ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > אֵיכָה – אַיֶכָּה

אֵיכָה – אַיֶכָּה

כ״ח בסיון תשע״ט

הגלות בה אנו נמצאים היא גלות מרה מאוד. ללא ספק, יש כאן מקום לזעקה איומה. אך נדרשת כאן זהירות רבה. אותה זעקה, כשהיא מביעה אוזלת יד וייאוש, הריהי עצמה הגורם לחורבן. לעומת זה, זעקה שמביעה חיפוש – מביאה להשבת כל הרכוש הרוחני שאבד (בין המצרים)

הבהלה בבניין רב הקומות של המלון היוקרתי – איומה, האש שפרצה בקומת המחסנים הולכת ומתפשטת במהירות, מכלה בדרכה כל חלקה טובה ומותירה אחריה הרס וחורבן. אורחי המלון נמלטים דרך פתחי החירום, מנסים לפחות להציל את חייהם אם לא את רכושם.

על ספסל אחורי, סמוך למלון יושבים שניים מן האורחים ההדורים, מליטים את פניהם בכפיהם וממררים בבכי: "איפה המזוודה עם היהלומים???" זועק המבוגר שבהם, "מי ראה אותה. החזקתי אותה ביד כשברחתי אך מרוב בהלה היא נשמטה מידי. מי ראה אותה?! הן זהו כל רכושי!!!"

לצידו יושב חברו הצעיר לסחר היהלומים, וגם מפיו בוקעות זעקות שבר: "אוי לי, כל רכושי אבד, מזוודת היהלומים שהיתה עמי הלכה לאיבוד במהומה, ברגע אחד איבדתי את כל רכושי!!!"

ענני העשן מקשים על שדה הראיה, מול השניים נראית דמות מטושטשת רצה לעברם, הדמות מתקרבת והשניים פולטים צווחה. חברם השלישי מחזיק במזוודת היהלומים שלו וגורר אחריו גם את שתי מזוודותיהם היקרות…!

לאחר שחלף ההלם הראשוני, הושיט החבר בשמחה את המזוודה הראשונה למבוגר, שלא פסק מלהודות לו, ואת שתי המזוודות האחרות הוא לקח עמו כשהוא מחפש מקום לשבת ולנוח…

הצעיר מתרומם, משהו לא מובן לו פה, למה הוא לא משיב לו את מזוודתו? הוא מתקרב אליו במהירות ותובע במפגיע את רכושו האבוד.

"מצטער מאד", אומר לו המציל, "את המזוודה מצאתי אחרי שכבר שמעתי אותך צועק 'אוי לי, כל רכושי אבד'. דבריך נחשבים ל'ייאוש', ומבחינה הלכתית המזוודה שייכת לי (עפ"י שו"ע חו"מ רס"ב ה'). לעומת זאת, חברך שצעק כי הוא מחפש את המזוודה שלו, נחשב עדיין לבעליה, ובמקרה כזה עלי להשיב לו אותה".

שניהם צועקים. שניהם בוכים. התוכן כמעט זהה. האחד גרם בצעקתו להשבת רכושו, והשני גרם בצעקתו לאובדן רכושו – – –

* * *

תשעה באב. כולנו מקוננים. מנסים להתעורר ולהביע כאב על חורבן בית המקדש. מנסים גם להצטער על החורבן הפרטי, על דברי הצדיקים שהיו אמורים להטעימנו את הטעם הערב של קירבת האלוקים, מתיקות כזאת שהיתה אמורה להמאיס עלינו את כל המתיקויות השקריות של העולם החולף הזה – ועתה לדאבון לב, טעם ערב זה נעלם מקרבנו ותחתיו אנו מוצאים טעם בכל ההבל והתוהו.

גלות מרה היא זו, ללא ספק, יש כאן מקום לזעקה איומה. אך נדרשת כאן זהירות רבה. אותה זעקה, כשהיא מביעה אוזלת יד וייאוש, הריהי עצמה הגורם לחורבן. לעומת זה, זעקה שמביעה חיפוש – מביאה להשבת כל הרכוש הרוחני שאבד!!!

מגילת הקינות פותחת ב"איכה" – מלשון אַיֶכָּה, זוהי צעקה של חיפוש: איה והיכן היא קדושת נשמתנו שנעלמה? איה הוא אור הצדיקים שנגוז ואינו זורח בלבנו? היכן אתה אבינו אוהבנו שבשמים??? זוהי צעקה שנובעת מן ההכרה, שהחורבן החיצוני אינו משקף את חורבן הנקודה הפנימית כלל וכלל. אדרבה, החיפוש נובע מתוך ידיעה שהנקודה היהודית חיה ופועמת בנשמתנו. צעקת "איה" כזאת יכולה לגרום אפילו למי שמצוי בדיוטה התחתונה ביותר, לשוב אל ה' ('ליקוטי מוהר"ן' ח"ב י"ב). בתנאי, שלא התייאש והוא עסוק כל הזמן בחיפוש.

מגילת איכה והקינות אינם חלילה בכי על עבר שהיה ואיננו, אלא בכי של חיפוש, בכי שמביע אמונה ש"בודאי ישנו בעולם" הדבר שאני מחפש (עפ"י 'סיפורי מעשיות' מעשה א').

לא לחינם מביע הפרק השלישי במגילת 'איכה' תקוות וניחומים: "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו"; "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכדומה, מכיוון שזוהי נשמתה של הצעקה כולה, מתוך אמונה זו שאין ייאוש נובעת הצעקה "אֵיכָה – אַיֶכָּה" ששיאה הוא הפסוק האחרון במגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

קינות מתוך אמונה בכוחו של החיפוש, פותחות תקווה לזכות ולראות במהרה בשמחתה של ירושלים.

(על פי 'ליקוטי הלכות' שבת ז'-י"ז)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support