אהבה שבדעת

כ״ד בסיון תשע״ט

האהבה הפנימית שאוהב יהודי את בוראו, שלעיתים נסתרת אף מעיניו הוא, מתגלה דוקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במדה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – יחשף זיוה וברגע אחד תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות. (חנוכה)

אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה קרויה בפי רבי נחמן "אהבה שבדעת" והוא מבאר (ליקוטי מוהר"ן ל"ג אות ה'): "יש שני מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים… שבכל יום, היינו שבכל מדה ומדה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל וזה שבפועל ויש אהבה שהיא בכח… אהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמדות, ואינו מלובש בשום לבוש".

כלומר, ישנה מציאות שבה אוהב אותנו בוראנו באופן גלוי לעינינו. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד.

אך ישנה אהבה אחרת, סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! ונקראת "אהבה שבדעת".

האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.

וכשם שלקדוש ברוך הוא, כביכול, שני סוגי אהבות לעם ישראל, כך גם לישראל, כלומר לכל יהודי ויהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת" (שם אות ו').

האהבה שבימים ובמדות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמדות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו.

אהבה זו, המהווה את מצוות התורה "ואהבת את השם אלוקיך", צריך לחוש כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצוות בוראו.

אך לא בכל עת מתגלה אהבה זו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, הרי היא כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי בטוי.

אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו.

זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל – אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו').

אותה אהבה פנימית, שלעיתים נסתרת אף מעיני האדם עצמו, מתגלה דוקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במדה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – יחשף זיוה וברגע אחד תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות.

מספר המדרש (בראשית רבה ס"ה כ"ב) אודות יוסף משיתא (שם מקום) ויקום איש צרורות (אף הוא שם מקום) שהיו, כבאור ה"מתנות כהונה": "בני אדם עבריינים מישראל ולבסוף קדשו שמו של הקדוש ברוך הוא".

מהו סיפורו של יוסף משיתא? בשעה שבקשו שונאי ישראל להכנס להר הבית החליטו לשלוח לשם בראשונה אדם יהודי, כי חששו מאימת המקום ועונשו. ואמנם, בחרו להם באדם קל-דעת שיסכים להכנס למקום הקדוש הזה. (כידוע אין ההלכה מתירה את הכניסה אליו אלא לכהנים ואך ורק בזמן שהם טהורים וכו'), בהבטיחם לו שמה שיוציא משם יהיה לו לשלל.

נכנס יוסף משיתא אל המקדש ובזז משם את אחד מחפצי הקדושה היקרים ביותר, את מנורת הזהב. חמדו השונאים את המנורה ואמרו לו "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש במנורה כזו. הכנס שוב ומה שתוציא שלך יהיה".

הפעם סירב יוסף משיתא לשוב ולהכנס אל הקודש. ואף שהבטיחו לו שכר רב, טען (כלשון המדרש) "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?…" ואף שבחמתם עינו אותו בעינוים קשים לא התרצה שוב לבצע את המעשה הנפשע רק צעק "אוי לי שהכעסתי את בוראי" עד שיצאה נשמתו…

ספור מפליא. אדם גס, שהקדוש שבקדשי ישראל היה קל בעיניו, הפך לפתע את עורו עד שמוכן היה למות ביסורים קשים ובלבד שלא לחלל את הקודש… הכיצד?

אלא שגם ליוסף זה היה גבול. היה מקום בפנימיותו שבו ראה יוסף משיתא את עצמו כיהודי קשור לקדושה ומחובר לאהבת ה'. אהבה פנימית, נסתרת, אהבה שבדעת.

וכשעבר את הגבול הזה, כשמעשהו הנפשע איים כבר על נקודת יהדותו הפנימית – פרצה אהבתו הנסתרת והתגלתה במלוא עוזה. (וכמו שכותב רבי נחמן בשיחות הר"ן ע"ח: "בכל מקום יש יושר. אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר רק שיש חלוק בין בני אדם – מתי מתחיל היושר…")

אותה אהבה מיוחדת, אותו קשר עמוק וסמוי בין כל יהודי לבוראו מתגלה באופן מיוחד בחנוכה.

כתב הרמב"ם: "כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות… ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות… וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום… ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור…"

מלבד שמחתנו על נצחון האויבים ועל נס פך השמן, יש בסיפור חנוכה גם באור עמוק יותר.

היוונים ש"טימאו הטהרות", לא רק בבית המקדש פגמו. את טומאותיהם ודעותיהם הפסולות הכניסו גם במוחות בני ישראל ובלבבם. אך למרות התפשטות כפירת יוון, היה בכוחם של הצדיקים בני חשמונאי למצוא "פך אחד", נקודה אחת ויחידה, קדושה וסמויה, המצויה בלב כל יהודי, אשר אליה לא הצליחה טומאת היוונים לחדור. זוהי נקודת ה"אהבה שבדעת". האהבה הפנימית והמוסתרת אל הקדוש ברוך הוא.

אותה נקודה, אותו פך, "היה מונח בחותמו של כהן גדול". כלומר, מה ששומר וחותם את אותו כח פנימי ומה שמונע ממנו להטמא – הוא הקשר והחותם של צדיקי הדורות, שבהתקשרות אליהם נשמר הטוב הפנימי שבכל יהודי, ומשהוא מתגלה – נעשה בו נס "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים".

וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים חנוכה ג' סעיף ב') "ועל כן זה הצדיק שיש לו זה הכח, כי זכה לאהבה שבדעת, הוא בחינת כהן גדול, שהוא בחינת אהבה עליונה שבדעת, בחינת כהן גדול, על כן על ידו דייקא היה עיקר הנס של חנוכה, כי היוונים, שהם מלכות הרשעה, טימאו כל השמנים, שהוא בחינת הדעת… וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נעשה נס, ומצאו צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שזה בחינת שמן משחת-קודש. היינו הדעת העליון, ששם האהבה שבדעת, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחותמו של כהן גדול".

 

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support