אבן…

ט״ו באייר תשע״ט

כל תנועה קטנה, כל עלה נופל, כל שמש עולה, כל אבן נבנית או נהרסת, כל ילד או זקן – הכל מוביל, הכל מובל, אל חדוות קץ הימים, אל אור ענוג, עמוק, שיפרש כבר ברגעי זריחתו הראשונים מבוכות שאין להן פשר, ירפא כאבים איומים, יתרץ חידות תופת…

ששת אלפי שנה היא מחכה. כבר שטפו את גבה רבבות פעמים הגשמים. כבר חיממו את פניה אלפי שמשות. כבר זחלו עליה ומתחתיה ריבואות נמלים וזוחלי עפר. כבר ראתה איך בחדוות יצירה, אספו אבנים כמוה, סיתתו, הובילו, הרימו, בנו עיר. חדרים, קימורים, בורות מים, היכלות שטופי אור, גנים. ואז באו אחרים, המטירו אש, ניתצו קירות והשליכו את האבנים.

שנים רבות היו האבנים מונחות שכוחות, בגאיות, בעמקים.

ושוב באו בונים, אספו, ניקו, הרימו שוב חומות וקירות. בנים עיר לילדיהם.

כך ראתה האבן מוות וכך ראתה חיים. ילדים צוהלים הפכו לקשישים. בני בניהם גם הם צהלו, חלמו, קיוו. אבדו, תמו.

כל כך ראתה, כל כך התבוננה, עד שאלפי שנים ורבבות מראות מתחלפים נארגו בדעתה למסכת אחת עמוקה: כל המעשים, כל הקורות, מובילים אל יעד, שואפים אל תכלית.

כל תנועה קטנה, כל עלה נופל, כל שמש עולה, כל אבן נבנית או נהרסת, כל ילד או זקן – הכל מוביל, הכל מובל, אל חדוות קץ הימים, אל אור ענוג, עמוק, שיפרש כבר ברגעי זריחתו הראשונים מבוכות שאין להן פשר, ירפא כאבים איומים, יתרץ חידות תופת.

ואחר כך יוסיף לזרוח וימלא את הכל.

ואחר כך…

ואחר כך… "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". אפילו מי שאינו ראוי, רק מחכה לו. אפילו אינו מתבונן כאבן, אפילו אינו מבין כהר, אבל מחכה כמותם, ליום הנעלם. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו". אף על פי שמסתיר – חיכיתי. אף על פי שנעלם – קיויתי.

אבן.

"אב ובן כאחד". גם אבן היא אב. יצורים רבים חוסים בצילה. מדמים כי אין מפלט מוצק ממנה. גם אבן היא בן. מזומנת בעל כורחה לחום יום וקור לילה, חשופה תמיד לרחמי השמיים.

"אב ובן אחד". כלפי מי שלמטה ממך להיות מחסה ומגן, כלפי מי שלמעלה ממך להיות כלי ריק, כנוע, נזקק.

בין כך ובין כך – להמתין, להאמין.

"כי עיקר כל התאוות בשרשן הם דברים קדושים וגבוהים מאד. רק למטה נתגשם ואסור לנו ליקח שום דבר קודם זמנו. ועיקר כל החטאים והפגמים נמשכין ממה שממהרין ליקח הדבר קודם זמנו. ואינו מתגבר על תאוות להמתין עד יבא עיתו בהיתר כמו שאמרו חז"ל (במס' יומא)"בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לךאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה".

ועל כן עיקר החטא הראשון, שהוא חטא אדם הראשון, היה רק מה שלא המתין בזווגו עד שבת. ועל כן נקראים החטאים בשם בוסר שהוא פרי שלא נגמר עדיין. כמו שכתוב: "אבות יאכלו בוסר" (יחזקאל י"ח) כי עיקר החטא הוא מחמת שלוקח הדבר בלא עיתו.

ובאמת עיקר העת להשיג טעם הטוב האמתי הוא רק לעתיד לבוא. ואשרי מי שממתין ומתאפק על תאוותו כל ימי עולם הזה וסותם עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה) לגמרי וממתין לטוב הנצחי כמו שכתוב (צפניה ג') "לכן חכו לי ליום קומי לעד". כי בוודאי יזכה לתענוג האמתי לתענוג הנצחי. אבל גם בעולם הזה יש דברים שעיקר האיסור הוא מה שאינו ממתין. ואם ימתין עד בא עיתו יקבל בהיתר. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר" וכו'.

והכלל כי עיקר כוח הבעל דבר (הוא היצר הרע וכוחות הטומאה שבנפש) שמסית את האדם לתאווה או לדבר עבירה חס ושלום הוא רק מחמת שיש לזה האדם איזה שייכות לזה העניין כפי שורשי הנשמות, רק שהוא צריך עכשיו להתאפק על תאוותו עד יבוא עיתו. או שאפשר שיבוא עתו בעולם הזה – שיקבל דבר זה בהיתר, או לפעמים אינו יכול לקבל זה כי אם בעולם הבא. היינו כשיזכה לעמוד בניסיון ולשבר תאוותו מזה עכשיו – על ידי זה יזכה לעתיד בעולם הבא לקבל ולהתענג משורש התענוג הזה בשורשו ברוחניות, שהוא אור צח ומצוחצח, תענוג רוחני תענוג אמתי" (ליקוטי הלכות טוען ונטען ג' סעיף ג')

"לכן חכו לי", מבקש מאיתנו הבורא הקדמון, הראשון והאחרון, קורא הדורות ומצייר הקורות.

חכו לי. לבסוף אבוא. המתינו, התבוננו, עמוק עמוק, רחוק רחוק.

 

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון, אור פנימי)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support