יושבים להם חסידים בק"ק דאשוב המעטירה, השעה, שעת בין ערביים של יום טוב החל בערב שבת. יושבים, וכדרכם של חסידים שאינם מסיחים דעת מדבקות ברבם, מדברים מהרבי. זה מספר עובדא דבדידיה הוה, זה חוזר על חידוש מחידושי הרבי, חברו מוסיף עליו ומשלים פרטים שנשכחו וכך מתגלגלת השיחה, הולכת ומתלהטת, הלבבות נפתחים והחבורה כולה כאילו מתרוממת טפח ויותר מעל הקרקע.

גם החמה עושה את תפקידה ובלית ברירה שוקעת אט אט במערב.

מביטים החסידים מבעד לחלון אל החשכה היורדת לעולם ובאנחת צער מסיימים את שיחתם. מזמנים, קמים מן השולחן ופונים לקבל את פני שבת מלכתא.

חלפו הימים הטובים, והחבורה, כדרכה מידי פעם, עושה דרכה אל רבינו הקדוש השוכן כבוד בעיר מעדוועדיוקא.

רבינו הקדוש, אשר עיניו הקדושות למרחוק יביטו, מקבל את פני החסידים בשאלה שיש בה תוכחה מגולה מתוך אהבה מסותרת – "דאשוב'ר ז'לובעס! (=אנשי דאשוב המגושמים) אינכם מכירים את הדין 'פורס מפה ומקדש'?" כשמדברים מהרבי לא מפסיקים, פורסים מפה על החלות מקדשים וממשיכים בשיחה.

* * *

"לדבר מהרבי" – שבח הצדיקים – עבודת קודש שאין למעלה הימנה. "כשמדברים מהצדיק לא מפסיקים". שום דבר אינו דוחה את עבודת שבח הצדיקים, ומי שמסוגל לקצר ולחדול בטרם עת מלדבר מהרבי, הינו לא יותר מאשר "ז'לוב" מגושם…

ר' לוי יצחק ז"ל – באותם ימי חמישי נפלאים – עת היתה מתכנסת בביתו חבורת קודש לדבר מהרבי, היה מספר על אנ"ש מאומאן אותם זכה להכיר, אנשי מידות עובדי ה' גדולים במעלה, ביניהם יהודים שעוד זכו בילדותם לראות את פני קדשו של מוהרנ"ת ז"ל (כר' דוד צבי, ר' מיכל נכדי מוהרנ"ת ואחרים) "כל חיותם" – היה אומר ר' לוי"צ – "היתה מהדיבור והשיחה בגדולת הרבי" בעת אשר פתחו פיהם בשבח הצדיק שכחו עולם ומלואו וכל ישותם התבטלה היתה כאין.

"ליל שבת אחד", סיפר ר' לוי יצחק, "יצאתי אחר הסעודה וקנקן בידי לחפש מעט מים חמים. נקרה בדרכי ר' ברוך געצ'עס ז"ל שעשה כבר את דרכו לביהמ"ד. החלפנו כמה מילים – כמובן מהרבי – וכשרצינו להפרד איש לדרכו ראינו כי כבר עלה השחר, הצטרפתי אליו, איפה לבית המדרש…".

בק"ק קונסטנטין דר היה יהודי מאנ"ש, 'רימער' – תופר אוכפים במקצועו, בסעודה שלישית בשבת יושב היה עם אנ"ש מצונף בפינתו אבל כשהיה קולט שמדברים מהרבי מיד היה נדרך, מטה אוזן ופניו היו מתלהטות ומאדימות כשמש וכירח. ערב ראש-השנה אחד עשו אנ"ש דקונסטנטין את דרכם לאומאן. בדרכם – אין צריך לומר – דיברו מהרבי ונזרקה מפי חבורה השאלה: "מדוע לרבי אין יורש, מה נשתנתה חסידות ברסלב מכל החסידויות?". זה אומר בכה וזה בכה, משכילו כולם את דבריהם פתח אותו 'רימער' את פיו ואמר: "אחרי כזה רבי, מי הוא זה שיעיז לשבת על כסאו ולומר 'אנוכי הרבי'". וקלסוהו כולם כתשובה אמיתית ונכונה.

* * *

"שבח הצדיק" אומר רבינו בתורה כ"ט הוא התיקון הכללי של הדיבור:

"ולהקים ולרומם את הדעת הוא ע"י שבח הצדיקים, כשמשבחין ומפארין את הצדיקים".

"וכל זמן שלא תיקן תיקון הכללי וכו' אזי הדיבור אסור בבחי' נאלמתי דומיה".

"לדבר מהרבי", אומר רבינו הקדוש, זה הדיבור במיטבו, זוהי הפסגה, השיא אליו יכול הדיבור לנסוק. אלו הדיבורים המושלמים ביותר שיכול בן תמותה להוציא מפיו. הזוכים ורגילים לדבר מהרבי דעתם מתרוממת, דיבורם עם דעת, תפילתם מתקבלת ודבריהם נושאים חן בעיני אלוקים ואדם.

אין לך עבודה הממתקת את הדינים והגזירות, תהיינה נוראות כאשר תהיינה ל"ע ר"ל, כמו העבודה "לדבר מהרבי"

בחיי"מ (תע"ט) מובא: "אמר שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, עי"ז נמתק הדין ונמשך חסד וזהו: "מגדיל ישועות מלכו", מאן מלכי – רבנן, היינו מה שמספר ומגדיל הנפלאות והישועות של הצדיקים, שנקראים מלכים, עי"ז "ועושה חסד למשיחו", שהשם ית' עושה חסד למי שמשיח ומספר מזה".

ר' לוי יצחק ז"ל, בליל משפטו בו ציפה לו גזר דין מוות ר"ל, יושב היה בכלא קייב הידוע לשמצה, עם ר' אליהו חיים ז"ל, שעת חצות הגיעה, "הבה נאמר תיקון חצות" הציע ר' אליהו חיים, "אולי נמתיק את הדינים, אני מצידי מוכן לחתום עכשיו על עשר שנים בסיביר!…". ש ש.. ש.. היסה אותו ר' לוי"צ, "אסור לדבר כך. עכשיו לא נאמר תיקון חצות גם לא נלמד ולא נתפלל, עכשיו, בעת שכזו, כשחרב מונחת על צווארינו, הדבר הנכון ביותר, המסוגל ביותר להושיענו הוא לדבר מהרבי!" וכך ישבו, ודיברו מהרבי, וההמשך הטוב ידוע לכל אנ"ש – – –

* * *

תכלית ותמצית עבודתנו עלי אדמות, אומר מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות שבת ה' ועוד), היא לפרסם את הצדיק. "כי עיקר האדם נברא בשביל להכיר שמו יתברך שבשביל זה ברא כל הבריאה כולה מראש ועד סוף למען ספר שמו בכל הארץ וכשרז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" כי כבודו הוא שמו ית' כי שם וכבוד הם בחי' אחת כי עיקר הכבוד הוא השם שיש לו שם גדול בעולם.

וכשהצדיק נתגלה ונתפרסם בעולם זה בחי' שם דהיינו שנתפרסם שיש לו שם בעולם, ובתוך זה השם של הצדיק האמת מלובש ומשותף שמו ית', כי שמו משותף בשמנו, נמצא כשנתגדל שם הצדיק נתגדל שמו יתברך – – – (ליקו"מ ס"ז).

"ואם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם, וכל העולם היו מקורבים אליו באמת היה העולם כבר מתוקן! כי זה הצדיק יש לו כח לתקן כל העולם!" (ליקו"ה שם ט')

ע"כ "כל עבודתנו עסקנו ותחבולותינו הם לפרסם ולהגדיל שמו הקדוש והנורא של הצדיק הזה בעולם" (שם י').

זהו התיקון הכללי לכל העוונות! יהודי המדבר מהרבי, דעתו ומוחו נתתקנין ויורים לבנונית לכל הגידים ועי"ז עוונותיו נמחלין. זוהי עבודה המטהרת ומקדשת את האדם, הרי הרבי בעצמו אמר "כל מי שיזכר בי יעשה כתינוק שנולד".

לאור דברים נוראים אלו היינו צריכים, לכאורה פשוט לשבת, לשוחח ולדבר מהרבי יום ולילה. אלא מאי? לאו כל מוחא סביל דא, אין מוחו של אדם מסוגל להיות אחוז ודבוק בסיפורי דברים גם אם הם קדושים ונעלים. על-כן, ניתנה לנו התורה הקדושה, הגמרא והפוסקים שהם – ורק הם – המסוגלים לבניין המוחין, ועל ידם זוכים להיות כלים מוכשרים לפרסם את הצדיק – ל"דבר מהרבי".

* * *

בפסח, כידוע יוצא הדיבור מן הגלות. במצרים היה הדיבור בגלות, לא שניטל מהם כח הדיבור, אלא שהיה בלא דעת. עד שהתגלה אליהם משה רבינו עליו השלום וחשף לעיניהם את זרוע קדשו ועזוז נוראות כוחו והשגתו, או אז נפתח פיהם לדבר בשבח הצדיק – משה רבינו ע"ה מיד התרוממו המוחין והדעת ויצא הדיבור בשיר ושבח והלל לקב"ה, נפתח הלב לצעוק אל ה' ומכאן אל הגאולה השלימה קצרה הדרך.

בחיי מוהר"ן (תס"ט) אומר רבינו בפירוש שגאולת מצרים היתה בזכות שבח הצדיק:

"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים-סוף" – "ויסב אלוקים" – כשדינין ח"ו מקיפין את האדם – "דרך המדבר" "מיוסף", היינו צריכים לדבר מהצדיק הנקרא 'יוסף' – "וחמושים עלו" פירש"י: 'מחמישים' היינו על-ידי חמישה מוצאות הפה שהוא הדיבור – עלו בני ישראל ממצרים היינו מכל המיצר".

על-כן, למען תיקון נפשנו, נפש בנינו ובנותינו וכל הדורות העתידים לצאת מאתנו, נצטווינו בתורתנו הק' לספר בפסח באזני בנינו את שבח הצדיק. כל שנה בליל הגאולה – הלילה הנורא בו נפתחו השמים ונראו מראות אלוקים, והתגלה לעין כל כוחו העצום של הצדיק, מצוה אותנו תורתנו הק' – לשבת איש איש עם בני ביתו על מצות ומרורים ולשוח מנוראות גדולת הצדיק – כן, כן, פשוט לשבת ולדבר מהצדיק! לקרוא את סדר ההגדה שכולו שבחו של הצדיק, משה רבינו ע"ה, וכל המרבה לספר הרי זה משובח.