אבידות…
י״ב באדר א׳ תשע״ט
כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים אֲבוּדִים. הַיְנוּ, מַה שֶּׁאוֹבְדִים אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה.
וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִין וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת הֵם אוֹבְדִים גַּם כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת "יַחְפְּרוּ וְיאבֵדוּ", שֶׁאֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים.
(ליקוטי מוהר"ן פח)
הולכות האבידות מן האדם.
בהתחלה הוא לא שם לב. הוא בטוח שהן עדיין במקומן, שבטח הן יחזרו ממש עוד שניה, שבטח הן נמצאות במקום קרוב ואוהב. הוא לא יודע את אותו רגע פרדה שהתרחש, בו אבד ממנו מה שאבד. רק כעבור הזמן הוא מתחיל לשים לב, והוא באמת נזכר. אבל הזיכרון הזה הוא כבר מהמרחק, מהפער.
הקדוש לו נמצא בידי זדים עלומים.
ואז הוא יוצא לחפש.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם.
והלך לבקשה. והיה מבקשה מאוד, זמן מרובה מאוד. והיה הולך אנה ואנה זמן רב, ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד (מעשה מאבידת בת מלך).
ואין ברירה. אבידות לא נמצאות במקומות שמורים, בגבול ישראל, בגבול הקדושה. צריך לצאת אחריהן, עם כל המשמעות הכואבת של היציאה – לשווקים, לרחובות, למדבריות, לשדות. מְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ (רבי נתן). אבל אין ברירה. צריך לחפש, צריך לבקש. אם זה היה ברור איפה ואיך, לא היתה כאן אבידה. אבל מצד שני, עדיין צעקת הלב: איפה ואיך? איך מוצאים את האבידות שהלכו למקום התוהו והשיממון? אם זה לא ברור, אם הן הלכו רחוק, איך זוכים להתברר, איך זוכים להתקרב. איך זוכים לשמוע עוד אות חיים.
אין ברירה. חייבים להיכנס לתוך הערפל. מחפשים בלי קצה חוט, מבקשים בלי לדעת כלום.
אבל מחמת זה תועים כשה אובד. יוצאים אחר האבידות בחיפושים, והולכים ואובדים בתוכם.
כִּי צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה, וּבְוַדַּאי בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן עוֹבֵר עַל הָאָדָם מַה שֶּׁעוֹבֵר, בִּפְרָט שֶׁאֲבֵדָתוֹ עַל פִּי רב הֵם בִּמְקוֹם מִדְבַּר שְׁמָמָה בִּמְקוֹם תּהוּ וָבהוּ, שֶׁמֵּחֲמַת זֶה הָאָדָם תּוֹעֶה כְּשֶׂה אוֹבֵד.
וְעַתָּה הָבֵן בְּעַצְמְךָ כַּמָּה וְכַמָּה צְרִיכִים לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לַעֲבר בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ לְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדוֹת שֶׁנֶּאֱבְדוּ מִכַּמָּה שָׁנִים, וְגַם צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ וְלִמְצא אֲבֵדוֹת מִגִּלְגּוּלִים הַקּוֹדְמִים שֶׁעָבְרָה נִשְׁמָתוֹ בָּהֶם.
וְקָשֶׁה לְהִמָּלֵט שֶׁבְּתוֹךְ הַחִפּוּשׂ לא יאבַד עוֹד יוֹתֵר, וְכַמְרֻמָּז שָׁם שֶׁאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִים אַחַר הָאֲבֵדוֹת לִפְעָמִים הֵם עַצְמָם אוֹבְדִים עוֹד, עַיֵּן שָׁם, מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר אֲנָשִׁים.
וְעַל יְדֵי זֶה מִתְאָרֵךְ הַגָּלוּת כָּל כָּךְ.
גלות של שקט דממה. גלות של חיפוש בחסות האפילה, שם הוא מתחבט בעצמו, תועה ונופל. אֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים. אפילו צדיקים אובדים בחיפושים. יוצאים לחפש דבר אחד, ומאבדים בדרך דברים אחרים. כמו במלחמה, יוצאים אחר המטרה, אבל בדרך מאבדים חיילים.
החיפוש מטבעו כמעט מוכרח להיות כזה. בְוַדַּאי בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן עוֹבֵר עַל הָאָדָם מַה שֶּׁעוֹבֵר. הוא יורד למקומות השכוחים ומחפש בהם אורות אבודים. הוא כמו ירידה לגיא צלמוות, למקום בו אתה כבר לא יכול להבטיח מתי הפעם הבאה שתראה אור. אתה מאמין בזה, בוודאי, באור. אבל אתה נכנס למקום שאתה לא יודע איך יוצאים ממנו, איך מוצאים ממנו.
וְזֶה 'אֲבַקְשָׁה אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי' בְּחִינַת בַּקָּשָׁה וְחִפּוּשֹ הַנַּ"ל, אֲבָל עֲדַיִן – 'בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו', כִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁנִּסְתָּר מְאֹד.
אין ברירה. מחפשים את שאי אפשר למצוא. שואלים איה מקום כבודו, כי כבודו נסתר כאן, ואין אליו דרך. אבל אין ברירה, מוכרחים לבקש ולהתגעגע.
אבל איך לא נופלים בכל התוך כדי? שלא תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. שגיא הצלמוות לא יסגור סופית על הלב. שלא רק נצא בלי אבידות, אלא נצא עם מה שמלכתחילה יצאנו עבורו.
עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל נַפְשׁוֹ, כַּמָּה וְכַמָּה הִתְחַזְּקוּת הוּא צָרִיךְ לִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְעוֹלָם, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה. אֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁאוֹבֵד חַס וְשָׁלוֹם בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וִיחַפֵּשׁ יוֹתֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא כְּלָל, צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי מוֹצֵא הַרְבֵּה עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְבַד, כִּי הַיְגִיעָה אֵינוֹ נֶאֱבֶדֶת כְּלָל, כִּי לֵית רְעוּתָא טָבָא דְּאִתְאָבֵיד.
יש משהו שמחזיק בכל מסע האבידות הזה, שאף פעם לא אובד. החיפוש. ממנו אי אפשר לעולם להתייאש, לִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְעוֹלָם. הוא תמיד נמצא, הוא תמיד מוצא אותנו. האמונה שמחפשת כל הזמן קיימת. עצם ההליכה הזאת בגיא צלמוות אבל מבקשת אור, עצם ההסתובבות בשווקים וברחובות אבל שואלת אם ראיתם, קיימות בבירור גמור. וצריך להתחזק, אומר רבי נתן, לא להתבלבל מזה שמאבדים עוד בינתיים. כי יכול להיות שבאמת מאבדים עוד בינתיים, והולכים ומסתבכים, אבל כל הזמן הזה אנחנו שומרים על משהו אחד שאף פעם לא אובד כל עוד אנחנו מחפשים אחר האבידות – הבקשה אחריהן. כשאנחנו יודעים כן בלי לדעת איך, ויודעים ללכת בלי לדעת לאן, אנחנו לא אבודים. אנחנו כן יודעים.
כמה שאנחנו יודעים.
ואז באמת מצאנו.
וְזֶהוּ יָגַעְתִּי וְלא מָצָאתִי אַל תַּאֲמִין, יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַאֲמִין… [כי] בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיָּגַע הַרְבֵּה וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לא מָצָא כְּלָל וּמֵחֲמַת זֶה הוּא אוֹמֵר 'יָגַעְתִּי וְלא מָצָאתִי', אַף עַל פִּי כֵן אַל תַּאֲמִין לוֹ, רַק 'יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמִין', אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה מַה שֶּׁמָּצָא, אַף עַל פִּי כֵן תַּאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁבְּוַדַּאי מָצָא הַרְבֵּה. כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה שֶׁאֵין מַרְאִין לוֹ מַה שֶּׁמָּצָא עַד הַסּוֹף, וְגַם אֲפִלּוּ אִם לא מָצָא כְּלָל עֲדַיִן, אַף עַל פִּי כֵן מָצָא הַרְבֵּה עַל יְדֵי הַחִפּוּשׂ וְהַיְגִיעָה לְבַד, כִּי הַיְגִיעָה וְהַחִפּוּשׂ לְבַד אֵינוֹ נֶאֱבָד בְּשׁוּם אפֶן.
מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָנוּ בְּטוּחִים שֶׁבְּוַדַּאי נִזְכֶּה לִמְצא הַכּל, סוֹף כָּל סוֹף, אִם נִזְכֶּה לְהִתְחַזֵּק וּלְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ תָּמִיד.
כמה שחיפשנו, כמה שמחפשים. בפרטיות, בת המלך שאבדה, ובכלליות, שלושת בני המלך שכה חיפשנו אחריהם. במדבריות, בעצרות, בתפילות ממעמקים חשוכים, לא יודעים.
ולפעמים אנחנו מאבדים בדרך. והלב נשבר, לא יודע לאן יפנה.
אבל הוא ממשיך לחפש אור שלם, אור בהיר כצהריים, בגיא הצלמוות, במחשכי הארץ.
ממשיך לבקש, בתוך שאר כל אבדותיו של הגלות הארוכה והחשוכה.
והוא נזכר שהוא גם מוצא בדרך. מוצא את התפילה. מוצא את הגעגוע. מוצא אהבה לנערים מתוקים טהורים. מוצא את האחדות. מוצא את העם שלו, שנדמה לו שישן עמוק, אבל ליבו ער, ובלילות, בכיכרות, עדיין מבקש את שאהבה נפשו.
והוא יודע שהוא מוצא, כל הזמן מוצא. בלי לדעת למה, בלי להסביר איך.
והוא יודע שבוודאי, בְּוַדַּאי נִזְכֶּה לִמְצא הַכּל, אִם נִזְכֶּה לְהִתְחַזֵּק וּלְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ תָּמִיד.
גולשים צפו גם ב:
הברסלבים הראשונים
מסמך מרתק שרשם זלמן שזר מפיו של הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין על התקרבותו לברסלב, על עלייתו ארצה ועל חסידי ברסלב הראשונים בירושלים.
כולם יהיו ברסלב
האם כל הצדיקים שחיו אחרי רבי נחמן לא היו צדיקים? האם לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? האם חובה על כל אדם להתקרב לרבי נחמן ולהיות חסיד ברסלב? תשובות - בפנים
לכו ונחדש המלוכה
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. כי "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה, אף על פי כן אין…
צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.
קירוב רחוקים – א
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון
גילוי העולמות (א)
לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל…
המלך והכפרי
"...פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את…
בענין השמחה…
נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד, בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום.…