הרב משה ארז דורון

לא פעם אני שומע, בגרסא זו או אחרת, את הרעיון הבא: "ברסלב זה דבר נחמד אבל מתאים רק לאנשים רחוקים, פשוטים או תמימים. כמובן שיש עצות ועידוד בדברי רבי נחמן, אבל זה בעיקר סיסמאות כאלה, סטיקרים לעידוד".

את האמת לומר – האמירה הזו תמיד מכאיבה לי. זה פשוט כל כך לא נכון. מבין כל הדברים שרבי נחמן אמר על עצמו – היא העובדה ששמו מרומז בפסוק "נחל נובע מקור חכמה". מקור ח כ מ ה דווקא! לא רק מקור עידוד, התחזקות, שמחה או אמונה, שהם בוודאי דברים חשובים מאד, אלא דווקא, מכל הדברים, "מקור חכמה".

את ברסלב, לצערנו, לא מזהים עם חכמה. הסיבה היא פשוטה – אנשים נחשפים בדרך כלל רק לסטיקרים או אמירות קצרות של רבי נחמן, ולא יודעים עד כמה עמוק ורחב הוא המקור ממנו הם באים. רבי נחמן אמנם הצליח, בגאונותו, להוריד דברים גבוהים ועליונים למילים פשוטות, אבל מאחורי דבריו יש תמיד חכמה, תורה עמוקה שאפשר ללמוד וליישם.

האמת היא שגם אני משתדל בספרים או במאמרים לדבר בצורה הכי ברורה וכמה שיותר פשוטה, כדי שהדברים יגיעו לכמה שיותר לבבות. הפעם, בכל אופן, חשבתי לחרוג ממנהגי, ולתת מבט קצת יותר עמוק ותורני לדברי ה"נחל נובע מקור חכמה" בספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן" (מתוך הספר "רוח צפונית")

אחד ממפתחות הזהב העיקריים בלימוד ליקוטי מוהר"ן (ובלימוד בכלל) הוא החיפוש אחר השאלות, שכן כל עיון אמיתי מתחיל בבקשת מענה לשאלות שהתעוררו בליבנו תוך לימוד הדברים. כך למעשה הורה רבי נחמן עצמו לרבה של ברסלב, רבי אהרון: "למה לא תיקח את ספרי ותעיין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קושיא, ואחר-כך תוסיף ותעיין בו עד שתבין ותדע את התירוץ שעל זה" ("חכמה ותבונה" סימן ב' אות ט"ז).

לדוגמא נציג כאן תורה קצרה בליקוטי מוהר"ן וחלק מן השאלות שהיא מעלה.

ליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח:

"דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו, כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאוויר העולם מיד נשכח מאיתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נידה ל'). והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (מסכת אבות פרק ה') "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" וכו'. וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם. על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב : "עד דרוש אחיך והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') – "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי" (בבא מציעא כ"ז)".

מן השאלות שעולות בעיון בתורה זו:

1)            מה רבינו רוצה לומר בסגנון פתיחת דבריו בלשון "דע"?

2)            האם יש מקור או רמז בתורה לעניין "לנסוע אל הצדיק"?

3)            מיהו ה"צדיק" עליו מדובר כאן?

4)            מדוע כתב "לנסוע" אל הצדיק ולא "לבוא"? (מה עוד שבהמשך דבריו הוא כותב "על כן צריך לבוא להחכם" וכו'?) האם מי שגר בסמוך לצדיק ואינו יכול "לנסוע" לא יכול לקיים את דברי תורה זו?

5)            לאן צריכים לנסוע? היכן הוא הצדיק?

6)            מדוע השתמש בלשון "לחזור על אבדתו", ולא "לבקש" את אבדתו וכדומה? (מה עוד שבהמשך דבריו הוא כותב "צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו")

7)            מדוע כתב רבינו "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם"? מה פירוש "כי"? על איזו שאלה סמויה משיב כאן רבינו?

8)            מדוע כתב "מלמדין ומראין", ומה ההבדל בין השניים?

9)            מה ההבדל בין "לעשות", "לעבוד" ו"להשיג"?

10)        מדוע "לעשות, לעבוד ולהשיג" דווקא בסדר הזה?

11)        מדוע כתב רבינו "כל מה שצריך לעשות" וכו', מה היה חסר לנו בהבנת דבריו ללא המילה "כל"?

12)        במקור שרבינו הביא (מסכת נידה ל') כתוב שאת העובר ברחם "מלמדין אותו כל התורה כולה", ואיך זה מתיישב עם דברי רבינו כאן? אדרבא, מדברי רבינו משמע שמלמדים אותו רק את חלקו ויעודו בתורה, אך לא את "כל התורה כולה"?

13)        בשביל מה בכלל מלמדים אותו תורה אם משכיחים אותה ממנו? מה התועלת שבדבר?

14)        מה מוסיפה לנו הראיה מדברי חז"ל "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" להבנת השכחה כאבדה?

15)        "וצריך לחזור ולבקש אבדתו" – מה ההבדל בין "לחזור" לבין "לבקש"?

16)        מדוע בכלל מבקש הצדיק אחר אבדות אחרים?

17)        מה הכוונה בעצם שהצדיק מוצא את אבדתו ואבדות אחרים?

18)        מדוע רבינו מפרט היאך מוצא הצדיק את אבידות העולם: "ואחר שמוצאה חוזר ומבקש אחר אבידות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם", מה הצורך באריכות זו?

19)        מה ההבדל בין "אבדות אחרים" ל"אבדות של כל העולם"? האין זה היינו הך? ("ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם").

20)        מדוע שינה רבינו מלשונו, מה שכינה עד עתה את המוצא הגדול של כל האבדות בשם "צדיק" ועתה הוא מכנהו "חכם"? ("על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו").

21)        איך בכלל שייך שהצדיק ימצא משהו? הלא חיפוש אינו מוביל בהכרח למציאה, וכבר אמרו חז"ל: "שלשה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, עקרב ומציאה", הלא אי אפשר להחליט למצוא ועניין המציאה תלוי רק בידי שמיים.

22)        "לבקש ולהכיר אבדתו" – מה ההבדל בין "לבקש" ובין "להכיר"?

23)        מה פירוש "ולשוב ולקבלה אצלו"? וכי לא היה די לומר "ולקבלה אצלו"?

24)        ועוד – הלא עדיין אינו מקבלה, שכן מיד אחר כך כתוב "אך הצדיק אינו משיב לו אבדתו עד שידרשנו"?

25)        מהו ההבדל בין "רמאי" ו"שקרן"?

26)        כיצד דורש הצדיק את הבא אליו אם אינו רמאי ושקרן?

27)        מה מוסיפים לנו הפסוק: "עד דרוש אחיך אותו", ודרשת חז"ל על הפסוק: "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי"?

ולאחר העיון מתבארים הדברים כך:

1) מקובל בידינו מהמגיד מטרהאויצא, שכשכתוב "דע" בספרי רבינו, הוא תורה מעולם האצילות, ורבינו מודיע לנו בתחילת דבריו מהיכן ממשיך לנו גילוי זה בתורתו.

לבד מן האמור לעיל, צורת הביטוי "דע" מופיעה במיוחד בכתבי האריז"ל ושם כוונת הביטוי היא לומר חידוש שלא נודע עד עתה, המשכה חדשה של אור והבנה שהיו מכוסים ונעלמים. גם רבינו משתמש בצורת ביטוי זו, ויתכן שזו גם כוונתו כאן, לומר שהגילוי "צריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו" הוא דבר חדש לגמרי, שלא נודע עד עתה.

2) הרעיון עצמו, כפי שרבינו מבאר אותו, הוא גילוי חדש. אולם יש לו בהחלט מקור בתורה עצמה. בספר שמות (שמות ל"ג פסוק ז') כותבת התורה: "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד. והיה כל  מבקש השם יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". וכן מצאנו בביאור רבינו בחיי על פסוק זה: "והיה הכתוב ראוי לומר "כל מבקש משה" (ומדוע כתב "כל מבקש ה'"?) אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד (שקדושתו העצומה גורמת שיקרא בשם ה' ממש). ונימצא מפורשות, שמי שמחפש קירבת השם – צריך ללכת אל הצדיק, והוא ידריכו ויובילו אל ענינו בעבודת השם.

3) בביאור מושג הצדיק, בתורה זו ובכל תורותיו של רבי נחמן, כתב רבי אברהם בן רבי נחמן בספרו "ביאור הליקוטים" (כלל התשיעי): "בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחידי הדורות כרשב"י והאריז"ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם זולת על משה משיח בעצמו שאנו מחכים אליו". לו היינו אוספים את כל דברי רבינו אודות ה"צדיק" הייתה מתחוורת לנו ממילא מסקנה זו, שמדובר כאן דווקא בצדיק נשגב, מיחידי הדורות.

גם בתורה זו בפני עצמה מתבאר, כי המדובר בצדיק שזכה למצוא האבדות "של כל העולם כולו", דהיינו שזכה לדעת הנשגבה אודות כל נשמות ישראל,

מה בדיוק צריכה כל נשמה ונשמה "לעשות, ולעבוד ולהשיג בזה העולם", ובהכרח המדובר כאן בצדיק עליון, במדרגה עצומה ועליונה שאין דומה לה.

ידיעה מקיפה זו אודות נשמת האדם הבא לפניו, ענינה ותיקונה, ייחס רבי נחמן בפירוש גם לעצמו. כותב רבי נתן תלמידו (שיחות הר"ן קפ"ד): "שמעתי בשמו שאמר, שתיכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תיכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש …והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, מתחילה ועד סוף, כל מה שעשה ועבר וכו'".

וכן כתב עוד בעניין זה ("עלים לתרופה" מכתב ש"נ): "אך ביותר ויותר הזהיר אדמו"ר על זה (להתחדש בעבודת השם), כי כל ענינו הוא בחינת התחדשות נפלא ונורא מאד מאד, שיכול להרים ולחדש הנפשות שירדו ונפלו מאלפי שנים וכמה גלגולים עברו עליהם וכו'. ואני יודע ומאמין באמת, שאדמו"ר (רבי נחמן) יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור, מיום ברוא אלוקים אדם על הארץ, עד הנה ועד הסוף האחרון. ויודע התיקונים של כל אחד ואחד. וכל הידיעות האלו הם אצלו דבר קטן, כי השיג השגות אלוקות שאי אפשר לתפוש במחשבה כלל"…

4) וכאן אנו מגיעים לביאור העניין "לנסוע אל הצדיק".

מושג זה מופיע בכמה תורות בליקוטי מוהר"ן ורבינו מייחס לו חשיבות עליונה, כמו שמצאנו בתורה ס"ו סעיף ב' : "בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה (ובחר לדוגמא דווקא) כגון לנסוע לצדיק אמיתי, אזי מזמינין לו מניעה" וכו'.

אמנם אפילו מי שכבר הגיע אל הצדיק, אם לא הגיע והתקרב אליו באופן פנימי, עדיין הוא רחוק ממנו בפועל, כמו שכתב(תורה מ"ו) "אפילו כשמשבר המניעות שיש לו לנסוע להצדיק האמת ובא לשם, עם כל זה, כשמוחו חלוק וקשה לו קושיות על  הצדיק ויש לו עקמומיות בליבו על הצדיק – זאת המניעה מונע אותו יותר"…

לנסוע אל הצדיק, להתקרב אליו ולדעתו הקדושה – זהו מסע שלא נגמר לעולם, ואולי משום כך כתב רבינו "לנסוע" ולא כתב "לבוא" או "להגיע", כי מי הוא זה שיוכל לומר שכבר "הגיע", שכבר ירד לסוף דעתו של הצדיק ונמצא במחיצתו ממש? "כי מחמת שמוח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל ממנו (מפאת קדושתו העצומה), על כן הוא צריך להתכסות (ולהתרחק מן העולם)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ג).

5) לאן צריכים "לנסוע"? היכן הוא הצדיק?

על זה משיב רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף י"ב): "פנימיות כוונת תורתו הקדושה – זהו הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו". לשם, אם כן, צריך להתנהל מסענו – אל פנימיות כוונת תורתו, ש"זהו הצדיק בעצמו". שם נמצא את אבידותינו וזוהי הדרך למצאן: "לעיין ולחפש בהתורה אמיתת עמקות עצות התורה הקדושה, שזה העיקר, וזהו עיקר בחינת החיפוש והבקשה" (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף י"ח) וכן כותב שם רבי נתן עוד בעניין זה (סעיף ט"ו): "כי צריכין לבקשו ולחפשו מאד מאד, בעיר ובשווקים וברחובות, בכרכים ובמדינות. כי בכל העסקים שעושין, הן תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים, והן משא ומתן ושאר עסקים, צריכין לכוון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין – אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצוא את שאהבה נפשו, זה משה, שהוא בחינת הצדיק האמת. כי כל חיותו ותקוותו לנצח וזרעו וכל דורותיו עד סוף כל הדורות, וכל הנפשות והעולמות התלויים בו ובזרעו, כולם תלויים בצדיק האמת".

דימית שכבר הגעת? – תמשיך "לנסוע"!

"ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בוודאי (אדם) זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויתר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק, ועדיין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמיתת עצותיו הקדושות, ומחמת זה הוא רחוק עדיין מתיקונו" (שם סעיף ו').

להגיע אל תיקוני באמת – צריך להרגיש "נעימות אמיתת עצותיו הקדושות". ואז, מתוך העיון והחיפוש בתורתו – ישיב לי הצדיק את אבדותי.

כאמור – בכלל "לנסוע אל הצדיק" גם הנסיעה הגשמית, הפשוטה, אל קיברו.

כי "הצדיק, גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש, אינו מסתלק מן העולם לגמרי חס ושלום, כי עדיין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא, כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (מסכת ברכות י"ח) כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי גם אחר  הסתלקותו מקושר ומיוחד כל חיותו לעילא לעילא (למעלה למעלה), ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחייו, מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך, עד שיכול לתקן הכל. וזה בחינת מעלת קיברי הצדיקים האמיתיים, כי שם, על קיברו, שורה השארת נפשו הקדושה, כמבואר בכתבי האריז"ל" (ליקוטי הלכות הכשר כלים ד' סעיף ז'), בפרט שרבי נחמן עצמו הורה לפקוד את קיברו לשם תיקון נשמות הבאים אליו: "גם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו, מי שיבוא על קיברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהילים (הקרויים "תיקון הכללי") ויתן פרוטה (כלומר אפילו מטבע קטן) לצדקה עבורו, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו" (שיחות הר"ן קמ"א).

במשמעות המילה "לנסוע" שמענו גם שאין די בנסיעה אחת, הן "נסיעה" לעיון עומק תורתו ועצותיו, שצריך לעיין ולחזור ולעיין, ביתר התעמקות בכל פעם, והן נסיעה לציונו הקדוש, שצריך לנסוע שוב ושוב. וכך מבאר גם רבי נתן (ליקוטי הלכות אבדה ומציאה ג' סעיף ב'): "כי בוודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבדותם המרובות מאד בפעם אחת, שלא יזיק להם ריבוי האור, חס ושלום, כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר. ובהכרח להחזיר להם מעט מעט, כפי הכנתם וכפי התעוררותם אל האמת". וכן מצאנו סמך לדבר בתורה ד' בליקוטי מוהר"ן (סעיף ט'), (העוסקת בכוחו של הצדיק "להפריש לאדם דרך לפי שורש נשמתו", שמשמע בבירור שזה עניין אחד עם "להשיב לו כל אבדותיו", כפי שנבאר בהמשך) ושם כתב רבינו: "וזה (כלומר תיקונים אלו של התקשרות לצדיק שמנה לעיל, נעשים) בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל ליבו", ועל לשון זו ביאר בעל ה"פרפראות לחכמה": "וגם זה מובן ממילא, כי אי אפשר לגמור גמר כל התיקונים הנ"ל בשלמות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבוא אליו בכל פעם ולספר לפניו כל ליבו, וכמבואר במאמר זה אות ט' (שהבאנו לעיל). ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדרגה עליונה יותר. וכל זה נוהג גם עכשיו (הכוונה לאחר הסתלקותו, כפי שמבאר שם דבריו באריכות).

ובוודאי "הכל לפי רוב המעשה", וכפי יגיעתו של האדם, כפי איכות וכמות "נסיעותיו" – יזכה למצוא יותר, וכן מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ג'): "וכל אחד, כפי מה שיהיה לו חלק יותר בהבקשה והחיפוש – אשרי לו. ו"לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר, כפי שאמרו חז"ל), שכל אחד, כפי מה שהתייגע והצטער עצמו יותר על האבידות, והשתדל לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים, וסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי זה, כמו כן יזכה ביותר שיחזירו לו כל אבדותיו בשלום".

וכן משמע בליקוטי תפילות על תורה זו : "וברחמיך תסייעני שאזכה להתייגע ולטרוח ולהשתדל בכל כוחי כל ימי לחפש ולבקש אצלו אחר כל אבדותי".

6) "לחזור על אבדתו". לשון "לחזור" לגבי אבדה מצאנו בגמרא (מסכת קידושין דף ב'): "רבי שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה: "כי יקח איש אשה", ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש. משל לאדם שאבדה לו אבדה. מי חוזר על מי? בעל אבדה מחזר על אבדתו". ואולי השתמש רבינו בנוגע לאבדה דווקא בלשון "לחזור" כלשון הגמרא, כי רצה לומר שחיפוש אבידותיו דומה לחיפוש אשה, כמובא שם. והצד השוה שביניהם, שאינו יודע איזו אשה "אבדה" לו, כשם שבנוגע לאבדותיו הרוחניות אינו יודע איזו אבדה אבדה לו. מהיכן מכיר אשתו? מכח ההרגש ש"זה – שלי", ואולי גם כאן הכרת האבדות הרוחניות בא מכח ההרגש "זה שלי". כך נראה בעליל גם מהמשך דבריו: "כי קודם שבא האדם לאויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג", שמבארים מפרשי הגמרא שלימוד זה בטרם לידה תכליתו להותיר רושם בלב האדם, ורושם זה (אף שמשכיחין ממנו מה שלמד) הוא שנותן לו אחר כך הרגש לגבי חלקו בתורה ויעודו בעולם לומר: "זה שלי", ו"זה אינו שלי", וכפי שיבואר עוד בהמשך. ומלשון הגמרא למדנו גם שחיפוש האבדה, בדומה לחיפוש האשה, איננו חיפוש אחר דבר חדש, כי אם אחר דבר ישן, שכבר היה לעולמים, וכפי שמבאר הזוהר הקדוש, שאיש ואשה הם נשמה אחת וכשבאים לעולם נפרדים, ואם כן כשאיש "מוצא" אשה הרי הוא מוצא מה שכבר היה שלו וחלקו בטרם ביאתו לעולם, ולכן מתאים כאן ביותר לשון "לחזור" שפירושו כפשוטו לחזור למה שכבר היה – אשה שהייתה חלקו, וכמו כן אבדתו, שכבר לימדוהו בבטן אימו.

7) כשרבינו מדבר על הצורך לנסוע לצדיק לחפש אבדותיו, יכול הקורא לומר: "אני לא איבדתי כלום. לי לא חסר דבר וממילא אין הדברים נוגעים אלי". על זה משיב רבינו "הנסיעה אל הצדיק ובקשת האבידות נוגעת לכל אדם" ואם תשאל "מדוע"? התשובה היא "כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם וכו', וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו". ומכאן – שכל הנולד ומי שיצא כבר אל אויר העולם, בהכרח הוא בחזקת מאבד וצריך לחפש אבדותיו.

אמנם קשה לומר שעיקר "בעייתנו" היא רק אותו אבדן מקורי של מה שלמדנו ברחם. לדאבוננו, שייך יהיה הרבה יותר לומר שעיקר הביאה אל הצדיק ענינה חיפוש אבדות שאיבדנו אחרי לידתנו, במו ידינו וברצוננו – על ידי מעשינו הרעים, שזה ודאי אבדן חמור ועמוק לאין שיעור. וכן מצאנו בלשון הגמרא שרבינו הביא, שאחר שמלמדים העובר כל התורה "משביעין אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע", שמזהירים אותו פן יאבד עוד בחטאיו, וביאר המהרש"א שמזהירים אותו "אל תהי רשע" – כבתחילה, דהיינו כמו שכבר היית בגלגולים קודמים וחטאת ופגמת ואיבדת מה שאיבדת. וכן הוא לשון המדרש, שבין השאר מראים לאדם ברחם "מקומו בגן עדן ומקומו בגיהנום", שגם זה בכלל האזהרה שלא יחטא. וכן מובן מתוך תפילתו של רבי נתן בליקוטי תפילות על תורה זו (ליקוטי תפילות קכ"ז) שצועק ומתחנן בעיקר על האבדות שבאו בעקבות החטאים שאחר הלידה  וכלשונו שם: "ואני צריך כל ימי חיי לבקש ולחפש אחר זה, לחפש ולבקש בכל כוחי אחר אבדתי שאיבדתי וששכחתי. ואני בעוצם גשמיותי וקשיות ערפי, לא די שלא השתדלתי לחפש ולבקש כראוי אחר אבדתי, אף גם עשיתי מהיפך אל היפך, כי הלכתי אחר תאוות ליבי והרביתי לחטוא ולפשוע נגדך, אשר על ידם הוספתי לאבד בידיים עוד הרבה, עד אשר נתרחקתי ממך כמו שנתרחקתי, ונישכח ונאבד ממני כל טוב נישמתי, כל טוב האמיתי… אשר כימעט איבדתי את עצמי לגמרי".

8) "מלמדין ומראין" נראה שמבוסס אף הוא על לשון הגמרא, שהרי גם שם מצאנו שני חלקים. האחד: "נר דלוק לו על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו", שזה נראה מכוון כנגד "מראין" ("מראין לו" – "צופה בו") והשני: "ומלמדים אותו כל התורה כולה", שזה כמובן כנגד "מלמדין". תכלית הלימוד ברחם, כאמור, לתת לאדם הכרות מוקדמת עם חלקו בתורה (כמו שכתב ה"עץ יוסף" שם: "שמה שראה ושמע שם יעשה רושם בקרב האדם") ואם כן "מלמדין" ו"מראין" יכול להשתמע כשתי צורות משלימות של הכרות מוקדמת זו. צורה שיכלית – "מלמדין", וצורה חוויתית, חושית – "מראין". באופן כזה יתכן לומר שההרגש שיבוא מאוחר יותר לגבי מציאת אבדתו, דהיינו חלקו בתורה ויעודו, יתבסס אף הוא על שני מישורים – שיכלי וחושי, שלא רק יבין האדם בשכלו מה חלקו וענינו ("מלמדין") כי אם גם יחוש זאת בליבו ("מראין"). בדומה לזה כתב רבינו במקום אחר על גדר האדם השלם (תורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'): "כל זמן שאין יודעין ומרגישין אלוקותו יתברך שמו וממשלתו – אינם בכלל אדם", כלומר שזהו גדר האדם – לדעת ולהרגיש את ה'. והוא ביאורנו לעניין "מלמדין" ו"מראין".

9) "לעשות, לעבוד ולהשיג", הם כפי הנראה חלקי תיקונו של האדם עלי אדמות.

"לעשות" פירושו, כפשוטו – מעשים. איזה מעשים עליו לעשות, איזו מצוות מעשיות מוטלות דווקא עליו (כגון מצוות המיוחדות לכהן ואינן מוטלות על ישראל). וכן ידוע שכל אחד יש לו מצוות השייכות ביותר דווקא אליו, לשורש נפשו, ובהן עליו להשתדל ולהדר ביותר.

"לעבוד" אפשר לפרש על עבודת המידות, שהיא "עיבוד" ושינוי מהות האדם, כמו שאמר רבינו: "צריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור (לצורך הכנת תשמישי קדושה כתפילין, מזוזות וספרי תורה) ומהפכין אותו. כך צריך שיהיה הגוף נקי ומעובד לגמרי מתאוות". ובוודאי גם לזה כל אחד חלקו ותפקידו המיוחד. האחד צריך להתגבר על האכזריות הטבועה בו, השני על קמצנותו, האחר על עצלותו וכיוצא בזה. ובודאי שחלק זה הנקרא "עבודה" נעשה בעיקר על ידי תפילה, שכן לה דווקא קראו חז"ל "עבודה שבלב", והיא זו שהופכת את מעשיו הטכניים לבעלי איכות ועומק.

"ולהשיג" אפשר לפרש על השגות אלוקות, על אותן הבנות ותפישות רוחניות אותן צריך האדם לקנות בעולמו, כמו שכותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה ל'): "וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלוקות". וגם כאן כמובן, כל אחד בא לעולם ללמוד לימודים אחרים ושונים מחברו.

גם אפשר לומר ש"לעשות, לעבוד ולהשיג" מכוון כנגד מישורי מחשבה, דיבור ומעשה של האדם. מחשבה – "להשיג", מעשה – "לעשות", ואילו "לעבוד" כאמור ענינו דיבור תפילה, וכן לימד רבינו בתורה ס"ו שהכח המקשר ההכרחי בין מחשבה למעשה הוא הדיבור דווקא.

ואם כן – מהם מעשיו, מהי עבודתו ומהן השגותיו המיוחדות, את כל זה "מלמדין ומראין לו" לאדם בטרם צאתו לאויר העולם. וכך מבאר רבינו בעצם את דברי הגמרא: "ומלמדין אותו כל התורה כולה".

10) לגבי סדר הדברים, יתכן לומר שרבינו סידרם אכן דווקא בסדר זה, והוא הוא הסדר להגיע אל תיקונו ושלמותו של האדם בעולם. לפני הכל – "לעשות", כידוע שבלי מצוות ומעשים טובים אין האדם יכול לקבל שום השגת אמת, וגם עבודתו הרוחנית חסרת יסוד. וכן כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ג): "כי בלא מידותיו (היינו חוקי תורתו ומצוותיו, כפי שמבואר שם) אי אפשר להשיג אותו". ואם כן הסדר הוא – קודם כל מעשים ("לעשות"), אחר כך עבודה פנימית ותפילה ("לעבוד"), ומתוך כך יבואו ההשגות ("להשיג"). ועוד אפשר לומר ש"לעשות" הוא מה שמוטל על האדם והוא מצווה וחייב לעשותו (מצוות מעשיות), "לעבוד" הוא מדרגה שצריך לשאוף לה, ואילו "להשיג", דהיינו השגות אלוקות, זוהי התכלית ומדרגת הצדיקים. ולכן גם נכתב בלשון רבינו בסדר זה, לפי חשיבות הדברים וחומרתם.

11) יתכן שמה שרבינו כתב "כל מה שצריך לעשות" וכו' מכוון כנגד לשון הגמרא "מלמדין אותו כל התורה כולה" ורוצה לומר שאכן מלמדים אותו הכל, למרות שרבינו מבאר שמלמדים אותו רק את חלקו, וראה להלן בתשובה הבאה איך מתיישבים הדברים שמצד אחד לומד הכל ומצד אחד לומד רק חלק (חלקו).

12) בגמרא שרבינו הביא כראיה כתוב "מלמדין אותו כל התורה כולה" ואילו רבינו כותב "מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות, לעבוד ולהשיג", ומשמע שמדובר בחלקו בתורה ולא ב"כל התורה כולה", ואיך מתיישבים הדברים? (מעניין לגלות שגם מפרשים אחרים לדברי הגמרא, כגון האלשיך הקדוש, מבינים את "כל התורה" כ"חלקו בתורה", וכמו שכתב ה"עץ יוסף": "וזה נקרא "כל התורה" – רוצה לומר כל חלקי תורתו". ואם כך גם לדבריהם קשה – איך מתיישב הדבר עם לשון חז"ל : "כל התורה כולה" ולא חלקה).

ואפשר לפרש שמה שמלמדים אותו את חלקו ומה שמלמדים אותו את כל התורה כולה שניהם אמת ואין הדבר עומד בסתירה, ויתבאר בשלשה אופנים:

אחד: כי רק על ידי שילמד את הכל ("כל התורה כולה") יוכל להבין מה חלקו, שכן אם אין האדם יודע את כל התמונה, לא יוכל להבחין בבהירות בחלקו הפרטי בתוכה, וכגון שמלמדים אותו מצוות המיוחדות לכהן, ללוי ולישראל, ואז יוכל להבין ביתר בהירות את חלקו ומצוותיו שלו, שהן חלק מן הכלל.

שני: שבכלל לימוד "כל התורה" מראין לו מצד אחד מהו חלקו ומצד שני מהו "לא חלקו", דהיינו מה שייך אליו ומה לא שייך אליו, וכך – יקבל הרגש כפול, מה נוגע אליו, וכשיפגוש בו יכירנו, ומה לא נוגע אליו, וכשיפגוש בו יעורר רושם הלימוד של מה שלא שייך את ההרגש וידע בבירור – "זה אינו חלקי", כשם שיידע על אבדתו – "זהו חלקי".

ושלישי: כי מצד אחד מלמדים אותו בודאי את חלקו, מה שנוגע לו ונחוץ לו, ומצד שני מלמדים אותו גם את הכל. כי האדם הוא עולם קטן וכלול מהכל, וכל הנבראים כלולים בו ומושפעים ממעשיו וכבר ידוע מאמרם ז"ל "כל ישראל ערבין זה בזה". ומאחר שהכל קשור, ובודאי נשמות ישראל קשורות זו בזו ומושפעות זו מזו, נמצא שיש הכרח, מלבד חלקו שלו, ללמד את האדם גם חלק אחרים, שהרי סוף סוף הינו קשור בהם, משפיע ומושפע, ואינו דבר ניפרד ומנותק כלל ועיקר.

13) בביאור תכלית הלימוד לעובר, אף שמשכיחין ממנו הכל מצאנו ב"עין יעקב" (בדברי ה"עץ יוסף") תשובה לדבר: "ולכאורה מה התועלת בלימוד כיון שמשכחין אותו? (והתשובה היא ש)אילו לא היו מלמדין אותו במעי אימו לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעותיו (מכיוון שלא הייתה לו בעצם שום שייכות פנימית מוקדמת לתורה, ולעומת זאת) אם לא היה שוכח – לא היה צריך להתייגע, ואם כן בטל שכר ועונש (שלא הייתה לו שום עבודה בקניין התורה וקיום מצוותיה, כיוון שהכל היה גלוי וידוע לפניו, ועל כן לא היה שייך לתת לו שכר על קיום התורה ולא עונש על אי קיומה, ועל כן סידרה החכמה האלוקית) שבצאתו לאויר העולם ישכח, ואחר כך על ידי יגיעותיו יכול למצוא אבדתו. שמה שראה ושמע שם יעשה רושם בקרב האדם בכח אף על פי (שעדיין) אינו בפועל". כלומר שלימוד התורה לעובר מטביע רושם בנפשו, וכך – לכשילמד תורה – יהפוך הלימוד לתהליך של היזכרות. לתהליך זה קורא רבינו "השבת אבדה", וראיה לדבריו מביא את דברי חז"ל שאבדה אינה אלא דבר שנשכח – "והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד" וכו'.

14) "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" הביא רבינו כראיה לדבר שהשכחה היא בחינת אבדה, כי ה"מאבד" המנוי כאן בדבריהם הוא בעצם השכחן. אולם סוף סוף אם רבינו בחר דווקא במשנה זו ללמוד ממנה ראיה לדבריו, משמע שמתוך דבריה נוכל ללמוד דברים נוספים על האמור בליקוטי מוהר"ן. פשט המשנה עוסק בסוגי תלמידים, ומונה את מעלותיהם העיקריות: יכולת הזכרון ויכולת ההבנה והקליטה. בשתיהן, כמובן, תועיל יגיעת האדם בתורה לפתח ולשכלל את כשרונותיו הטבעיים. ואולי אף לעניננו נלמד ממשנה זו, שעל מנת למצוא את חלקנו בתורה ויעודנו בעולם, מלבד העצה "לנסוע אל הצדיק", ישנה חשיבות רבה למאמץ שנעשה לזכור את מה שלמדנו, ולהתייגע בהבנת וקיום הדברים למעשה. וכך מבואר בפירוש בדברי רבי נתן בעניין זה (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה'): "כי (בעניין) האבדה צריכין זכרון היטב, שלא לשכוח הדבר, כי כל האבדות באין משכחה והיסח הדעת, שעל ידי זה באין לידי אבדה, חס ושלום, בגשמיות או ברוחניות, ועל כן השכחה נקראת בשם אבדה, כמו שאמרו "מהיר לשמוע ומהיר לאבד", שפירושו שכחה, וכמו שמבואר כל זה בדבריו (של רבינו) זכרונו לברכה (תורה קפ"ח).

…כי צריכין לזכור היטב כל מה שאיבד על ידי תאוותיו, ולהשתדל מאד לחפש אחר אבדותיו. ועל כל פנים להיזהר שלא יאבד עוד. והעיקר הוא הזיכרון, כי כל זמן שזוכר שיש אבדות, ומבקש וחותר לחפשם ואינו שוכח את עצמו חס ושלום, כאבדה לאחר יאוש חס ושלום, אז יש לו תקווה עדיין, כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ובוודאי סוף כל סוף יהיו נמצאים כל האבדות ויתקן הכל. וכל אחד, כפי מה שיהיה לו חלק יותר בהבקשה והחיפוש אשרי לו, ו"לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר, כפי שאמרו חז"ל), שכל אחד, כפי מה שהתייגע והצטער את עצמו יותר על האבדות והשתדל לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים וסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי זה, כמו כן יזכה ביותר שיחזירו לו אבדותיו בשלום".

ועוד אפשר לומר ש"מהיר לשמוע ומהיר לאבד" הוא הוא העובר ברחם אימו, שאין "מהיר לשמוע" ממנו, שלומד כל התורה כולה – בתשעה ירחי לידה! ואין "מהיר לאבד" ממנו, שמלאך סוטרו על פיו ומשכחו הכל – ברגע אחד!

15) "וצריך לחזור ולבקש אבדתו" – "לחזור", מלשון "לחזר" כפי שהבאנו מהגמרא בקידושין, פירושו בפשטות "לחפש" (חיפוש זה צריך להעשות, כאמור, בעיקר בתורתו של הצדיק), ואילו "לבקש", אף שפירושו הוא גם כן מלשון חיפוש, אבל ענינו גם תפילה, מלשון "תפילה ובקשה", דהיינו שדרך חיפוש האבדות צריכה להעשות גם על ידי ריבוי תפילה ותחנונים למצוא אבידותיו, ולא רק בדרך של לימוד ועיון. וכן מבואר במפורש גם ב"ליקוטי הלכות" שהבאנו לעיל, שצריך לחפש גם בתפילה, כלשון רבי נתן: "לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות" וכו'.

16) מה שהצדיק מבקש אחר אבדות אחרים, אף שהדבר אינו מוטל עליו, נראה שמשום כך נקרא צדיק, שחפץ לעשות צדקה ולזכות גם אחרים, כמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה ד'): "ועיקר שם צדיק על שם צדקה (שעושה), בחינת (מה שכתוב) "צדיק חונן ונותן". משום כך, בגלל דאגתו לתיקון העולם כולו ולא רק לתיקון עצמו, הוא חוקר ומבקש לדעת מה ענינו ומהותו של כל נברא ונברא, ושל כל נשמה ונשמה, על מנת שיוכל לסייע להם אחר כך לשוב ולבוא אל תיקונם. וכעין זה כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז): "והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות (של השם יתברך בכל דבר ודבר שברא) ומשיג ומוצא אותם על ידי ההתפארות שמוצא ב(עם) ישראל בכלל ובפרט (בכל יהודי ויהודי) ובפרטי פרטיות (בכל מעשה ומעשה טוב של כל יהודי ויהודי)".

17) ואם כן יוצא שמה שהצדיק מוצא אבדתו ואבדות אחרים, פירושו שהוא זוכה מכח קדושתו ועבודתו הגדולה בקודש לדעת ולהשיג מה ענינו של כל נברא ונברא, ומהו יעודה של כל נשמה ונשמה מנשמות ישראל.

18) ניראה שרבינו מפרט היאך מוצא אבידות העולם כדי לומר לנו שמציאה זו הינה תהליך ויגיעה שאינה באה לו בנקל, כי זהו תהליך, וכמו שאמר כשסיפר בשבח עצמו ומעלותיו: "אבל יגעתי מאד על זה".

19) בתהליך חיפוש ומציאת האבדות ניראה לומר שיש שלושה שלבים. בתחילה מוצא הצדיק אבדות עצמו, כלומר שמתגלה ומתבאר לו מהם מהותו וענינו שלו עלי אדמות. אחר כך אבדות "אחרים", ואחר כך אבדות "כל העולם". ונראה לומר ש"אחרים" ו"כל העולם" הם שני סוגי אנשים. "אחרים" הם המקורבים אל הצדיק (שלגביו נקראים על כל פנים "אחרים") שבתיקונם הוא עוסק קודם לשאר העולם (וכעין שאמר רבינו שאת אנשיו

הוא "מעביר" כבר בלילה הראשון של ראש השנה) ואילו "כל העולם" הם אותם שאינם קשורים בו כל כך, אך גם את אבדותם מבקש ומוצא, ובסופו של דבר עוסק גם בתיקונם (וכעין שאמר "כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי" [חיי מוהר"ן ת"ה]).

ובודאי משתמע מהבנה זו גם השלכה לגבינו, שככל שנהיה מקורבים וקשורים יותר אל הצדיק, נזכה להיות מאלו שעוסק מהר יותר (ואולי גם קל יותר) בתיקונם.

20) לעניין מציאת אבדות כבר בארנו מדוע דווקא לזה מתייחס השם "צדיק", ואילו עתה כשרבינו מדבר על יכולתו של הצדיק לבחון את הבאים אליו, איך ובאיזה אופן להשיב להם אבדתם, בעניין זה אכן יותר מתאים לכנותו "חכם", שכן מן הסתם חכמה גדולה נדרשת כדי לדעת איך לסייע לאדם להגיע אל תיקונו, וזאת מבלי לפגוע בכח בחירתו ומבלי לגרום לו שום צד של נזק או הפסד. וכבר אמר רבינו (חיי מוהר"ן קצ"ז): "לבעל בחירה קשה מאד לעזור".

וכן מצאנו במפורש בדברי המשנה שרבינו הביא (אבות פרק ה' משנה י"ב) וזו לשון המשנה: "ארבעה מידות בתלמידים:  (וגירסת כתב יד: "בלומדים לפני חכמים") מהיר לשמוע ומהיר לאבד – יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד – יצא הפסדו בשכרו. מהיר לשמוע וקשה לאבד – חכם. קשה לשמוע ומהיר לאבד – זה חלק רע". והנה מצאנו שאת המידה המשובחת ביותר – "מהיר לשמוע וקשה לאבד" כינו חז"ל בשם "חכם". אפשר וזהו החכם שרבינו כותב עליו "על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו". כי הוא החכם, מוצא כל האבדות (שזהו עניין "מהיר לשמוע") ושומרן אצלו (שזהו עניין "קשה לאבד") עד שיבואו אליו המאבדים, עד שנשחר לפתחו לבקש אבדותינו.

21) על זה כבר ענו חז"ל: "יגעת ומצאת – תאמין", שעבודתנו והשתדלותנו היא רק בתחום היגיעה ואילו המציאה היא אכן מתנה משמיים. וכן על דרך זה בצדיק, שמה שהוא מחפש פירושו שהוא מתייגע בעבודת השם בכל כוחו ויכולתו, וה' נותן לו במתנה גם את אבדותיו שלו וגם את אבדות אחרים. וממילא נחזור ונלמד מזה לעצמנו, שחלקנו ו"שותפותינו" בקבלת האבדות היא יגיעתנו אנו, בתורה ובמצוות, בתפילות ובתחנונים, ובפרט בציון רבינו ובעיון בתורתו הקדושה, כפי שהתבאר.

22) "לבקש" הוא לכאורה עדיין בגדר החיפוש, ואילו "להכיר" משמעו "לזהות". יתכן וזיהוי זה מתבצע על ידי אותו הרגש פנימי שהוטבע בו. אם יתבונן במה ש"עושה, עובד ומשיג" וינסה לברר לעצמו האם זהו באמת חלקו אם לאו – אזי יוכל גם "להכיר" אבדתו, אך אם יפעל מתוך שגרה וחוסר התבוננות, בנקל יוכל מן הסתם, להטעות את עצמו ולהחמיץ את אבדותיו.

23) "לשוב לקבלה אצלו" כמו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאישה" (דברים כ"ד ד') ששם  פירושו לקחתה שוב אחרי שגירשה, וכן כאן פירושו לקבלה שוב אחרי שכבר הייתה שלו – במעי אמו. וכן נראה עוד לומר ש"לשוב לקבלה אצלו" פירושו "לשוב" ולחזור מכל חיפושיו במקומות אחרים, שבודאי העלו חרס, ולבוא לקבל אבדותיו "אצלו" דווקא, דהיינו אצל הצדיק, כי בלעדיו לא יזכה למצוא אבדותיו ולהגיע אל תיקונו.

24) אכן גם כשבא אל הצדיק עדיין אינו מקבל אבדותיו עד שהצדיק ידרשנו, כפי שיוסבר בהמשך, אם אינו רמאי ושקרן. ואם כן, צריך ללמוד את הדברים כך: לבוא לצדיק לבקש וכו' ולקבלה אצלו שוב, כאמור, אבל רק לאחר שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן.

25) "רמאי" הוא אדם העוסק במעשה אונאה, שמתנהג ונראה כירא שמיים אך אין תוכו כברו, ואילו "שקרן" הוא אדם שאין אמת בדבריו ופיו דובר שקר.

26) ולעניננו, יתכן שבדיקת הצדיק את הבא אליו האם להשיב לו אבדותיו אם לאו – היא בדיקת מידת הכנות והרצינות בה הוא מתייחס לעבודתו הרוחנית ולתיקונו עלי אדמות. עד כמה הוא וכוונתיו אמיתיים. אם מעשיו והתנהגותו מעידים על רצינותו, אזי אינו "רמאי ושקרן". ואם להיפך – להיפך. ובכלל מידת הכנות והרצינות היא יכולתו של האדם להתאזר בסבלנות, ולהמשיך לחפש ולבקש אבדותיו, אף שאינו מקבלן מיד. בדומה לזה מצאנו שגם ה' בעצמו מעמיד את החפץ בקירבתו ב"מבחן כניסה" בטרם יגלה לו סודו. וכך כותב רבי נחמן בעניין זה (ספר המידות תשובה אות א'): "המתחיל לעבוד את ה' – הקדוש ברוך הוא אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מהו הבטוחות (הערבונות) שמא למחר תעזוב אותי? אם כן איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תיכף דברים נסתרים? אלא כן תעשה: בתחילה אהב אותי כך ועשה מצוותי אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות שלא תעזוב אותי".

באופן דומה – הזמן הרב שהאדם מחפש את קירבת הצדיק, הולך בעצותיו ולומד תורותיו, מתחנן ומייחל למצוא אבדותיו – הוא הוא חלק דרישת ובדיקת הצדיק האם אינו רמאי ושקרן, כאמור. וכן כתב רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף ט"ז): ""בקשתיו ולא מצאתיו" – כי לא במהרה זוכין למצוא אותו, כי צריכין יגיעות הרבה וזמן זמנים הרבה עד שמוצאין אותו". וכן כתב (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף כ"ו): "כי הרבה הרבה צריך לעבור על כל אחד ואחד, כי לאו כל אדם זוכה להיתקן מיד, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", בפרט מאחר שכבר פגם וקילקל (את כח) המדמה שלו קודם שבא אל הצדיק".

27) לכאורה פשט הפסוק "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כ"ב ב') הוא שמוצא האבדה צריך לשמרה אצלו עד שיגיע המאבד  ויתבענה ("והיה עימך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו"), ואולי מכאן אפשר ללמוד לעניננו שהבא אל הצדיק צריך לבקש ואפילו לתבוע את אבדתו, שזה עניין ריבוי התפילה והתחנונים, כפי שביארנו.

אך חז"ל לומדים את משמעות המילים "עד דרוש אחיך אותו" באופן אחר. לימוד זה מובא על ידי רבינו בתורה זו. (מקורה במסכת בבא מציעא כ"ז ומובאת גם בפירוש רש"י על הפסוק). וזו לשונו: "וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו (המוצא את האבדה למאבד) קודם שידרשהו (הרי ברור שלפני שבא מאן דהוא לבקש את אבדתו, אין למי לתת אותה, ועל כן המילים "עד דרוש אחיך אותו" מיותרות לפי הבנה זו וצריך ללמוד מהן דבר אחר, שכן התורה אינה אומרת דבר המובן מאליו) אלא (משמעות הדברים היא) דרשהו שלא יהיה רמאי (כלומר שלשון הכתוב "עד דרוש אחיך" אינו מתייחס אל המאבד כי אם על המוצא, שעליו מוטל לדרוש ולחקור אחר טיבו של הטוען בעלות על האבדה, לברר אם אכן כנים דבריו ואינו רמאי)". לפי עקרון זה נוכל לומר, שאותו סוג של דרישה ובדיקה "אם אינו רמאי" במישור הפשוט של מציאת אבדה, מתקיים גם כאן, במציאת והשבת אבדה רוחנית. וכל האמור באותם דיני חקירה ודרישה – ממש כשם שהם מופיעים בהלכה – יגלה וילמד אותנו על דרך הבדיקה והחקירה בה בודק הצדיק את המבקשים אבדותיהם אצלו. וזו לשון ההלכה (שולחן ערוך רס"ז סעיף ה'): "בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינם מובהקים – אין מחזירין לו. והרמאי – אף על פי שאמר סימנים מובהקים – אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו".

עוד ממעלת העיון באמצעות השאלות. סוף סוף בעצם כל אדם שואל רק מה שבאמת נוגע לו, ומה שבסופו של דבר שייך דווקא אליו, לפי ענינו ושורש נשמתו. יש שאלות שהאחד ישאל והשני לא יעלה לעולם על דעתו וכן להיפך. לעובדה זו השלכות עמוקות. האחת: כאשר אדם מחפש תשובות לשאלותיו שלו אזי כשימצא את התשובות ישמח בהן וירגיש אליהן שייכות, שאלותיו יהוו עבורו כלי שבו יוכל להכיל את התשובות.

(מה שאין כן אם יספרו לו תשובות על שאלות של אחרים, שאז יתכן שלא ימצא בהן כל-כך עניין וסיפוק, ולעיתים יהיו הרעיונות "גדולים" מכפי כליו ועל כן לא יבינם ולא יכילם).

ועוד, ועמוק מזה: שאלותיו של האדם, אפילו שאלות טכניות ו"יבשות" לכאורה, משקפות תמיד את מצבו הנפשי ומעמדו הרוחני. וכשיקבל עליהן מענה יקבל בעצם מענה למבוכותיו שלו, לשאלותיו המאד אישיות לגבי חייו שלו, המסתתרות בשאלות הנוגעות לתורה.

באופן כזה, יזכה המעיין בתורת הצדיק לקבל מעין "הדרכה אישית" הנוגעת אליו ולעניניו, שכן משיתבהרו לו מבוכותיו בהבנת התורה, יתבהרו במקביל גם מבוכות פנימיות המציקות לו, ודרכי פתרון ועצה טובה יזדמנו לו בפועל, בחייו ממש.