אבן מאסו הבונים

י״ח בטבת תשע״ז

"על ידי לשון-הרע שוכח את התורה, בחינת "ותשכח תורת אלקיך". אבל כשחוזר בתשובה, זוכה לרוח נבואה, בחינת דיבורים קדושים של תורה ותפלה, שעל ידי זה זוכה לזיכרון דקדושה, וזה: "כי מדי דברי בו" היינו שמדבר דיבורי תורה ותפלה שהן דיבורי הקדוש ברוך הוא – "זכור אזכרנו עוד".
(רבי אפרים ב"ר נפתלי זצ"ל, "ליקוטי אבן", ברכות השחר ה"ב)

מאת: הרב יצחק בזאנסון

 

איך אפשר להבין את מאמר המחבר:

¨        שעל ידי לשון-הרע שוכח את התורה – הלא עינינו עדות לעובדה שמצויים המה הלומדים  שמידי פעם נופלים לאותו העוון, ומה גם כשנמצאים כמה שהופכים כפשוטו לבעלי-לשון. וכי עקב זאת, את תורתם שוכחים…הלא אדרבה ראינו שממשיכים, ומידי פעם אף עולים ומצליחים ?!

אך, אם נדקדק בפסוק:

¨        "ותשכח תורת אלקיך" אותו הביא רבי אפרים לראיה, יתברר לנו שמדובר שם בתורת ה' ולא בתורתם. לפי דיוק זה, המציאות לא סותרת יותר: נכון שאנשים מסוג הנ"ל מבלים לעתים זמנים בפטפוטים רעים ובכל זאת עולים ומצליחים בלימודם, אך דא עיקא: הכל נשאר בבחינת "לימודם", תורתם שלהם, בניגוד לתורת ה', אותה בוודאי שכחו מהרגע שפתחו את פיהם לדבר רעה על שום בר ישראל, וכהצהרת הנביא.

¨        אבל כשחוזר בתשובה, זוכה לרוח נבואה: תשובה, פירושה: תשוב- ה' (כפי דרשת ספר הזהר), דהיינו לעניננו שתשיב ותחזיר את הדיבור המכונה בשם "ה" על שם חמשה מוצאות הפה המרכיבים אותו, אותו תשיב לשורשו. והנה בין יתר הסמלים, אות ה'  מקבילה גם לספירת המלכות שהיא ה' האחרונה שבשם הוי"ה.

וקשר הדברים הוא שחמישה סוגי ההיגוי לא נתנו לאדם אלא כדי להמליך בהם את יוצרו וכמו שמובא בשם האר"י הקדוש לגבי שש הזכירות  המרומזות בתפלת "אהבת עולם", כשהמילים "להודות לך" הן כנגד זכירת מעשה מרים. מכאן למדנו שלא נתן הפה לאדם אלא כדי להודות ולהמליך ליוצרו, ע"כ. ואם חטא והרחיק את פיו מייעודו, בהשתמשו בו שלא בהתאם לכבוד מלכותו ית', אזי עליו לחזור בתשובה, כלומר להשיב לבית אביה את הה' האבודה, בבחינת תשוב-ה.

וכשמשיבים את כוח הדיבור שנתרחק מייעודו עקב סטיות הפה, לשורשו שהוא דבר ה', מלכות פה, כלומר כשמדברים אך ורק כפי רצונו יתברך, על פי הוראות מלכות שמים, אזי זוכים שתורת ה' מתגלה אלינו. זאת התורה שהייתה גנוזה בעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, יוצאת היא  מתעלומותיה והופכת למשנה ברורה וזוהרת באלפי גווניה, להלכה בהירה ומצלצלת בתלי תלים של צלילים המפיקים רמזים נפלאים, וצועקת בכל פינה: אין עוד מלבדו! הרי שהמחזיר את דיבורו לה' לבדו, חושף בכך את תורתו יתברך וזוכה בוודאי לרוח נבואה. וברור שאין שום השוואה מבחינת הרוח והרמה, בין תורת השב הנעלה הזה, לבין משנתו היבשה והממורמרת של הפוגם בברית לשונו, כמה שיהיה בקי מאידך במקצועות לימודו.

¨          שעל ידי זה זוכה לזיכרון דקדושה. פירוש: כשזוכים להיגמל מכל דיבור רע, מכל ביטוי שלילי, וכתוצאה מכך יוצאים מפינו דיבורים כאלה, הנובעים מתורת ה', אזי מאירים ומעוררים אותם הדיבורים  את לב מפיקיהם תחילה, ומגדילים אצלו ערנות ומודעות לנוכחות הבורא בכל פרט ופרט, כי כך היא דרכה של תורה אמיתית זו. וממילא בכל המצבים המורכבים מכמה פרטים, פתורה לטובה חידת החיים.

והנה מודעות זו הנקראת "זיכרון", להיותה מחברת את דעת האדם הזוכר למעיין התורה שלמעלה, ההפך המוחלט מאותה השכחה המאפיינת את מוציאי הדיבה למיניהם, ומובילה אותם לכפירות מאחר ומכחישים המה בכוח דיבתם הרעה את העיקרון של "אין עוד מלבדו" בבחינת: "לשון הרע אין אומרו, עד שכופר בעיקר(ספר המידות/ לשון הרע. ופירושו: כפירה זו נמצאת אצל כל בעלי לשון הרע במידה והם מעניקים על ידי דיבתם  אחריות מוגזמת לפשע האדם ומתעלמים בכך מהתערבות השגחת הבורא, ועוד שביצוע הדיבה מכחיש בעצם את האוזניים של מעלה, כדרך המלשינים להסתתר מן המאזיניים, כמובא בגמרא ערכין, ט"ז)

¨          היינו שמדבר דיבורי תורה ותפלה שהן דיבורי הקדוש ברוך הוא": את המשפט הזה נוכל להבהיר על ידי הקדמה נפלאה, אותה למדנו מפי רבי אברהם בר"נ מטולשין זי"ע: "עשרה מאמרות בהם ברא אלקים את העולם, לא היו פקודות אלא תפלות היו,  שמדת הרחמים ערכה מול כוח הדין" (ע"כ – שלא כלשונו, לצערנו) פירוש: כשגבר הצמצום והבורא רצה בכל זאת לגלות את אור רחמנותו, העלה את איחולו במשפט הכתוב: יהי אור! כלומר, הלוואי שיהיה אור כזה שיתגבר על הצמצום והחושך. יהי רקיע! לוּ יתפשט האוויר כראוי.  תדשא הארץ! הבה נראה דשא נאה ורווה. וכן כולם עד: "נעשה אדם" בו קווה הבורא שייברא ויתקיים יצור נפלא כזה שיהיה ראוי  להיקרא בתואר "אדם".

והנה, בניגוד לשאר מאמרים הקודמים, אותו מאמר הביע הבורא בלשון רבים. ויש לרמז שהכוונה הייתה כדי לשתף בו את האדם עצמו ולהזמינו ליצירה משותפת.

וברור שמאז ועד עולם, בכל עת ובכל שניה, חוזרות ועולות אותן עשרה בקשות מלב העליון כביכול, בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". אלא שכדי שתוכלנה להתגשם כאן בעולמנו השפל ולכבוש את החושך השורר, חייבות הן להתלבש בדיבורים אנושיים דווקא, דהיינו להתבטאות בפי האדם כשותף למעשה הבריאה. בזכות התעוררות זו יתעוררו מלמעלה רחמים רבים אשר יכבשו וימתיקו את כל הדינים, דבר אשר יגרום שפע לכל היצורים.

ובכן כשהקדוש ברוך הוא רוצה לחזור להתפלל על מאן דהוא: נעשה אדם! כלומר: הלוואי שיהיה בן  אדם! צפייתו תהיה אז שאותו האדם בעצמו יבטא בפיו את האיחול העליון, שיתחנן אף הוא "מי ייתן ואהיה נעשה בן אדם!". נמצא שבכל דיבור ודיבור של תפלה המופנה למעלה על מנת להגשים את אותה היוזמה, אפילו אם לא יענה מיד ולא יראו תכף תוצאות מפליאות, בכל אופן, פעל המתפלל להוציא לפועל חלק מה מאותו האדם הפוטנציאלי שהוא עשוי להיווצר. ומכאן מאד מובן למה מקובל מפי חכמי האמת לתאר את האדם בכינוי "מדבר": שהרי כמה שהוא מדבר כראוי, כלומר כמה שהוא מרבה להתפלל על יציאת כל מעלותיו מן הכוח אל הפועל,  כך נמדדת הווייתו כאדם.

לכן, כשהאדם מתחרט על העבר המכוער בו פגם בדַּבֵּר דָבָר, ומעתה מחזיר הוא את כוח דיבורו לבוראו והנו גם מפקיד את רוחו בידו להיווצר כרצונו ית', אזי הוא פשוט יוצר את עצמו, והוא משכין בכך את שכינת עוזו [שהוא הדיבור היצירתי, כידוע] בתוך גרונו שלו. כתוצאה מהשראה ברוכה כזו, נובעים מכלי דיבורו ניבים נבואיים שהם תורת ה' ממש, תפלת ה' ממש, אשרי לו.

וזהו הטעם מדוע פותחים אנו כל תפלה בתחינת דוד מלכא משיחא: "אדנ"י שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך".

כלומר כשרק "אדנ"י" פותח את שפתיי בגלל שהשפתיים שלי לא נפתחים אלא על פי דין, (כי דינא, הן אותיות אדנ"י, כמבואר בסידור "תפלה למשה" להרמ"ק זצ"ל, כפירוש על  פסוק זה), אזי ה"פה"הרגיל שלי מתמלא השראת החכמה העילאית הרמוזה באות י' ונעשה מזה: "פי" (עיין שם). וממילא,יגיד תהילתך: הפה שלי אומר את התהילה שלך, ה'! כלומר, מאחר ולא פתחתי אותו לבהלה, ממילא הוא נהיה נאור והמילים היוצאות ממנו מלבישות את אותה  תחינת הבורא "נעשה אדם". כל מה שאני מבקש, זה בעצם מה שהוא רוצה!

ובכן לעובדה, כשנקבל על עצמנו לסגור את מנעול הביטוי בשערי השפתיים, כשנקבל החלטה שלא לפתוח אותו אלא מבפנים דהיינו על פי דין, בבחינת "אדנ"י [דינא] שפתי תפתח [ולא שום סיבה  אחרת] – ממילא יוקל לשפוך נחלי דיבורים חמים וקדושים, אז ימלא שחוק פינו בהשראת הנבואה ולשוננו רינה של תורה הגנוזה העולה במנגינה, בבחינת שיר חדש.

וזהו "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פנה".  רמז נפלא על אותה אבן יקרה שנפלה ונמאסה, הלא היא התפלה. וכל כך למה? הוי אומר עקב "הבונים" המעמידים והבונים את עצמם בכוחם ועוצם ידם, דלא כדוד שהרים אותה עד רומו של עולם, עד לאותה הפינה העליונה, שורש הבריאה בכללה – ומה גם ביצירת האדם כפרט מאותה הבריאה.

ולכן לא זכה דוד לחיות שום יום מימי חייו אלא על-ידי רוב תפילותיו, כמבואר במדרש, להורות על כך שאפילו על חיים גשמיים גרידא, לא נתהווה אדם אלא על-ידי תפלה. ובא כאן רמז נפלא, כי הלא "נעשה אדם בצלמנו" ראשי-תיבות אבן, [אותה מאסו הבונים], שהיא מלה מורכבת מ-אב ו-בן כמבואר  בדברי רבינו הק', כדי להורות על הייחוד המחבר בתוך דיבורי התפלה בין רצון הבורא לאיחול הנברא, והבן.

אחים יקרים! מכאן שכל אחד יכול לצפות לדברים גבוהים, ואפילו בדורות השפלים שלנו, בבחינת "כי קרוב אליך הדבר…בפיך!". אנא נבין מכאן כמה הדברים קרובים, איך שבית הספר לנבואה פתח את שעריו לכולם. היות וחייבים להקדים את היראה, בבחינת ראשית חכמה, כיתה א': סור מרע – גמילה מדיבורים שליליים. כיתה ב': ועשה טוב – ריבוי תחנונים כדי לזכות להיעשות בצלם אלוקים. והיה כהיותנו מצוידים היטב בכלים הנפלאים הללו: יראת האלקים וניב השפתיים – לא חסר כי אם להירשם לשנת הלימודים – ברוכים הבאים.

¨          וזהו "כי מידי דברי בו", כי על ידי שביתת השפתיים כנזכר לעיל, זכה השב האמיתי להזמין בתוך פיו את דיבורי הבורא, כלומר מאחר ובמידה וזכיתי את פי, באותה מידה כל דברי, הוא בו, ממנו ומשלו.

זו היא הארה מפנימיות נשמת התורה, עיקר משנת רבינו לעובדה, אותה  יגלה משיח צדקנו במהרה, וזאת הבשורה אשר הוא יפיץ לרחבי תבל ובכוחה יחזיר את כל יושבי הארץ אל אביהם שבשמים, כמו שנאמר "אז יהפוך לכל העמים שפה ברורה [וודאי!] לקרוא כולם בשם השם", בימינו במהרה, אמן סלה.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support