נסיעת רבי נחמן לארץ ישראל

הנסיעה רבת התלאות של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל

הרב נתן אנשין

בערב חג הפסח שנת תקנ"ח יצא רבי נחמן מברסלב מהמקווה ואמר לבן לווייתו, כי בשנה זאת בוודאי יזכה להיות בארץ ישראל.

בחג הפסח הוא השמיע תורה, שממנה נודע לכל הבאים אליו כי הוא מתכונן לנסוע לארץ ישראל.

כששמעה אשתו הרבנית מרת סאסיע על תכניתו, נבהלה מהרעיון שהוא ישאיר אותה ואת שלושת בנותיה הקטנות לבדן, בלי מקור מחיה. שלחה אליו את בתו שרה לשאול אותו, מי יפרנס אותן? השיב לה במפתיע, בניגוד לטבעו הרחמני והמתחשב, שכל אחת מהאחיות תמצא סידור אצל קרובי משפחה וידידים, ואילו הרבנית תוכל ללכת להיות עוזרת לטבחית…

בני המשפחה, שידעו כי אין זו דרכו להתעקש על שום דבר, נאלצו הפעם להבין שלא יוכלו לשנות את דעתו, יהיה מה שיהיה, הוא לבטח יסע, כי "רובו ככולו כבר בארץ ישראל", כפי שהתבטא. "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל", אמר בנחרצות, "ואני יודע שיהיו לי על זה עיכובים בלי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל עוד רוח חיים באפי, אמסור את נפשי ואסע לשם בכל כוחי; כל עוד נפשי בי אסע לשם – וה' הטוב בעיניו יעשה". עוד אמר: "על כל פסיעה ופסיעה לארץ ישראל, תהיה לי מסירות נפש".

רוח סערה

לא היה לו אפילו חלק מהכסף להוצאות הדרך הארוכה, והוא חישב למכור את כל חפצי ביתו לצורך הנסיעה. הוא תיכנן שגם אם לא יעלה בידו לגייס כסף, יסע ויהי מה. "אני רוצה לנסוע מיד, איך שיהיה, אפילו בלי מעות, אך מי שירצה לרחם עלי – יתן לי מעות להוצאות".

כששמעו זאת אנשיו, יצאו לעיירות הסמוכות ואספו סכום כסף כלשהו, שיהיה לו על כל פנים כדי להתחיל במסע הארוך.

ביום ח"י אייר המתיק סוד עם איש אחד מאנשיו, (יש אומרים כי היה זה תלמידו רבי שמע'לה. טמון בצפת, סמוך לקבר האר"י) שיסע עמו בצוותא.

באותו היום יצא רבי נחמן מעיירתו מדוודיווקה שעל שפת הנהר בוג, לעיר הנמל ניקולאייב. משם הפליג בספינת משא לאודיסה, ומשם – על הים השחור, לנמל היעד איסטנבול שבתורכיה.

"ובבואם לספינה, והתחילו לילך על הים השחור, תיכף במעת-לעת הראשון היה פארטינע גדולה, דהיינו רוח סערה, עד שהגלים קפצו על הספינה. והוכרחו להיות בחדר סגור ומסוגר, מחמת המים שלא יבואו עליהם. והיו ברקים ורעמים ורוחות גדולות בלי ערך, והיה פחד גדול מרעש הרעמים והגשמים ושאון הגלים. ומחמת פחד לא היה באפשרי לישון בלילה", כותב רבי נתן מאשר שמע מאנשים נאמנים.

לאחר ארבעה ימים הגיעו הרבי ומשמשו לאיסטנבול והתיישבו על החוף, מבלי לדעת לאן ללכת. לכל צד שפנו ראו רק אנשים לבושים בלבוש מזרחי, ולא ידעו מיהו יהודי ומיהו ישמעאלי, מה גם שלא ידעו את לשונם.

עד שמצאו מתורגמן, שהכיר את שפתם ואת שפת המקום, ובעזרתו שכרו להם אכסניה.

מפי המתורגמן נודע להם, שבעיר נמצא כעת שד"ר מארץ ישראל, עם עוד שני אנשים מאוקראינה, שחוזרים מהארץ לחוץ לארץ.

אחד מן השניים היה מכרו של המשמש אך רבי נחמן ביקש ממנו לבל יגלה לאנשים מי הוא. לכן נאלץ השמש למכור להם סיפור אחר, כאילו רבי נחמן נוסע לארץ ישראל בשליחות השגריר האוסטרי…

בזיונות וקַטנות

כך קרה שהאנשים הבאים מארץ ישראל החלו לחשוש מן הרבי, שכאילו על ידי ה"שליחות" שלו תסתבך המחלוקת שניטשה אז על חלוקת מעות ארץ ישראל, בה היה מעורב הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, וכאילו הוא, רבי נחמן, המתחזה כשליח אוסטרי, יסבך את הצדיק מקאליסק היושב בארץ ישראל…

כאן החלה מסכת הצקות שאותם אנשים הציקו לרבי נחמן. הם חקרו אותו שוב ושוב על מה ולמה נוסע הוא לארץ ישראל וביקשו לדעת בכל תוקף מיהו ומאין הוא בא.

הם שאלו בין היתר את האיש הנלווה לרבי נחמן, אם נועץ קודם לנסיעתו ברבו רבי נחמן מוודוודווקה האם להתלוות אל האיש הזה… אך רבינו ובן לווייתו בשום אופן לא הסכימו לגלות להם שהוא הוא רבי נחמן בכבודו ובעצמו.

"והתחילו לשנוא אותו בתכלית השנאה, וביזו אותו בכל מיני בזיונות וקיללו אותו בקללות נמרצות בלי שיעור וערך כמה ימים… ואמרו לו שקודם שיבוא לארץ ישראל תהיה שם איגרת שהוא מהחולקים והמרגלים, לבל יוכל להטעות אותם…

"כלל הדבר, כי הוא ז"ל עשה בכוונה, והניח עצמו לבזות בכל מיני בזיונות. ואמר לאיש שהיה עמו, שאלו הבזיונות יהיו לו לטובה גדולה בהליכה ובחזרה.

"כי גודל עוצם המניעות הגדולות שהיה לו לבוא לארץ ישראל – אי אפשר לשער ולהעריך ולספר… ואמר, שאם לא היו לו אלו הבזיונות והקַטנוּת, לא היה לו באפשרי לבוא לארץ ישראל בשום אופן. ואמר, שראה שהוא מוכרח להשאר באיסטנבול, דהיינו למות שם, אך הקטנות והבזיונות הצילו אותו".

הגיעו הדברים לידי כך שכמעט מסר אותו אחד מיהודי העיר לשלטונות, שיאסרו אותו בבית הסוהר. אך סמוך ליציאתם מאיסטנבול התקבלו בקהילה היהודית של העיר איגרות רבות מצדיקי הדור, ובהם דרישה לכבד את שני האנשים הנוסעים מהכא להתם. כך נודע מי הם השניים, הלא הוא רבי נחמן ומשמשו, ונפלה אימה ופחד על כל מי שביקשו להרע לו.

תוך כדי כך הגיעה לאיסטנבול ספינה עם הרבה יהודים מאירופה, שנסעו לארץ ישראל. ביניהם הגיע הרה"ק רבי זאב וולף מטשרניאוסטרה, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש.

רבי זאב התאכסן בעיר ושמח עד מאוד לשמוע שרבינו נמצא במקום. הוא הזמין את רבינו לאכסיינתו, ואף ערך סעודה גדולה לכבודו, אך רבינו – רוח אחרת היתה איתו. אין זה הזמן בשבילו לנהוג מנהג גדולים, אלא מנהג של קטנים וקלי דעת דווקא.

שכן ארץ ישראל היא "גדלות דגדלות" וכדי להגיע אליה צריך ליפול תחילה ל"קטנות דקטנות" (עפ"י חיי מוהר"ן ק"מ).

הוא התעלם איפוא מהכבוד הרב שרבי זאב חלק לו ועשה כמה דברים שלא התאימו למעמד.

אך רבי זאב גם הוא התעלם מההתנהגות של רבינו, ובילה עמו בדברי תורה וחסידות באהבה גדולה, כמעט כל ליל מוצאי שבת.

"וכל מה שעבר עליו באיסטנבול בגשמיות וברוחניות – יקצרו המון יריעות לספר. וכפי המובן מדבריו, שהיה שם בסכנה גדולה ועצומה. והיה סבור שבוודאי יהיה נשאר שם, דהיינו שיסתלק שם, אך השם יתברך עשה עמו נסים הרבה ועבר על הכל. והקטנות הנ"ל הועילה לו מאד", כותב תלמידו רושם קורותיו.

סכנות גדולות

באותה עת פתח נפוליון מלך צרפת במלחמתו נגד האימפריה התורכית ובני בריתם האנגלים, והוא התקדם בצעדים גדולים לעבר המזרח התיכון.

באיסטנבול בירת תורכיה השתררה אנדרלמוסיה, כאשר הגיעה השמועה שחילות צרפת מתקדמים בים התיכון, ושכבר הגיעו למצרים וכבשו את בירתה אלכסנדריה.

היה זה בחודש ניסן תקנ"ח. העיר איסטנבול סוגרת ומסוגרת, שום ספינה לא הורשתה להתקרב לחוף, ואף אדם לא הורשה לצאת מהעיר אל הים.

אך רבינו לא השגיח על זה והיה מוכן להפקיר את עצמו כדי להגיע לארץ ישראל. וכך אמר לאיש ההולך עמו: "דע לך, שאני מוכן לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות".

לאחר יום-יומיים קרה שחכם ספרדי גדול מירושלים אשר שהה באיסטנבול נאלץ לחזור בדחיפות לארץ ישראל, והוא הסכים לקחת עמו בספינה את רבינו ועוד הרבה אנשים, נשים וטף שהמתינו לנסיעה.

ברם, השמחה היתה מוקדמת. לא הרחיקה הספינה הרבה מן החוף, התעוררה רוח סערה גדולה במיוחד, והספינה עלתה שמים ירדה תהומות, עד שכל הנוסעים היו בטוחים שהם עומדים לטבוע.

צעקה גדולה קמה בספינה, הנוסעים זעקו אל השם בחזקה, ועם רדת הלילה היה נראה המקום כליל יום הכיפורים, אמרו סליחות ותחנונים והכל בכו וביקשו כפרה על נפשם.

ואם לא די בכך, עברו יום או יומיים והספינה נשארה בלי מים ראויים לשתיה, ואנשים נשים וטף החלו לחוש צימאון רב. והיתה סכנת הצמא גדולה מכל הסכנות, ויזעקו אל השם מקירות לבם, וברחמיו יתברך התעוררה שוב רוח חזקה שהביאה אותם בתוך שתי יממות לנמל יפו.

אבל טרם הסתיימו תלאות הדרך. הספינה לא הצליחה לעגון ביפו ונאלצה להפליג לנמל חיפה.

היה זה לילה לפני ראש השנה תקנ"ט, ליל "זכור ברית" כאשר עמדה הספינה מול הר הכרמל ומערת אליהו.

התרגשות רבה אחזה בכל הנוסעים, ובאשמורת הבוקר אמרו כולם בהתרגשות את הסליחות של ערב ראש השנה, ולאחר תפילת שחרית ירדו אל החוף ונכנסו לעיר הקודש חיפה.

בארץ חמדה

אין לשער ולבאר את שמחתו הגדולה של רבינו, עת דרכו רגליו על אדמת הקודש, אליה השתוקק "בהשתוקקות וכיסופין וגעגועים גדולים מאד מאד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה".

אילו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים – לא יספיקו לבאר אפס קצה שמחתו באותו רגע, "כי תיכף ומיד השיג מה שהשיג".

אך חלפו ימי ראש השנה – ורבינו הביע את רצונו לחזור מיד לביתו בחוץ לארץ. למרות רצון מלווהו לזון עיניו מן הערים הסמוכות, סרב להמשיך לשהות בארץ ישראל, "כי אמר שתיכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל, פעל מיד מה שרצה להשיג".

השמועה על בואו של הארי מחוצה לארץ פשטה מהר בכל הסביבה, ולקראת יום כיפור באו שלוחים נושאי איגרות מגדולי וצדיקי צפת וטבריה אל רבינו, שהזמינו את רבינו לבוא אליהם, אבל הוא לא השגיח על כך ונשאר בחיפה לחג הסוכות.

לאחר שמחת תורה אמר לאיש שנסע איתו: "ברוך השם פעלתי מה שרציתי על הצד היותר טוב ונכון, ואף על פי שהיה בדעתי להתמהמה כאן, מחמת חיבוב ארץ ישראל – עכשיו ברצוני לנסוע הביתה; לך ושכור ספינה לאיסטנבול".

ולא אבה האיש לשמוע אליו, קשה היה בעיניו שלא לנצל את ההזדמנות לבקר בערים נוספות בארץ ישראל. ניאות לו רבינו והרשה לו לשכור חמורים לטבריה.

כשהגיעו לעת ערב לטבריה אל האכסניה, יצאו המונים מתושבי העיר לקבל את פני רבינו, זה נכנס וזה יוצא, במשך כל הלילה. רבים מהם לבשו בגדי שבת לכבוד רבינו.

עם הרה"ק מקאליסק

לשבת פרשת נח הוזמן רבינו לביתו של הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, שקיבלו בכבוד גדול ובאהבה יתירה.

"וגודל האהבה והחיבוב שהיה להרב הקדוש מוה"ר אברהם הנ"ל עם כבוד רבינו הקדוש ז"ל – אי אפשר לבאר ולספר".

בליל שבת הרכין רבינו את ראשו בפני רבי אברהם שיברך אותו. קפץ הקאליסקער ארבע אמות אחורנית ברעדה גדולה וקרא בהתלהבות: "איך אנו מתביישים בפני זרע הבעל שם טוב ז"ל!" ולא רצה לברך אותו.

בשבוע שלאחר מכן ביקר רבינו על קבר סבו הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא, איש אמונו של הבעל שם טוב הקדוש. אחר כך נסע למירון, אל ציון רבי שמעון בר יוחאי, שם היה שמח עד מאוד, כל הלילה ניגן ניגונים ובכל עת אמר למלווהו: "אשריך שזכית לכך!"

אחרי השתטחות על קברי תנאים ואמוראים בגליל, חזר לטבריה.

יום אחד פרצה מגיפת דבר בעיר, המהומה היתה רבה, כמעט אין בית אשר אין שם מת. רבינו רצה לברוח מן העיר, אך השערים היו סגורים והוא נאלץ לברוח דרך מערה שהובילה מן העיר אל החומה שעל שפת ים כינרת.

טיפס רבינו על החומה כדי לרדת מעברה השני, ויהי כאשר עבר את החומה כדי לקפוץ ממנה אל מחוץ לעיר, הסתכל לאחוריו – והנה הים תחתיו, והוא תלוי ועומד על החומה מלמעלה…

נשא לבו לשמים וניצל גם מכך. הלך ובא אל העיר צפת.

בסבך מלחמה

המלחמה בין תורכיה לצרפת התלקחה, ושמועות התהלכו כי בעוד ימים אחדים ינחת חיל צרפת בעכו.

בהלה אחזה בכל. סיפרו שספינות נחטפות בים על ידי חיל הים האנגלי, אך קיימת אפשרות לשכור ספינה של מדינת "רעגאז" (כיום דוברובניק שביגוסלביה) שהיא מדינה נייטראלית, ולהפליג עמה לאירופה ללא חשש.

בערב שבת קודש פרשת זכור הגיע רבינו לעכו כדי לשכור ספינה, אך מצא כי הספינה האחת והיחידה שנושאת דגל רעגאז מלאה עד להתפקע, ולא אבו המלחים לקבל את רבינו לנסיעה ונשאר לשבות בעיר.

תוך כדי כך התעוררה מהומה עצומה בעיר. כחמשה עשר אלף חיילים ישמעאלים מילאו את הרחובות. בנוסף על כך הגיעו ספינות מלאות גייסות בריטיים, ובכל פינה אפשרית היו פזורים אנשי צבא וכלי משחית עד שהמקום היה צר מלהכיל את כל האוכלוסים.

שוב לא היה ניתן להשיג ספינה ממדינת רעגאז. וכך, מבלי שהספיקו להכין אפילו צידה לדרך, שכרו רבינו ומשמשו מקומות בספינת סוחר ישמעאלית.

ביום ראשון נעשה רעש גדול בעיר, בעקבות צו עירוני שעל כל אזרח, שלא עבר הכשרה צבאית, לעזוב תוך שעתיים את העיר, "ומי שימָצא תוך העיר אחר שתי שעות – ישחטו אותו שם… כי הישמעאלים של העיר היו רוצים לעשות הרחבה בתוך העיר, שלא יהיה להם דוחק כל כך מאנשים הרבה.

"והיה שם רעש גדול וצעקה גדולה בעיר, ופחד ואימה גדולה מאד. ובשעת הרעש הגדול ברח רבינו ז"ל משם על הים".

בספינת קרב

כשהתיישבו השניים בספינה, התבוננו סביבם וראו שהיא מלאה תותחים וכלי מלחמה, שכן לא היתה זו אניית הסוחר שבה שכרו מקומות אלא ספינת קרב שנקלעו אליה בטעות, "עם אנשי חיל וכלי זין. ובודאי היא סכנה גדולה ועצומה מאוד להתוועד עמהם יחד, בפרט עם אנשי חיל ישמעאלים, שהם פרא אדם, ובפרט לפרושׂ עמהם על הים…

"ולא היה להם שום מאכל ומשתה בספינה… ואחר שעה או שתיים פתח אחד את הדלת ואמר להם בלשון נכרים של מדינתנו: 'מה אתם עושים כאן? הלא זאת היא ספינה של מלחמה ואתם תאבדו הפעם ח"ו'… וביקשו אותו שיעזור להם, שיניחו אותם לצאת מהספינה על הסְפָר של ארץ ישראל, כי כבר ראו שהם בסכנה, קרובים למיתה מחיים, כי ראו שפרחו הקוילין (=התעופפו כדורים) סמוך לספינה…

"ואז נפל עליהם פחד גדול ואחזתם רעדה גדולה… ורבינו ז"ל עם איש שלו הנ"ל רצו עוד לבוא להתנפל לפני הקפיטן (=רב החובל) ולהתחנן לו שיניח אותם לשוב אל הספר, אך בתוך כך עקרו האנקערס (=עוגני הספינה) וברחו לצד שהרוח נשאתם, מחמת פחד. כי המלחמה נתעוררה מיד ונשמע קולם מאוד, ושמעו שם על הספינה קול גדול מאד של ההורמאטעס (=תותחים)  והבאמבעס (=פצצות) ושאר קולות כאלו…

"ומחמת החולשה שלהם היו מוטלים על ערש דוי רח"ל ולא ידעו בעצמם היכן הם, כי היו סגורים בחדר שלהם, אך זאת שמעו שהיתה רוח סערה ונשאה את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נשאה."

כששמעו שהגיעה הספינה לאיזה חוף, יצאו מהחדר לראות את המקום וראו שאין זו איסנטנבול. שאלו ערבי אחד ואמר שהמדינה הזאת נקראת 'אַדַל'".

על מדינת 'אדל' שמעו זה מכבר, שכאשר מגיע לשם יהודי – מצוה ראשונה אצלם, להקריבו לקרבן!

הסתגרו בחדרם, נעלו את הדלת והסתתרו שם תוך פחד אימים.

לפתע קמה רוח סערה והתנתקו העוגנים, "והלכה הספינה מעצמה משם, והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (הַמַן! הַמַן! דהיינו גיוואלד), והיתה הספינה מיטרפת בים כל הלילה, עד אור הבוקר, אז נשקטה הרוח סערה, וישמחו כי ישתוקו אך לא הנחם למחוז חפצם, כי על ידי הרוח סערה חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום.

"אחר חצי היום, נתעוררה עוד הפעם רוח סערה גדולה, ונשאה את הספינה. והיתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היתה לבעלי הספינה שום עצה איך להמלט, ויחוגו וינועו כשיכור, כל חכמתם תתבלע.

"ביום החמישי התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על ידי הפלומפין (=המשאבות) כדרך בעלי הספינה. ודרכם היה בכל מעת-לעת, שנשתהו בהוצאת המים רביעית שעה, ועכשיו כשהתחילו לשאוב, לא הספיקו לשאוב עד אשר הגיעה עת הלילה.

"ונתרבו המים הרבה על הספינה מחמת השאיבה, והלכו המים גם לחדר של רבינו ז"ל ומשמשו, ולא יכלו לשכב על המשכב שם, כי גאו המים שם, והוכרח רבנו לעלות על איזה מקום גבוה לשכב… "והרוח סערה הולכת וחזקה מאד. ומגודל התגברות הרוח סערה עלו הגלים והיו כמו הרים גבוהים ובקעות גדולות. והיה כך כל הלילה גם כן.

"הלך האיש שהיה עם רבינו להסתכל במקום שהם שואבים את המים, וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים כמו על הנהרות שלנו, כי הספינה נעשתה טעונה ממים לבד, כי דרך הספינה להיות טעונה עם משׂוי שני חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד, ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשוי הראוי להיות בספינה – אלו המים שאבו לחוץ, וגם על זה לא היו מספיקים לשאוב.

"אז ראה האיש, שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להנצל, ובא אל החדר שלהם, ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול לדבר כמעט. ואמר לו רבנו ז"ל: 'מה זאת? ואיה פיך אשר אמרת שאין זה כלום, ועכשו אתה בעצמך מתפחד כל-כך?!' והשיב לו ששוב אין סברא על פי דרך הטבע להנצל, כי המים מתרבים והולכים בספינה, ואין ביכלתם לשאוב הכל, כי כשל כח הסבל, כי זה קרוב למעת-לעת שלא אכלו ולא שתו ולא ראו שינה בעיניהם".

באותה שעה קשה נשא רבי נחמן עיניים כלות לשמיים ואמר בלב נשבר: "השם יתברך יודע שכל ימי חיי לא השתמשתי  בזכות אבות, אלא עתה מחמת ההכרח, מוכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת, למען זכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל, וזכות זקנתי אדל, וזכות זקני רבי נחמן מהורידנקא".

לפתע נראה מרחוק ענן גדול, אפל מאד, ונפל עליהם עוד פחד גדול, כי לפעמים ענן כזה יוצר מערבולת בים, וכשהספינה יורדת לשם היא טובעת מיד.

"בחמלת ה' – מחמת תוקף הרוח סערה היתה הליכת הספינה במהירות גדולה, ופרחה הספינה כמו חץ מקשת ממש, ובאה הספינה למקום הנ"ל שהענן שותה משם, והיה שם כמו שער והרים סביב לה, ועברה הספינה משם בשלום.

"ובתוך כך האיר ה' עיניהם, ומצאו החור שדרך שם נכנסים המים בספינה, ושחטו תיש, ולקחו העור שלו ותיקנו הספינה וניצלו בשלום מסכנות גדולות ונוראות הללו.

"והיה זאת בערב-שבת-קדש והיה להם שמחה גדולה, ואמר רבנו ז"ל אז 'הודו לה" (תהלים ק"ז) בשמחה גדולה".

ברעב ובשבי

המחסור באוכל החל להציק. ריחם עליהם טבח ישמעאלי והיה נותן להם מהמחסן צנימים, ובכל יום ויום רבינו ומלווהו עומדים כעניים על פתח המטבח, מבקשים אוכל וניתנים להם צנימים מעופשים שעל חלקם רחשו תולעים.

אלא שהמחסור באוכל לא כל הדאיג, עיקר הדאגה של רבי נחמן ומשמשו היתה נתונה לקראת חג הפסח הממשמש ובא, מבלי שיהיה להם מושג איך ישיגו אוכל כשר לפסח.

לא יצאו שעות רבות והספינה הגיעה אל אי העומד על צוק הר באמצע הים. שם קנו הישמעאלים הרבה חרובים ונתנו להם לאכול. שמח רבינו על כך וקיוה כי יוכל להתקיים בשמונת ימי הפסח על חרובים בלבד. אך "מי יתן", הוסיף, "שיזַכה אותנו השם יתברך לקיים מצוות אכילת מצה וארבע כוסות".

"וגודל עוצם הסכנות שהיו להם בחזרתם, אי אפשר לספר, כי היו על הספינה הזו של מלחמה, שהיתה מלאה ישמעאלים, והם היו רק שני יהודים לבד. ודרך הישמעאלים, בפרט אנשי מלחמה, לתפוס יהודים ולמכרם במרחקים לעבדים…

"והיה לרבנו ז"ל פחד גדול מזה, ואמר, שהתחיל לחשב בעצמו, מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים שאין שם יהודי וימכרו אותו שם, ומי ידע מזה? והיה לו צער גדול, איך יוכל לקיים שם את מצוות התורה? והתחיל לחשב בדעתו בענין זה, עד שזכה שבא אל השגה שיוכל לעבוד את השם יתברך אפילו כשלא יוכל ח"ו לקיים המצוות, כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קודם מתן תורה, שקיימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן, כמו יעקב אבינו שקיים מצות תפילין על ידי המקלות אשר פיצל כידוע"…

עזר השם, והספינה הגיעה ברגע האחרון, אור לארבעה עשר בניסן, לעיר גדולה לאלוקים, הלא הוא האי רודוס.

מיד שמו לב שזה מקום ישוב יהודים והיתה להם שמחה גדולה, כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה על דעתם שרב החובל והמלחים יניחו אותם להיכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתפסם ולגזלם, ואפשר שימכרו אותם לעבדים.

משום-מה הירשה רב החובל לאיש אשר עם רבינו לרדת אל האי רודוס לקנות אוכל כשר אצל היהודים.

ברודוס התוודע האיש לחכם-באשי, וסיפר לו את כל אשר מצא אותו ואת רבינו שנותר בספינה כבן ערובה.

מכאן התוודע לחכם ספרדי אחר, שהיה גיסו של רב אשכנזי שהכירו בארץ ישראל. זה הופתע לשמוע כי נינו של הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב, הגיע לכאן.

צייד אותו החכם במצות, ביין ובשאר פריטים הנצרכים לליל הסדר, והאיש אץ רץ אל רבינו, שקיבל בשמחה עצומה את צרכי החג, מהם כמעט התייאש.

מעבדות לחירות

ביום ראשון של חול המועד פסח שנת תקנ"ט, החל החכם הספרדי לשאת ולתת עם רב החובל על שיחרורם של שני היהודים.

הלה, שהיה שודד מוכר, טען כי זכה בהם "מן ההפקר" וכי אילו רצה היה יכול למכור אותם בכל מקום אחר או אפילו להשליך אותם הימה, "אך מה לעשות שיש להם מזל גדול, ולא די שגילגל ה' את הספינה לכאן, אלא גם בילבל את דעתי לתת להרשות לאחד מהם לרדת מהספינה לעיר. תן לי מאתיים לירות – וקח אותם".

כך בא הקץ לשביה, שאליה נקלעו רבי נחמן מברסלב ומשמשו.

הם באו העירה, והתושבים הישמעאלים ראו את לבושם הבלתי מוכר, החלו לחשוד שאלה הם מרגלים… נאלצו השניים ללבוש מלבושי ספרדים.

נסיונות אחרונים

לאחר החג שכרו להם יהודי רודוס ספינה. גם בנסיעה זו סבלו לא מעט. הספינה היתה מלאה גויים יוונים, חלק מהם היו חולים במחלה זיהומית קשה ומתו בזה אחר זה. אלא שרוח חזקה שהזמין ה' נשאה את הספינה במהירות, וביום השלישי הגיעו לאיסטנבול.

באיסטנבול עיכבו אותם בגבולות, משום שבהלוך לא הוחתמו הדרכונים שלהם, כי הם נסו מן העיר בבהלה, והם התבקשו לשלם סכום גדול שהיה מעבר ליכולתם.

שוב עזר השם ונקלע לשם יהודי מקומי, שהכיר איזה שר בממשלה, הוא שיחד אותו והלה נתן לו אישור בכתב שהאנשים האלה יכולים להכנס לעיר על אחריותו.

מאיסטנבול הפליגו לאי סמוך, שם נאסרו משום-מה בבית מעצר, אך הצליחו לפדות את עצמם בסכום לא רב.

משם הפליגו לרומניה. בעיר יאסי נקלעו שוב למצוקה, כאשר מגיפה התהלכה בעיר, ובשל כך עצרו אותם בכל עיר וכפר שאליו הגיעו – מחשש הידבקות במחלה המהלכת.

"והשם יתברך היה בעזרם ונצולו מהכל, מדֶבֶר וחרב ורעב וצמאון ושבי, דכלהו הוו בהו, ובחסד ה' נמלטו מכולם ובאו לביתם בשלום 'שלום בגופו שלום בממונו שלום בתורתו'.

"כי זכה להשגה נפלאה בארץ-ישראל – גבוהה ועצומה מאד, עד אין סוף ואין תכלית".

(כל הציטוטים בכתבה – מהספר "שבחי הר"ן").