מאמרים בתורת רבי נחמן מברסלב

שיתוף:
[הצטרפו אלינו: רשימת תפוצה | פייסבוק | טוויטר]

 

סוד העיבור

חכמת ישראל הגלומה בעיבור השנה

 

ויאמר ה' אל משה... אמור להם לישראל עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה (פרד"א ח').

 

סוד גדול, אדיר ונורא היה לו להקב"ה בבית גנזיו עת ברא את העולם, ומסרו לאדם הראשון בגן עדן:

- סוד העיבור.

 

מאדם הראשון עבר הסוד לחנוך, ומחנוך לנח, ומנח לשם, ומשם לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף. משמת יוסף, חזר הסוד לשמים. ומשעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, מסרו הקב"ה למשה. מכאן ואילך, היה נמסר הסוד לחכמי ישראל, יחידי הדורות, איש מפי איש.

 

והסוד עמוק עמוק הוא מי ימצאנו, שכן אין זה סוד אחד ויחיד "כי מבואר בספרים, שסוד העיבור בו כלולים כל סודות התורה" (ליקו"ה יו"ד ר"ח ז') יתירה מזו, השאלות הקשות ביותר, כמו שאלת הבחירה החפשית של האדם, אשר בידו לעשות גם נגד רצונו יתברך כביכול, או שאלת "אתה בחרתנו מכל העמים", שהעדיף הקב"ה את עם ישראל על פני כל אומות העולם להיות לו לעם, ועוד שאלות סבוכות כהנה, באים לפתרונם בסוד העיבור, הסוד הנגלה רק ליחידי סגולה, כדברי מוהרנ"ת.

 

וסוד עיבור השנה עצמו גם הוא אינו מהווה סוד חשבון גרידא, אין זה רק סוד איך לחשב את תקופות השנה ומחזורי החמה והלבנה. לדברי רבינו ז"ל הרי זו גם "חכמת תהלוכי הרקיע, לידע כל ההשתנות ועתידות הבאין על ידי גלגלי הרקיע" אך מושגים עמוקים יותר בקבלה, כמו "סוד פגימת הלבנה ומילויה" או "יחוד השמש והירח לעתיד לבוא" המהווים את סוד העיבור בפנימיותו, הם הם גופי הסוד הגדול הזה.

 

תורה ס"א בחלקו הראשון של לקוטי מוהר"ן, עוסקת בהשלכות הרצויות שיש לאמונת חכמים מחד, ומאידך, מה רעה גורם האדם המאמין במנהיגים "שאינם יכולים להנהיג את עצמם ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים". מנהיגים אלו - מבאר רבינו - יש להשתדל מאד לא להכיר בהם כמנהיגים "כי אלו הנותנים להם תוקף ועוז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידין ליתן דין וחשבון" שכן, בשל כך, נגרם קלקול רב לכמה וכמה יסודות רוחניים המרכיבים את יחודו של עם ישראל מול העמים, כמו סוד העיבור, שנתינת "תוקף ועוז" למנהיגים שאינם ראוים גורמת שילקח מעמנו וימסר לגוים.

 

רבינו מאריך הפעם במקצת בסוד העיבור והסתרתו מן הגויים, באמרו: "כי יש בזה שכל, שישאר הסוד אצלנו אף על פי שמודיעים להם מחכמתנו שאנו יודעין חכמה זו, כמו שכתוב: 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. ואם כן, מאחר שמודיעין להם, אינו סוד כי הלא גם הם יודעין?! אך יש בזה שכל שיכולין להודיע להם החכמה ואף על פי כן ישאר הסוד אצלינו".

 

הרי, שלא רק עצם סוד העיבור חכמה גדולה הוא, אלא גם החזקת הסוד "לעיני העמים" מהווה חכמה נפלאה, ולדברי רבינו הנ"ל מגלים ואין מגלים להם לגוים את הסוד. כך, שהם רק מקבלים מושג בעומק בינתנו, אך אינם יודעים את הסוד עצמו כלל.

דברים ברוח זו כותב מוהרנ"ת גם לגבי סוד פרה אדומה המהווה סוד כמוס וחזק מן התורה בלי טעם נגלה, אלא שמדבריו אנו עומדים גם על כלל חשוב מאד, על החובה לחתור, בכל סוד, "כל מה שאפשר, למצוא איזה רמזים... כי גם בכל הספרים הקדושים לא ביארו לנו זה הסוד של פרה ואף על פי כן גילו לנו כמה רמזים בהסוד הנעלם הזה". ובהמשך הדברים מסביר רבי נתן שכך הם דרכם של סודות התורה שהצדיק מגלה מהם קמעא לתלמידו כדי שיבין מרחוק שיש חכמות אמיתיות והשגות נפלאות בתורה כדי שיתחזק אמונתו... "אבל תיכף כשרוצה להבין ולהכניס בדעתו הוא פוגע בזה וצריך לברוח מזה מאד בבחינת במופלא ממך אל תדרוש".

 

רבינו הקדוש מגלה לנו תורות רבות העוסקות בדברים עליונים נפלאים ונוראים, שאם אמנם לכאורה אינם שייכים לנו, הרי הם מיועדים לגרות את רגשות הקודש בלבנו ואת התפעלותנו הרוחנית, כדי שתתחזק האמונה בקרבנו. אך גם לכך יש שיעור, גם להתבוננות בסודות התורה יש גבול מחשבתי שעד שם מגיע כחו של כל אחד לפי דרגתו ואדרבא "עיקר ההתבוננות שמבינים על ידי התגלות תורתו של הרבי האמת[י], הוא מה שמבינים ממנו כל אחד לפום דרגיה ש'עד כאן תחום שבת' [ביטוי מטאפורי שמשמעו: כפי שבשבת אסור להמשיך וללכת מעבר ל'תחום שבת', כך גם כאן: זהו התחום, אין לך לעברו!] ואי אפשר להבין יותר".

זוהי אפוא החכמה הגדולה בה משתמש הצדיק כאשר הוא מגלה סודות למקורביו, שהוא מגלה ואינו מגלה, פותח וסותם את דבריו.

 

"וכל זה הוא ענין מה שכתב אדמו"ר ז"ל (בהתורה חדי ר"ש, ליקו"מ ח"א סא) על פסוק כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים וכו' לענין סוד העיבור, שיש בזה חכמה שיכולין לגלותו, ואף על פי כן לא ידעו הסוד, רק יבינו שהסוד אצלינו וכו' ע"ש, וכמו כן הוא בין ישראל בעצמן, בין הרב והתלמידים ושאר העולם, שהם מגלים חכמות ועצות עמוקות וגבוהות מאד מאד, ואף על פי כן הסוד נשאר אצלם, רק שעל ידי ההתגלות שלהם הם מסבירים להעולם שנשאר הסוד אצלם" (ליקוה"ל, או"ח, נטילת ידיים ו).

 

זהו אפיים של סודות התורה, שסוד העיבור בנין אב הוא להם, כי על כן הבה נא ונתחקה אחר אותם רמזים שמוהרנ"ת גילה במקומות שונים בנוגע לסוד העיבור.

 

ידוע שבשעה שברא הקב"ה את העולם היתה גם הלבנה זורחת כשמש ורק אחרי שבאה והתלוננה ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" (חולין דף ס ע"ב), אמר לה הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך". מאורע זה - מסביר מוהרנ"ת - מספר לנו את מה שהתרחש בשעת בריאת העולם: אור האין סוף של השי"ת האיר אז בכל תקפו מסוף העולם ועד סופו בבחינת "שמש", ומכיון שברא את העולם הזה הזריח בה בלבנה מאורו כשמש, והיה אור השי"ת מאיר לארץ ולדרים עליה לא כאורה של לבנה אלא כשמש בצהרים ממש, כעין דוגמה של מעלה וכאורו יתברך כביכול.

טענה הבריאה - שהיא בבחינת לבנה המקבלת אור השמש האין סופי אל תוכה - ושאלה, כלום אפשר להם לשני אורות אין סוף, כדוגמת אורו יתברך כביכול ואור הבריאה להיות שוים, וכדברי מוהרנ"ת: "איך נוכל לקבל אור גדול כל כך כאור האין סוף, הרי בכך שוב יהיה הכל אין סוף ולא יהיה מקום לעולם גשמי כלל"?, ולכך ציוה השי"ת והתמעט אור הבריאה על ידי "צמצום אורו יתברך לצדדין, כדי שיהיה מקום להבריאה" (ליקו"ה). מעתה היה "חלל פנוי" כביכול מאורו הגדול ובו בחלל נוצרה הבריאה הגשמית הלזו, אשר בה מידות וגבולות גשמיים המשמשים כלי קיבול להשגת אור האין סוף בהדרגה ובמידה ראויה.

 

אך בכך עדיין לא נסתיימה העבודה, לא די היה לו לעולם בצמצום האור, דרושה היתה לה לבריאה מידת אור חזקה שבה לא יתאחזו ח"ו החיצונים, הסטרא אחרא, העלולה לינוק באין מפריע ממדת קדושה נמוכה מעין זו. כי על כן, מדד הקב"ה כביכול בחכמתו הגבוהה מעל גבוה מידת אור מדוייקת בתכלית, אשר תוכל לענות על שתי הדרישות גם יחד. דהיינו, שלא תהיה חזקה מכדי כח סבלה של הבריאה, ולא חלשה מכדי לדחות את החיצונים.

 

זהו אפוא - מסביר מוהרנ"ת - סוד העיבור, הסוד הגדול של המידה והגבול של האור הניתן לעולם - - -

 

הנה, לכאורה, הרי זה ענין עמוק ואולי יהיו קוראים שיסברו שאלו הם דברים כדי לחזק אמונתנו גרידא ולעורר את התפעלותנו מסודות התורה כנ"ל. אולם, דוקא כאן אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן (תורה מ"ט), שבלב כל אחד מישראל מתרחש אותו תהליך של אור אין סוף וצמצום האור, רבינו מספר לנו שאור התלהבות לב האיש הישראלי הוא "אין סוף ואין תכלית" וכי לתשוקתו וחשקו אל הקדושה אין קץ ממש.

 

"ולפי גודל התלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה... ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה... ועושה מעשים טובים ומדות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המדות שהן העולמות בתוך החלל הפנוי שבלב".

 

נמצינו למדים, שהאדם כחלק מן הבריאה כולה פועל אף הוא לפי אותה דרך בה נברא העולם, וכשהוא, האדם, רוצה לברוא עולם בלבו, עולם של קיום המצוות יש לו לשמור על איזון נכון בהתלהבותו, לבל יתלהב פחות או יותר מהמדה. ואף הוא חייב לעשות חלל פנוי מהתלהבות יתירה ורק כך הוא יכול לבנות את עולם המעשים הטובים והמידות הטובות שלו, בדיוק כפי שהתאפשרה בריאת העולם רק אחרי שעשה הקב"ה צמצום בשיעור מסויים של אורו יתברך אותו האציל על הבריאה.

 

ואם לבו של אדם ומעשיו הטובים הם בבחינת אור אין סוף, חלל פנוי ובריאה, הרי הצדיקים יחידי הדורות הם בבחינת בוראי עולם, דומים הם לקונם בהנהגת העולם ולדרכו בצמצום האור, שכן 'אין סוף' של סודות התורה נמצאים אצלם ורוצים הם בכל מאודם לזכות בהם את תלמידיהם, אבל יודעים הם שיש גבול להתגלות האור של סודות התורה; שאין לגלות פחות מדי ואין לגלות יותר מדי, כאן משתמשים הם בסוד העיבור לפיו ישנם גבולות, מידות, שיעורים וצמצומים מסוימים להשפעת האור אל הבריאה. יודעים הם בדיוק איזו מידת אור האציל הקב"ה אז על העולם וכך יש להם אפשרות לדעת גם היום מה וכמה ואיך לגלות סתרי תורה וסודות לישראל.

 

הרי לנו אשנב קטן למהותו של סוד העיבור המהווה סוד ידיעת המדה והגבול להתגלות אור האין סוף של השם יתברך על הארץ ולדרים עליה, סוד הטומן בחובו את חכמתם העקרית של הצדיקים בהנהגת העולם, בגלותם תורות גבוהות וסודות- עליונים בצמצום והדרגה מדוייקים ביותר.

 

עוד צדדים רבים יש בדברי מוהרנ"ת בסוד העיבור, אך דומה ש'תפסת מדובה לא תפסת', ודי בזה לפחות כדי לסבר את אוזן השומע "שיבין מרחוק שיש חכמות אמיתיות והשגות נפלאות בתורה כדי שיתחזק אמונתו".

 

 

 

חדש! מאמרי שער ברסלב ב-RSS. לחץ כאן

 

 

 





אודות | הפוך לדף הבית | הוסף למועדפים | כתוב לנו | מפת האתר | חיפוש באתר | רשימת תפוצה | פורומים | לדף הראשי | כניסת שבת
פרשת המן | תפילת השל"ה | ברסלב | סיפורים | תפילה | site made by eshnav