"התבודדות".

מיד עולה לכולנו בראש: השעה היא אחרי חצות הלילה, אי שם בהרי הצפון, על הר מרוחק עומד אדם עם ידיים פרושות למעלה, צועק. כמה שיותר טבע, כמה שפחות בני אדם. אם תרצו, תוסיפו למי שעומד שם גם כיפה מאד גדולה ולבנה, ואולי אף תתפסו אותו רוקד עם עצמו בשעה מאוחרת זו, מוחא כפים, באמצע השממה…

ובכן- זה פשוט לא נכון. רבי נחמן אמר בפירוש, שכל התנאים שמוזכרים כאן למעלה, הם רק 'לכתחילה'. עד כדי כך, שר' יצחק ברייטער הי"ד כותב באיגרת למכירו, שהוא אפילו יכול להיכנס לבית המדרש, לפתוח ספר – וכך יחשבו שהוא לומד – ופשוט לפתוח את הלב ולדבר עם רבונו של עולם. ושלא נבין לא נכון – בהחלט שייך לקרוא לזה התבודדות. השאלה היא, באיזה בחינה האדם כאן בודד, בבית מדרש מלא שאגות של לימוד וויכוחים?

התבודדות היא בעצם תפלה. על תפלה אפשר להסתכל מכל מיני כיוונים. היא יכולה להיות החדרת האמת פנימה, שהקב"ה הוא אדון הכל וקונה הכל, והמסקנות האישיות שלנו שנובעות מכך. היא יכולה להיות גם טיפוס בתיקונים רוחניים וקבליים, שלנו אין שום קשר איתם.

רבי נחמן פשוט בא, וקרא לדברים בצורה הפשוטה והעמוקה שלהם – התבודדות.

אם דבר מסוים מבודד, זה אומר שהדבר הוא במציאותו העצמיית בלי דברים סיבתיים. דבר סיבתי הוא דבר שיכול להתבטל כלפי הדבר שעליו אנחנו מדברים. כלומר, עד כמה שהעצם קיים, הסיבה לא תלויה בקיומו, וכן העצם לא תלוי בסיבה. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שכל יהודי שייך במהותו לטוב, "את אשר עשה האלקים את האדם ישר". המהות היחידה שלנו היא רוחנית, ולכן היא זאת שמעלה אותנו, וחסרונה הוא שמוריד אותנו, בכל מה שקשור לגשמיות. "כשיורדים, יורדים עד עפר, וכשעולין, עולין עד לכוכבים" (גיטין סה:). הרוחניות קשורה לנו בעצם; היא המימוש המלא והאמיתי שלנו, והיא זאת שנותנת לנו את תחושת החיות האמיתית, לחוש את נקודת ההוו'ה אפילו אם אין בו ביטויים ממשיים. החיות לא נמדדת במעשים – כי היא נמצאת בתוכנו, ולא מחוצה לנו. ממה אנחנו מתבודדים? לא מסביבה. כלומר, מתרחקים מהם לצורך התפלה, אבל לא שייך לקרוא לזאת התבודדות. אנחנו מבודדים את עצמנו מתוך הרוע, כלומר – משקיעים זמן מועט ביום, כי לאנשים חלשים שכמותנו קשה יותר מכך, ויש חשש לשברון-לב.

בתפלה זו, אנו פשוט יושבים עם עצמנו ועם הקב"ה, ופשוט מנסים להיות עצמנו, לשעה קלה. לעצור את החיים ששוטפים אותנו, לנסות להיות עצמנו. לכאוב על הריחוק מהקב"ה, לדרוש אותו, ולבקש למצוא אותו קרוב. מה בעצם מתגלה בהתבודדות? הכאב שלנו על הריחוק. רחוקים ממה? האם אפשר לומר שאני רחוק מהנשיא בגלל שאין לי קשר איתו? בעצם, אין לי קשר אליו. בחיים לא ראיתי אותו למעשה, וגם אם ראיתי אותו- הוא היה מוקף כ"כ הרבה מחסומים, שלא היתה אפילו אפשרות ליצירת קשר. אך באמת, תחושת הריחוק אומרת שהדבר שייך אלי, אבל אני מרגיש את עצמי רחוק ממימוש הדבר. אני יודע אבל שזה חלק ממני. חלק מההתבודדות שהיא בידוד המהות שלנו, היא גם בקשת רחמים על הריחוק שלנו. כי באמת, בו ברגע שאנחנו מבינים את השיוך שלנו, אנחנו גם מבינים את הריחוק שלנו מצד שני. אבל אי אפשר לזה בלא זה. בלי לדעת מי אנחנו, לא נרגיש רחוקים- פשוט נרגיש לא קשורים. ובלי תחושת ריחוק לא נממש את הידיעה על מהותנו. לכן דווקא מתוך ההתבודדות יוצאת תפלה לה'. אבל אותה תפלה באה מתוך התפיסה העצמיית שבנו, תפלה שנובעת מתוכנו. ולכן מבואר בהמשך הקטע, שהתפלה צריכה להיות בשפה שהכי קל לאדם להתבטא בה. כל אחד לפי דרגתו, מנסה את כוחו בבקשת רחמים על עצמו, להביע צער וגעגועים על מה שחסר.

לכן, יסודה של התפלה נמצא בקשר הבסיסי של אדם עם הקב"ה, ואפשר לעורר קשר זה בכל מקום. אפשר בבית המדרש, אפשר גם בתור בחנות. אבל רבי נחמן לימד כמה וכמה עצות, על מנת שהתחושה הזאת תיכנס בנו בצורה עמוקה. עדיף בלילה, במקום שלא הולכים בו בני אדם אפילו ביום, בסביבה של עשבים, שההמצאות שלהם יכולה לעורר את הלב בבחינה מסוימת, ור' נתן מוסיף עוד כמה דברים כמו זמן קבוע, מקום קבוע, ושעדיף אחר חצות הלילה. כל אלו הם דברים שאכן צריך לקיימם, אם באמת אנחנו רוצים להגיע לאותן התחושות של הפשטות הפנימית. אבל. דבר אינו פוחת מהמהות העצמיית, ומההגדרה של ההתבודדות.

* * *

"אין לך מבחר העת להתבודדות כי-אם בשעה זו אחר חצות לילה, לעמוד ולבקש על נפשו האומללה, אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים. ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפישוט ידים ורגלים, בדברים רכים לאמר כבן לפני אביו, ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה, שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב, אשר כואב על עוונותיו ושעיו, ויבקש מחילה וסליחה." (מתוך ההקדמה לספר, קטע המצוטט מר' צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל).