ראשי > מדריכים ומאמרים > התחזקות > עליה – מתוך הירידה

עליה – מתוך הירידה

י״ז בטבת ה׳תשע״ז – 15/01/2017

עיקר העיקרים שצריך האדם לדעת בדרך עבודת ה´, הוא ענין ההתקדמות, אין עצירה. בכל מקום אשר הוא שם, אם בדרגה נמוכה אם בדרגה גבוהה, תמיד חייב האדם (וה"אדם" הזה, זה אני, זה אתה, לא מישהו נעלם מהעין, נסתר. רבינו ז"ל מדבר אלינו ועלינו!) לשאת עיניו למעלה, אל אלקיו, לשאוף ולרצות להתקרב אליו עוד ועוד, מכל מקום שהוא.

"מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאד, שלא יפיל ולא ירחק אותו שום דבר בעולם בין בעליה ובין בירידה. ובכל מה שיעבר עליו יחזק את עצמו (שקורין דער האלטין זיך) ויקים אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו להשם יתברך, כי גם שם הוא יתברך נמצא, בבחינת ואציעה שאול הנך ("לקוטי מוהר"ן" ח"א סימן ו´) עיין תשובה אות י´ וזו לשונו שם: כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב שזהו בחינת עיל ונפיק, בחינת: "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך". הינו מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך לחגר מתניו שיתחזק עצמו בדרכי השם תמיד בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, הינו בין שיזכה לאיזה עליה לאיזה מדרגה גדולה או קטנה, אף על פי כן אל יעמד שם ולא יסתפק עצמו בזה וצריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך לילך יותר ויותר וכו´ שזהו בחינת בקי ברצוא וכו´

וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל, אפלו בשאול תחתיות, חס ושלום, גם שם אל יתיאש את עצמו לעולם בשום אפן יהיה איך שיהיה, רק יחפש ויבקש את השם יתברך ויחזק עצמו בכל מקום שהוא ובכל מה שיוכל. כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך" בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם כשבקי שתי בקיאויות אלו. ובאמת היא בקיאות גדול מאד שיזכה לידע, שצריכין ליגע עצמו ולטרח בעבודת השם תמיד ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר. ואף על פי כן אל יפל משום דבר ואפלו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום, אף על פי כן אל יפל בדעתו כלל ויקים ואציעה שאול הנך כנ"ל. וכשיש לו שתי בקיאויות אלו אזי הוא הולך בדרכי התשובה, ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתו וזוכה לכבוד השם ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא – אשרי לו."

עיקר העיקרים שצריך האדם לדעת בדרך עבודת ה´, הוא ענין ההתקדמות, אין עצירה. בכל מקום אשר הוא שם, אם בדרגה נמוכה אם בדרגה גבוהה, תמיד חייב האדם (וה"אדם" הזה, זה אני, זה אתה, לא מישהו נעלם מהעין, נסתר. רבינו ז"ל מדבר אלינו ועלינו!) לשאת עיניו למעלה, אל אלקיו, לשאוף ולרצות להתקרב אליו עוד ועוד, מכל מקום שהוא.

דוד המלך ע"ה, בתהלים, ביטא רצון זה בפסוק "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך", על פי הפירוש החסידי, ביטא דוד המע"ה באמירה הזו, את האמונה האיתנה, ש"לית אתר פנוי מיניה", אין מקום שאי אפשר למצא בו את הבורא, שאי אפשר לקרא בו אל הבורא – ולהיענות.

רביה"ק התווה שני דרכים בעבודה, האחת ל"רחוקים" והשניה ל"קרובים" אל הבורא (וכמובן הכל תלוי בהרגשה פנימית), החידוש הגדול בדרך הזו, היא היפך ההגיון.

ההגיון אומר, שאם אדם קרוב יותר אל הבורא, הוא מרגיש יותר במציאותו, הוא "חש" אותו יותר, כמה שאדם רחוק יותר מדבר, הוא חש בו פחות. רבינו צועק ההיפך: הקרובים – אומר רבינו, הם בבחינת "איה מקום כבודו", הם כביכול רחוקים. הרחוקים – הם בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", היכן שהם, נמצא איתם הבורא, משגיח ומביט מהחרכים, לראות את בניו אהוביו, לשמוע צעקתם ורינתם.

בליקוטי עצות, אות התחזקות (כג), מסביר רבינו את ההגיון הלכאורה לא מובן הזה: "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם ממש בכל שעה נגדו יתברך. נגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מן גשמיותו, אפלו תנועה בעלמא שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד אצלו יתברך והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים".

ואז, כשאנו מנתחים פתאום את ההגיון החדש המונח לפנינו, פתאום זה מסתבר, פתאום אותה תורת-התחזקות-נעלמת, אינה משהו דמיוני, משהו שצריך לעשות "כי רבינו אמר", אלא משהו פשוט נכון.

הבה ננסה להבין זאת באמצעות משל פשוט: ראובן, שונא גדול לשמעון, שמעון אינו מצפה מראובן לשום טובה, להיפך, כאשר הם נפגשים באקראי ברחוב, מראה שמעון לראובן פנים רעים, יום אחד נפגשו השניים ברחוב, ושמעון לא הרע פניו לראובן, ראובן ירגיש אחרת, יתפעל (וזו מילה לא כ"כ נכונה, אבל בערך…).

כך לעניינינו, כאשר אנו רחוקים מהבורא (ושוב, במחשבתנו, כי את האמת העליונה, לעולם לא נדע ויתכן שדווקא האדם שחשב כל ימיו שהוא כה רחוק, דווקא הוא יהיה קרוב והאחר שחשב שהוא קרוב, יתברר שהיה רחוק מאד, אבל מה שקובע בעולם הזה, זו המחשבה וההרגשה הפנמית שבאדם), כל תנועה ולו הקטנה ביותר, מרעישה עולמות "שפלוני, שהוא כה רחוק, יעשה משהו בשביל הבורא?".

"מלא כל הארץ כבודו", מה משמעות הדברים? הלא אני, כן אני, מרגיש כה רחוק ממנו, כאילו וכל מעשי נועדו רק להכעיסו, מה אומרת לי הקביעה הזו "מלא כל הארץ כבודו"?

ואז נפקחות העינים ומולם, באור יקרות, מאיר הפסוק הכה יקר "ואציעה שאול – הינך", כן! גם כאן, גם איתי בשאול שאין שאול למטה הימנו, גם כאן נמצא איתי הבורא, ולמרות שכה הכעסתיו, למרות שמעשי יעידו שאיני קרוב אליו, הוא מביט אל ליבי פנימה, רואה את הרצון הפנימי (שקיים בכל יהודי, כך לימדנו רבינו!), שלפעמים נחבא, אבל תמיד קיים, להתקרב לה', לעבדו בליבב שלם, הוא רואה את הבכי הזה בשעת לילה מאוחרת על מצב רוחני שכואב, על כישלון שנכשלנו, הוא מביט, כי הלא "אלקים יראה ללבב" וזוהי המשמעות האמיתית.

אני קרוב אליו! כי גם במרחק הזה, גם בשאול הזה, אני קרוב, גם אם לא משום ש"אני" קרוב, אלא משום ש"הוא" ית' קרוב, "הינך" בכל מהותך, בדיוק כפי שהינך אצל ה"קרובים", אפילו יותר, מהטעם שהזכרנו. "ואציעה שאול הינך"…

החכם מכל אדם, בספר משלי, אומר: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" ומפרש שם רש"י: "ועל כל פשעים תכסה אהבה – כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם", נלך רגע באותה דרך שהתווה לנו רבינו.

כל יהודי, באשר הוא יהודי, כל זמן שכוונתו, רצונותיו, שאיפתו, היא להיות טוב, "כשישראל מיטיבים מעשיהם", הקב"ה מכסה על פשעיהם, אוהבם ומקרבם יותר מאשר את הצדיקים הגדולים! כי כבר חידש לנו רבינו "העיקר הוא הרצון!", אין האדם נבחן רק לפי מעשיו, אלא לפי רצונותיו, וכל זמן שרצונותיו של אדם הם לטוב, הוא עצמו "טוב", גם כאשר מעשיו רעים, מהותו טובה, רק ישא עיניו למעלה, לשאוף לעלות, לשאוף להתקרב יותר מצידו לאביו שבשמים, הוא עצמו – "טוב"…

אבל רבינו לא עוצר כאן, לא רק מי ששואף להיות טוב, לא רק מי שנושא עיניו למעלה: "צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפלו עם הקל שבקלים שבישראל אפלו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם ליאש עצמו מהשם יתברך אפלו אם קלקל ופגם הרבה מאד, חס ושלום, כי עדין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנ"ל ועל כן עדין יכול לשוב לשם. והעקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצא גם הטוב וההתפארות שיש אפלו בהגרוע שבגרועים ולהשיב הכל לשם יתברך". ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, מפרש רבינו, כל זמן שם ישראל עליו, כל זמן שלא השיל מעליו את השתייכותו – "ישראל", "ישראל הוא!" הוא בבחינת יהודי.

וכך הופך רבינו את היוצרות. מערער את יסודות ההגיון המוטעה ומטעה ומניח יסוד להגיון חדש, הגיון שיכול לתת כח לכל אחד באשר הוא שם, להתחיל בהתחלה חדשה, לחדש כנשר נעוריו, להתקרב מחדש לאביו – שהוא חשבו לרחוק ממנו.

רגיל היה רבי נתן צבי קעניג ז"ל לומר, שכאשר רבינו הק' דיבר על "נקודות טובות" ועל התחזקות על ידם, לא היתה כוונתו שנרמה את עצמינו, שנטביע הרע שבנו בכמה "נקודות טובות", אם לשכוח רצונך, יכול הינך להטביע יגונך במשקה… רבינו התכוון באמת ובתמים, שבכוחן של נקודות טובות, שבעין אנושית ולפי ההגיון אין בהם שום כוח לחפות ולהעביר על כל הרע שבנו, בא רבינו וחידש חידוש עצום: לא! נקודה טובה אחת, בכוחה להסיר רע שלום!!! "מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך".

וזוהי חובתו של חסיד ברסלב בעולמו, לידע ולהאמין בכוחה של נקודה טובה. לדון אחרים את עצמו לכף זכות אמיתית בכוחן של אותן נקודות טובות, להעלותם – את אחרים ואת עצמו – מהרע אל הטוב, לדעת ולהבין עד כמה אותו הגיון שאומר שאם אתה רחוק מאלקיך – רחוק הוא ממך, עד כמה הוא מוטעה, עד כמה אינו נכון כפי שכבר נוכחנו לראות.

במקום אחר, מביא רבינו סיבה נוספת לאותו אדם החש ומרגיש בריחוקו, מדוע אין לו סיבה לייאש עצמו: "כבר מבואר, שאין שום יאוש בעולם כלל, ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאד מהשם יתברך בתכלית הרחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו, מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק, כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גדל רחוקו אף על פי שבאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך מה שעל כל פנים הוא יודע רחוקו ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל".

והעיקר, אומר רבינו, להיות בשמחה, כי אין כמו העצבות להפיל את האדם לרע מוחלט, ואין כמו השמחה כדי לקרבו לאלקיו, יעקב אבינו, אומרים חז"ל, היה שרוי 22 שנה בלא רוח הקודש, רק משום שהיה שרוי בעצבות על בנו יוסף שנעלם, כי אין העצבות והבורא דרים בכפיפה אחת, וכבר אמרו אחד מגדולי ישראל: "איני יודע אם העצבות היא העבירה הגדולה ביותר או השמחה המצוה הגדולה ביותר, אבל למה שהעצבות יכולה להביא – אין העבירה הגדולה ביותר יכולה להביא, ולמה שהשמחה יכולה להביא, אין המצוה הגדולה ביותר יכולה להביא.

ושוב במקום אחר, ממוטט רבינו את שאריות יסודות היאוש שעדיין נותרו: "ואפילו מי שנפל, חס ושלום, מאד מאד ומונח בשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן יש לו תקנה גדולה על ידי הצדיק הגדול האמתי, כי על ידו יכולין הכל לקבל חיות מהקדושה בכל מקום שהם. על כן באמת אין שום יאוש בעולם כלל ואיך שהוא אפלו אם נפל למקום שנפל רחמנא לצלן, אף על פי כן מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא עדין, יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. והעקר הוא מבטן שאול שועתי כי גם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ויצעק ויצעק ויצעק ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה עד ישקיף וירא ה´ משמים".

ראשית, אומר רבינו, דע שאין שום יאוש, אין מציאות כזו של יאוש כלל. אלא מה, ההגיון אומר שאין סיבה לא להתייאש? ובכן, דע שאותו הגיון הוא מוטעה לחלוטין, אין לו שום בסיס ויסוד, שכן א. גם אם אתה רחוק מהבורא, הבורא קרוב אליך, ומדוע לך מתייאש על ריחוקך? ב. דווקא משום שאתה כה רחוק, כל מעשה ותנועה שאתה עושה למען הבורא, הם יקרים בעיניו מאד, דווקא משום שאתה כה רחוק. ג. עצם ידיעתך את ריחוקך, היא היא הנותנת שלא תתיאש, שכן למדנו, ידיעת המחלה היא תחילת ריפויה. ובעוד מבנה היאוש קורס לרגלינו בקול רעש גדול, נרקם אל מול עינינו המשתאות בנין חדש, מאיר ומפואר, ו"תקוה" שמו, להורות כי עדיין לא כלו הקיצין ועדיין יש תקוה, ועדיין לא נותק החוט המקשר ביננו ובין אבינו שבשמים.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support