שווה בשבילך. אתה אוהב אותי, אתה מחבב אותי, אתה מעניק לי, כי אתה רוצה לקבל משהו, זה בסך הכל אגו ולא יותר מזה. ברגע שאדם מזהה שמי שאוהב אותו, רוצה להרוויח ממנו משהו, אז הוא כבר לא מאמין, כי הוא יודע שתוך שניה זה יכול להתפוגג. אז למה אני צריך להאמין במשהו שהוא בעצם שקר? אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב את עצמך. את זה אנחנו מכירים, לצערנו, טוב מאד. אבל החידוש של התורה הוא שיש גם סוג אחר של אהבה. "אהבה שאינה תלויה בשבר", "אהבת הטוב את הטוב".

התורה מספרת לנו על יעקב שרוצה להינשא לרחל. לבן אביה אומר לו שלשם כך הוא צריך לעבוד שבע שנים. שבע שנים זה הרבה מאוד זמן. אז אם אומרים למישהו: אתה רוצה להתחתן עם הבת שלי? אין בעיה, רק תחכה אלפיים יום. מי יוכל לעמוד בזה? מי שרוצה להתחתן רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר. אפילו יום קשה לו לחכות. ומה כתוב על יעקב? "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט כ')

לפי המציאות שאנחנו מכירים, היה צריך להיות כתוב שיום נחשב כשבע לו כשבע שנים, אבל אצל יעקב להמתין לכלתו שבע שנים זה כמו כמה ימים. איך יכול להיות דבר כזה? מדייקים המפרשים שכתוב בפסוק "באהבתו אותה". אותה ולא את עצמו. אחד שאוהב את עצמו אין לו כח לחכות עד שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, אין לו סבלנות. אבל יעקב אוהב אותה, לא את עצמו, אז יש לו סבלנות לחכות אפילו שבע שנים. "אהבת הטוב את הטוב". אני לא מקבל ממך שום דבר, ואני אוהב אותך. אין פה מועיל ואין פה ערב, אבל אני אוהב אותך. מי מכיר דבר כזה? מצד אחד אנחנו לא מכירים אהבה ברמה כזאת, אבל מצד שני אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בדיוק כך. "תאהב אותי כמו שאני, בלי תנאים". הרבה פעמים בין בני זוג יש כל מיני מבחנים שהם עושים אחד לשני כדי לבדוק עד כמה השני אוהב אותו. הוא מרגיז אותו, הוא עושה דברים שהוא לא אוהב, ואם הוא ממשיך לאהוב אותו אז סימן שהוא אוהב. וזה באמת המבחן, אם אתה ממשיך לאהוב אותי למרות שקשה לך איתי, אז באמת אתה אוהב אותי. אבל איפה מוצאים את זה?

אותם שני סוגי אהבה יש לנו גם עם הקדוש ברוך הוא. יש בתורה מצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך" מצווה לאהוב את ה'. הרמב"ם שואל: איך אפשר לצוות על אדם לאהוב מישהו? איך אפשר לצוות על הלב: תאהב. אם אני רוצה שתאהבו מישהו אני צריך להכיר לכם אותו, את המעלות הטובות שלו. כשתיראו כמה הוא מיטיב לכם, אז תאהבו אותו. ולכן כשאומרים לי לאהוב את ה' אומרים לי בעצם להכיר את ה'. מי יכול לומר שהוא אוהב את ה'? מי שמרגיש שה' ערב לו, שה' מועיל לו. ברגע שהאדם מזהה שה' עשה לו טובות, עשה לו חסדים, הנה כאן המועיל. וברגע שהוא זוכה להרגשה של אמונה בבורא של קירבה לבורא, הנה הרגשת הערב. והלוואי וכולנו נזכה לזה. אבל זה עדיין אהבה שתלויה בדבר, כי אם הקדוש ברוך הוא לא מועיל לי, כלומר שהוא לא ממלא את רצוני ולפעמים גם עושה דברים נגד רצוני. ולפעמים מרגישים שהאמונה מביאה חלילה מרירות ולא ערבות, אז "בטל דבר – בטלה אהבה", והאדם שחש שהוא כבר לא מרוויח כלום מהקשר עם ה' פשוט מתרחק ממנו. אמנם גם כאן יש דרגה של אהבה עצומה, ללא תנאי, שכל יהודי מסוגל לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשמור לו אמונים, גם אם הדברים לא מתנהלים לפי רצונו, גם כאשר הוא אינו מרגיש שהקשר הוא ערב או מועיל. וזו בוודאי אהבה שאינה בטלה עולמית. אבל הלוואי שנזכה כולנו לאהוב את ה' איך שיהיה, לפחות להתחיל לאהוב אותו, להודות לו על הערב והמועיל, ובחסדי שמיים נזכה לעלות מזה גם לאהבה היותר גבוהה, ללא תנאי.

רבי נתן מסביר בליקוטי הלכות, שהקושי שלנו להעניק אהבה לזולתנו נעוץ בכך שאנחנו לא חשים אהובים. ולא רק שאנו חשים בלתי אהובים בעיני בני אדם, אלא שאנחנו מרגישים לא אהובים גם בעיני הקדוש ברוך הוא. התורה כותבת: "ואהבת לרעך כמוך", והפירוש הוא שאם אני אוהב את עצמי, אם אני חש אהוב, אני מסוגל לאהוב את זולתי. אדם קם בבוקר עם חיוך, אז כל העולם מחייך אליו. אבל אם הוא קם עם פרצוף חמוץ, על הבוקר הוא שונא את כולם, כשמישהו מדבר איתו הוא ישר מתחיל לשנוא אותו, בלי שיעשה לו שום עוול. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט) כשם שהמים משקפים את פני המביט בהם, משקפים בני האדם סביבנו את צורת ההסתכלות שלנו כלפיהם. אם אנחנו אוהבים הם אוהבים, אם אנחנו חמוצים הם חמוצים.

איפה מתחילה להתקלקל האהבה? למה אני קם בלי חיוך? אומר רבי נתן: הכל מתחיל מההרגשה שלי שהקדוש ברוך הוא לא אוהב אותי. לא רק שהוא לא אוהב אותי, הוא גם שונא אותי. אדם מתהלך בעולם עם הרגשה שהוא לא רצוי, אף אחד לא צריך אותו, העולם יסתדר יותר טוב בלעדיו, הוא רק גורם נזק לעולם, הוא באמת הוא לא חסר פה לאף אחד, וכל מה שהוא עושה זה כישלון. אדם ראשון חטא ואכל מעץ הדעת, אבל מאיפה זה מתחיל? זה מתחיל מחוה, אבל מאיפה זה מגיע לחוה? מהנחש. הנחש אמר לחוה: "למה את לא אוכלת מעץ הדעת?" והיא השיבה לו: "הקדוש ברוך הוא לא מרשה". אמר לה הנחש: "למה את חושבת שהוא לא מרשה? אולי עולה על דעתך שהוא כל כך אוהב אותך, ולכן הוא שומר עליך ומגן עליך מהדבר השלילי הזה. נכון שכך את חושבת?" משיבה לו חוה: "נכון, בגלל זה אסור לי לאכול מעץ הדעת, כי זה דבר רע. ה' אוהב אותי הוא שומר אותי". אמר לה הנחש: "תני לי הזדמנות לתת לך פירוש אחר, אני בטוח שהוא יותר יתקבל על דעתך. דעי לך, שהקדוש ברוך הוא שונא אותך. עץ הדעת זה דבר מתוק, זה דבר נפלא, זה דבר מדהים. מי שאוכל ממנו מקבל כוחות אלוקיים, זו הנאה עצומה. הקדוש ברוך הוא יודע את זה, ולכן הוא לא נותן לך לאכול מהעץ. הוא פשוט לא רוצה שתיהנו". כך כתוב בפירוש רש"י בשם המדרש רבא: "כל אומן שונא בני אומנותו". מה פירוש: "כל אומן שונא בני אומנותו?" אם יש לי חנות נעלים ובא מישהו ופותח לידי עוד חנות נעלים, אפילו רחוב לידי, אני מתחיל לשנוא אותו. אני חושב לעצמי: "עשיתי לך משהו? למה אתה נתקע פה? אתה גונב לי את הלקוחות". אחד שמרגיש שיש לו מתחרים שגונבים לו את המוניטין גונבים לו את הלקוחות, שונא אותו. זה טבע האדם. אני יכול להיות נחמד מאוד, אבל אם מישהו מפריע לי, אני מתחיל לשנוא אותו. זה מה שהנחש אמר לחוה: הקדוש ברוך הוא לא רוצה מתחרים, לכן הוא לא רוצה שתאכלו מן העץ, שלא תקבלו כוחות אלוקיים, שלא תתחרו בו. שורש החטא הוא הפרשנות על המציאות. הפרשנות של הנחש אומרת: "דע לך, הקדוש ברוך הוא לא רוצה שתעשה עבירות. למה? מה איכפת לו? הוא פשוט לא רוצה שתהנה , הוא לא רוצה שתחיה, הוא נגדך, הוא מפריע לך לחיות, הוא שונא אותך". זאת היא הפרשנות של הנחש. וברגע שחוה קיבלה את הפרשנות הזאת קרה לה משהו בנפש. היא איבדה את האמון. "עד עכשיו חשבתי שאתה אוהב אותי, חשבתי שאתה לצידי, חשבתי שאתה רוצה לעזור לי, שאתה רוצה להקל עלי, לשמור אותי, שאתה אבא רחמן ואהוב. עכשיו אני מבינה שזה לא ככה. ואם אתה שונא אותי, גם אני שונאת אותך". אבל איך אפשר להלחם במישהו כל כך גדול, אדון של הכל? איך נלחמים בקדוש ברוך הוא? איך ילדים נלחמים בהורים שהם שונאים? הם מתחילים לעשות להם דווקא. זה הכח שלהם. "אתה רוצה שאני אעלה הביתה? – אני לא אעלה, אתה רוצה שאני אוכל? – אני לא אוכל". מעניין לגלות, שכל מה שהורים נורמלים רוצים מהילדים שלהם זה שיהיה להם טוב, וכל מה שהילדים מפרשים זה שמדובר ברעתם. למה ההורים מתכוונים בבקשה: "בוא לאכול?" בוא לאכול פירושו – תהייה בריא, תתחזק, תגדל. אבל מה הפרשנות חסרת הדעת של הילד? "איזה נודניק. מה אתה רוצה ממני עכשיו? אתה מפריע לי לחיות, למה אתה קורא לי לעלות הביתה? אתה מפריע לי לחיות עם כל הדרישות שלך. בשביל מה כל הדברים האלה? זאת רק הפרעה אם האבא היה אוהב את הילד שלו כמו שהילד חושב והיה נותן לו לשחק בארגז חול עד גיל 18היה שולח אותו אחרי זה למוסד למפגרים. מה שהילד מחשיב כטוב הוא רע, ומה שהוא מחשיב כרע הוא טוב. הכל זה פרשנויות. וכשיש יצר הרע, שאין דעת, הפרשנות היא עקומה ומעוותת, להיפך ממש מן הפירוש הנכון.

ובכן חוה נופלת ברשת חוסר הדעת של היצר הרע, והיא אומרת: "אם הקדוש ברוך הוא שונא אותי אני אתנקם בו. מה אני אעשה לו? אעשה לו דווקא, מה שהוא רוצה שאני לא אוכל – אני כן אוכל". ברגע שאדם מרגיש שאינו אהוב, הוא מתחיל מיד להתדרדר, הוא מתחיל מיד לעשות שטויות, הוא אומר בליבו: "מה איכפת לי? אם אני כזה גרוע, אם אני לא שווה כלום, אם אין לי ערך, אם אני לא אהוב, אז שימות העולם, מה שרע אני אעשה דווקא. אני אוכל יותר מדי, אני אעשן, אני אעשה שטויות, אני אפגע באחרים, מה איכפת לי? מה זה משנה? ממילא אני אפס, ממילא אני אבוד, אז למה אני צריך להתאמץ? אני אתנקם בעצמי ובכל העולם". התוצאה של המחשבה שהקדוש ברוך הוא שונא אותי היא חטא. החטאה, התדרדרות, שגיאות, טעויות. זה מה שקורה לחוה, וזה השורש של הכל. לא רק חוה, כאם המין האנושי, נופלת בפח הזה. המחשבה הרעה הזו על חוסר אהבת ה' מתפשטת בכל בניה, בכל הדורות, עד שהיא פורצת בגלוי ומכלה הכל. כאשר עם ישראל מגיעים לארץ ישראל הם שולחים מרגלים. כאשר המרגלים חוזרים המרגלים, בתשעה באב, הם אומרים לעם ישראל: "אתם יודעים מה האמת? שהוציאו אתכם ממצרים, עשו לכם נסים ונפלאות וכל הטובות, הכל היה רק התעללות מאוד מתוחכמת, כי עכשיו כשהגענו למטרה הנכספת, לארץ ישראל, דעו לכם שאי אפשר להיכנס לפה. הכל אבוד. אין תקווה. עם ישראל מאמינים בבשורת האיוב הזו, בפרשנות הזו. וכיצד הם מגיבים? "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל ויאמרו אליהם העדה: לו מתנו בארץ מצריים או במדבר הזה לו מתנו" (במדבר י"ד פסוק א' ב') כאשר משה רבינו מזכיר להם את האירוע הזה הוא מזכיר להם גם מה שדיברו בינם לבין עצמם ולא בפרהסיא: "ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א' פסוק כ"ז). עם שלם, מיליוני אנשים אומרים: "עכשיו הבנו הכל. כל הניסים והנפלאות של יציאת מצרים מה פירושם? מניין הם נובעים? משנאה! גדול כוחה של הפרשנות עד שהיא יכולה להפוך את כל הטובות לרעות. מילא אם יש לי צרות, אפשר לומר שזהו סימן ששונאים אותי, אבל אם יש לי טובות איך אפשר לפרש ששונאים אותי? גם את זה הסביר לי אותו נהג מונית עצבני וממורמר: "אמרתי לקדוש ברוך הוא: אתה חושב שאתה עושה לי טובה שאתה נותן לי חיים? אני בכלל לא רוצה לחיות, אני בכלל לא רוצה לקום בבוקר". ברגע שאדם רואה את הכל שחור, אז לפי הפרשנות שלו גם הטובות הן רעות. הפרשנות של המציאות היא שקובעת. זה לא משנה מה באמת קורה. אם אתה רוצה אז גם את הטובות תסביר בתור שנאה, ואם תרצה גם את הרעות תסביר בתור אהבה. כמו ילד שמה שהוא קורא רעות זה בעצם טובות, זה רק נדמה לו כרעות, הוא רק מרגיש כך. אם יש אמון, יש אמונה, אז הפרשנות של הכל זאת אהבה. ואם אין אמונה, הפרשנות של הכל זה שנאה. הפרשן הראשי של המציאות כרעות הוא היצר הרע, הנחש. והוא מביא לשיטתו שתי הוכחות עיקריות שאנחנו שנואים. הוכחה אחת – "תראה כמה צרות יש בעולם, כמה צרות יש לך. ככה אוהבים? כל הצרות, כל המכות, המחלות, המלחמות, הפחדים. ככה עושה מי שאוהב? לא. ככה עושה מי ששונא. אם יש צרות סימן שהוא נגדנו, הוא שונא אותנו. עובדה שהוא מצער אותנו כל כך.

וההוכחה השניה – הרי אני עושה נגד רצונו, הרי אני יודע שאני עושה עבירות, אני לא אדם נקי וטהור, אז למה שהוא יאהב אותי? הוא צודק. למה שהוא יאהב אותי? הרי אני עושה באמת שטויות ודברים רעים, אני יודע שאני עושה דברים לא טובים, אז ברור שהוא ישנא אותי. זה מאד הגיוני.

ומי אמר שכל זה שקר? מי יכול להפריך את טיעוניו של הנחש? הנביא מלאכי (פרק א' פסוק ב') אומר לנו בשם ה': "אהבתי אתכם אמר ה'". מעניין שהמשך הפסוק מראה את הגישה שלנו לעניין "ואמרתם במה אהבתנו?" האם באמת אתה אוהב אותנו? אנחנו לא מאמינים בזה, זה לא נראה לנו.

עוד פסוק שמופיע בנביא (ירמיהו ל"א ב'): "אהבת עולם אהבתיך". מה זה אהבת עולם? אהבת עולם זו אהבה שאינה תלויה בדבר. הקדוש ברוך הוא בא ואומר לנו: "אני אוהב אתכם בלי קשר למה שאתם עושים או לא עושים, אני אוהב אתכם בעצמכם, אהבת הטוב את הטוב". בביאור הדברים כותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ז'): "אהבה רבה" – הברכה היא על גודל האהבה, ו"אהבת עולם" – על נצחיות האהבה. … כי השם יתברך אוהב אותנו אהבת עולם, ואף בגלות אהבתנו אמונה". גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב הקדוש ברוך הוא "אהבת עולם", אהבה נצחית ללא גבול וקץ. ואכן, בברכה שלפני קריאת שמע אנחנו מברכים כפי שחז"ל הורו לנו: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "מה זו – חמלה גדולה ויתרה?" גם אם על פי דין אנחנו לא ראויים לחמלה הזאת, היא מיותרת מצד הדין, אנחנו לא ראויים לה, אף על פי כן, "חמלת עלינו". לפי שיטת הנחש שאהבת ה' אלינו תלויה רק במעשינו הטובים, היה צריך לומר כך: "יהודי יקר, יש כאן מבחן. אם אתה עומד בקריטריונים של צדיקות, מעשים טובים, שלמות והתרחקות מרע, יש לך רשות להגיד את הברכה הזאת, ואם לא – תעבור בבקשה לברכה הבאה. רק מי שצדיק יכול לומר שה' אוהב אותו". אבל למרבית הפלא חז"ל לא עשו את זה. הם אמרו לנו שכל יהודי צריך להגיד את זה. אולי אנחנו רוצים לומר: "רגע, רגע, אתה יודע מי אני? אתה יודע מה עשיתי? למה אתה אומר לי להגיד שה' אוהב אותי?" אומרים חז"ל: "מי שאל אותך מי אתה? באהבה שאינה תלויה בדבר לא משנה מי אתה. לכן אנחנו אומרים כל בוקר "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". גם כאן אדם יכול לומר: "אתה יודע מי אני? מה עשיתי? איך אתה רוצה שאחד כמוני יאמר מילים כאלה – "נשמה שנתת בי – טהורה היא"? אבל חז"ל אומרים שכל יהודי צריך לומר את זה, כל בוקר. לא משנה מי הוא ומה עבר עליו. מה שעשית זה דבר אחד, ומה שאתה זה דבר אחר. אם שיקרתי אני לא נהיה שקרן, אם נפלתי לבוץ אני לא נהיה בוץ, אני אמנם מלוכלך, אני צריך להתרחץ כדי להיות נקי, אבל אם אני נקי או מלוכלך זה לא הופך אותי למשהו אחר, זה רק מצב חיצוני. בפנימיותי אני טהור, אהוב, ראוי.

חז"ל שואלים למה נמשלו ישראל לאגוז? "אל גינת אגוז ירדתי". כי אגוז הוא פרי כזה, שאפילו אם תזרוק אותו לבוץ רק הקליפה שלו מתלכלכת. הבוץ לא נכנס לתוכו. מה שתעשה איתו הלכלוך נשאר חיצוני. כמובן, אבינו שבשמיים היה שמח שנהיה ילדים טובים, שנעשה מה שהוא מבקש מאיתנו, אבל המעשים שלנו הם לא תנאי לאהבתו. כותב ספר הזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' דף ה'): "אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה לישראל – הוו שאגין ככפירייא למירדף אבתריה" – "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו". מתוך דברי רבי יהודה אנחנו לומדים דבר אחד- שאנחנו לא יודעים את גודל אהבת ה' אלינו, כי הזוהר אומר "אילו היו יודעים", משמע שאינם יודעים. דבר שני הזוהר נותן לנו מבחן: אתה רוצה לדעת איך מתנהג אדם שיודע שה' אוהב אותו? הוא רץ ושואג כמו אריה. מי שאוהב אותי, אני אהפוך את כל העולם בשבילו, אני אסע לכל מקום בכדור הארץ בשבילו. אם אדם היה מרגיש שהוא אהוב ורצוי וכל דבר קטן שהוא עושה הוא בעל משקל ומשמעות בעיני הקדוש ברוך הוא, שאפילו אם הוא לא עושה כלום המהות שלו הפנימית היא טהורה, אם אדם היה מרגיש את זה, הוא היה קם עם חיוך והיה רץ לעשות טוב.

ומה נעשה עם מה שאומר הנחש? יש ייסורים, וזה סימן לשנאה. יש עבירות וזה בוודאי סיבה לשנאה. יש פסוק בנביא עמוס (פרק ג' פסוק ב') שאומר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה". הקדוש ברוך הוא אומר לעמו ישראל: אני כל כך אוהב אתכם. המשך הפסוק אומר: "על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". שאלו הכופרים את רבי אבהו על הפסוק הזה: "ככה אוהבים? ככה מבטאים אהבה – במכות?" זאת הרי הקושיה שלנו: "יש לי צער, יש לי ייסורים, זאת אהבה?" אמר לו התנא: "אמשול לכם משל למה הדבר דומה: אדם אחד היו לו שני בעלי חוב. עם אחד מהם, שהוא שונא, לא דיבר מטוב ועד רע. יום אחד בא אליו ואמר לו: "תן לי את כל הכסף עכשיו, ואם אין לך, תן לי את כל נכסיך, ואם אין לך – יורידו לך את הראש". עד לרגע שהוא בא אליו לפרוע את חובו – הוא ישב בשקט, הוא הרגיש טוב.אבל ברגע שהגיעה המכה, היא גמרה אותו. לעומת זה, אל בעל החוב שהוא אוהב הוא התנהג אחרת. הוא בא אליו ואמר לו: "אני כל כך אוהב אותך, אבל מה לעשות שאתה חייב לי הרבה כסף? אני לא יכול לוותר לך על החוב. אז בוא נעשה כך: כל יום תשלם לי קצת עד שנגמור את החשבון. בסוף יהיה לך דף נקי. כך הסביר רבי אבהו את שלוות הרשעים – עד שתבוא עליהם פורענות קשה ותגבה את חובם. וכך הסביר את צערם המתמשך של ישראל בגלות, שהוא כפירעון חוב יום יומי עד שיהיו נקיים לבסוף מכל חוב ועוון (על פי מסכת עבודה זרה דף ד') אם כן, למי שהכל הולך לו חלק זה לא אומר שאוהבים אותו, כי אם הוא עשה דברים שלא כשורה הוא יצטרך לתת על זה את הדין בשלב זה או אחר, ואם הוא יצטרך לתת את הדין בפעם אחת, כמו שאנחנו מאחלים בקרוב לכל שונאי ישראל, זה יהיה כואב מאוד. אבל ממי שהוא אוהב הוא פורע, ופורע ופורע. ואנחנו כבר פורעים אלפיים שנה. אבל לא פירעון של כליה, לא פירעון שגומר אותנו. והרי ששורש יסורינו הם אהבה ולא שנאה חלילה. יש פסוק בתורה שאומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג פסוק ט') הפירוש שאונקולוס מביא הוא: "הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא, ובעממיא לא יתדנון גמירא". כלומר – הרי עם ישראל לבדו עתיד לרשת את העולם, ובבא יום הדין הגדול, לא יהיה הדין מכלה אותם". יבוא יום הדין הגדול, של כל אומות העולם, של כל הנשמות לעתיד לבוא. והקדוש ברוך הוא יאמר: "סוגרים את העסק. בוא נבחן כל אומה, כל אדם, מה עשו במשך ימי עולם". ומה יקרה לעם ישראל? "עם לבדד ישכון" פתאום הוא לבד, בצד, מחוץ לדין הקשה הזה. "ובגויים לא יתחשב" – כשיגיעו כל החשבונות וכל הפירעונות, עם ישראל לא יכנס לחשבון הזה. יבואו אומות העולם ויגידו: "זה לא הוגן, מה קורה פה? למה איתם לא עושים חשבון?" מה הקדוש ברוך הוא יעשה? הוא יאמר: "יש לי פה חשבון, וכאן כתוב שכל החוב כבר נפרעו. "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים כל חטאותיה" (ישעיהו מ' פסוק א' ב'). הכל שולם. עכשיו תורכם לשלם.

הייסורים שהקדוש ברוך הוא מייסר אותנו מראים על אהבה. "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח' ה'). מי שיש לו ילדים יודע – שגם כשהוא מייסר אותם, אפילו לרגע אחד קטן אינו מפסיק לאהוב אותם. רק הילדים, בחוסר דעתם וקטנותם עלולים לפרש את מעשה החינוך של הוריהם כשנאה. כאשר לוקחים ילד לרופא זה בגלל ששונאים אותו? אם הרופא נאלץ להכאיב לו זה בגלל שאביו שונא אותו? לא. זה בגלל שהוא רוצה לרפא אותו.

מה עם הדברים הרעים שעשינו? מה עם העבירות שאנו נכשלים בהן? האין הם סיבה מספקת להסרת האהבה? אומרת הגמרא וכך נפסק להלכה: אמר רבי יוסי: "בין כך ובין כך קרואים לך בנים" (מסכת קידושין ל"ו). מי שחננו ה' בבנים, יודע כי אפילו ירבו בעשיית עוול – ואפילו יכעס עליהם מאוד – בסופו של דבר בניו הם, עצמו ובשרו, ואי אפשר שלא ירחם עליהם ויאהבם. כמו כן אף אנו בניו אהוביו של המקום ברוך הוא, וגם אם חלילה הרחקנו, מעדנו, שגינו, נכשלנו, אהבתו אלינו כמאז ומקדם. אם אתה ילד טוב או שאתה ילד רע, אתה בכל מקרה קרוי "בן". מאישה אפשר להתרגש. שותפות אפשר לפרק, אבל ילד נשאר ילד. "בין כך קרואים לך בנים?" אנחנו הבנים שלו, ולכן אין אפשרות לניתוק הקשר, ואין אפשרות לניתוק הרגש או ביטול האהבה. אני יכול לכעוס על הילד שלי, אני יכול לא להיות מרוצה ממנו, אבל אני לא יכול להגיד לו: "מהיום אתה לא ילד שלי". וכך בדיוק הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אני אוהב אתכם תמיד, בלי תנאי, אהבת עולם.

המציאות מתפרשת לפי מה שאדם מחליט. יכול להיות לו טוב והוא יילל ויצטער על מר גורלו, ויכול להיות לו רע והוא יאמין שמה שקורה לו זה לטובתו, כי יש לו אבא שדואג לו והוא יודע מה הוא עושה. זה נתון לבחירה שלנו. ואדם שיתחזק באמונה הזאת, המציאות שלו תשתנה. הוא ירגיש אהוב, הוא יוכל לאהוב. הוא יגלה בחייו את מציאות ה' וחסדיו ועל ידי זה בעצמו הם יתגברו וילכו.

(פורסם לראשונה ב'אור פנימי', אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)