תהיה בן חורין…

י״ח בטבת ה׳תשע״ז – 16/01/2017

כל זמן שאדם מסתפק בדבר מועט, מוצא בו קורת רוח והנאה ורפואה. יעקב אבינו ע"ה לא שאל מאת המקום אלא מה שמספיק לו בלבד בדבר שאין מנוס ממנו, ולא יוכל להיות בלעדיו, כפי שנאמר: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש".

אל תניח להרגלים לשלוט בך, להכתיב לך "אושר"

העולם הזה – למי שיגבר עליו, העולם הבא – למי שיכנע אליו!

כיצד מתעשרים?

אין לך אדם שאינו חפץ להיות מאושר. האושר הוא המכתיב לו לאדם את כל האתגרים שהוא מציב לעצמו, ואת כל המעשים הרבים הנעשים להשגתם. ניתן לומר כי האושר הינו המטרה הכוללת את כל המטרות של כל בני המין האנושי, הכל טורחים ועמלים כל ימיהם להשגת האושר, כל אחד והאושר שלו, למן הירוד באנשים שאושרו בתחום החמרני הגס – ועד לגדול שבגדולים שאושרו בתחום הרוחני העליון. מאחר שזהו עיסוק מרכזי של כל האנושות לדורותיה, היה מן הראוי ליחד את המחשבה לנושא זה, ולברר דברים בטיבו של האושר.

לאחר רדת החשיכה חצה אזרח את הגן הציבורי בדרכו הביתה. לפתע שמע קול בכי חנוק מפאתי הגן, אזר אומץ והתקרב, בחשכה הבחין בדמות ילד רובץ על ידיו ורגליו ליד הגדר ובוכה… "מדוע אתה בוכה?" "שיחקנו" – ענה הילד, "אני הייתי 'סוס קשור לגדר' וכשנהיה חושך הלכו כל הילדים הביתה, והשאירו אותי לבד"… החבל היה קשור לגדר וקצהו השני בין שיניו. "אז פתח את הפה!!" – קרא האזרח כמעט בכעס, "החבל יפול ותוכל ללכת הביתה!". "אינני יכול" גבר הבכי, "מדוע?" "כי אז לא אהיה סוס" – ענה הילד וגעה בבכי! – – –

כבילות עצמית כזאת אינה נחלתו הבלעדית של ילד עתיר דמיון בן 8. הנה יושב לו אדם כבן 40 אצל יועץ, והלה מסביר לו שרמת הכולסטרול בדמו גבוהה, עליו לנקוט בדיאטה מחמירה כדי להבריא. "אינני יכול" עונה החולה כשקולו חנוק, "במשך שנים אני רגיל לאכול בארוחת הבוקר חביתה גדולה, וכמה פרוסות של גבינה צהובה, אינני יכול אחרת ומה אעשה?" – – –

"אם אין לי כוס הקפה שלי בבוקר – אני לא בן-אדם במשך כל היום…"

"בית המלון היה לא רע, אבל אני מוכרח את המיטה שלי עם הכר והשמיכה, בלעדיהם אני לא מסוגל לישון…"

כולנו שומעים התבטאויות כאלה לרוב, אפשר שגם לי וגם לך יש כמה 'שלי' שאותם אנו מוכרחים, ושבלעדיהם אנחנו לא יכולים… אכן, שתול ומושרש הוא האדם בתוך העולם, וכל אדם יוצר את הקשרים המיוחדים שלו עם חלק מן הסביבה.

לאחר בריאת אדם וחוה, מברך אותם אלקים: "…מלאו את הארץ וכבשוה", היינו רכישה ושימוש בכל משאביה של הארץ. אכן בני-אדם משתדלים בניצול הכל להנאתם ונוחיותם, והם נראים מאושרים, וחיהם רצופים נחת. אלא שאליה זו קוץ יש בה, ועבה הוא מן האליה, הרגל השימוש של אדם בחפץ כלשהו יוצר תלות של האדם בחפץ, ובמשך הזמן הוא אינו מסוגל לחיות בלעדיו.

ההרגל הופך לכבלים על ידיו של בעל ההרגל, הוא משלם בעצמאותו הרוחנית בעד הנאתו החומרית.

"הלזה אושר יקרא?" – ענה ואמר רבינו (לקוטי מוהר"ן תנינא קי"ט). "הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא, והנה, עולם הבא – אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש עולם הזה גם כן באיזה עולם… כי בכאן נראה שהוא הגהינום, כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד, ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל!"

אחת ההשלכות החמורות של ראיית אביזרי הנוחות והמותרות כחלק טבעי והכרחי של האדם היא העדר תחושת תודה למי שהעניק לנו כל זאת, אין האדם סבור שקבל בכלל משהו, שהרי כך צריך להיות, זה סדרו של עולם.

כאשר קורה אסון (חלילה) וניטל מן האדם אפילו חלק ממה שהורגל בו, הוא מהלך סר וזעף, כועס על העולם וכאילו מלא בטרוניות כלפי דינו של הקב"ה.

דומה הוא עולמנו זה לאולם שמחות (עירובין נ"ד), אתה יושב באולם מואר, התזמורת מנגנת, שולחן ערוך לפניך, ומלצרים מתרוצצים להגיש לך מכל טוב. כשמתסיימת החתונה הולך לו כל אורח הביתה כשפיו מלא תשבחות ותודה על החגיגה הנאה, שום אדם שפוי לא יתלונן על כך שהמלצרים אינם ממשיכין לרוץ אחריו עם מגשי מזון ובקבוקי משקאות… החגיגה נסתיימה, שמח במה שנהנית ואל תתבע מה שאיש לא חייב לך.

* * *

"דבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עוה"ז, שכל בני העולם כולם מלאים יסורים, אין גם אחד שיהי לו עוה"ז, ואפילו העשירים הגדולים, ואפילו השרים, אין להם שום עוה"ז כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו יסורים מיוחדים ואין גם אחד מכל הגבירים והשרים שיהי לו הכל כסדר כרצונו תמיד, וכולם כאחד מלאים יסורים ודאגות תמיד, וזה ברור וידוע לכל מי שבקי קצת בהם ובדרכיהם, וכמה פעמים דברנו מזה, והיינו רואים בעינינו כל זאת, ואפילו מי שנדמה עליו שיש לו העוה"ז בשלימות ויש לו כל התענוגים: עושר ונכסים וכבוד, והון רב וארמונים גדולים וכלים נפלאים ותכשיטין וסגולת מלכים וכו', אם יסתכלו בו היטב, הוא גם כן מלא כעס ומכאובות הרבה תמיד, בכמה מיני אופנים וענינים, כנראה בחוש, ואין צריך לבאר זאת למי שיש לו מוח בקדקדו, ומסתכל קצת בהם באמת, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו' וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב י"ד)"

(ליקוטי מוהר"ן תנינא קי"ט)

כל זמן שאדם מסתפק בדבר מועט, מוצא בו קורת רוח והנאה ורפואה. יעקב אבינו ע"ה לא שאל מאת המקום אלא מה שמספיק לו בלבד בדבר שאין מנוס ממנו, ולא יוכל להיות בלעדיו, כפי שנאמר בבראשית (כו-כ): "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש". וכן שלמה המלך ע"ה לא שאל מאת המקום – אלא ההסתפקות בלבד, כענין שנאמר (משלי ל"ח): "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי" ולא שאל ממנו המותרות (מעלת המדות).

עצם התפילה לפני יושב מרומים כי ימלא מחסורנו, נובעת מההכרה, שהעושר והכבוד לו הם, מלפניו יחתם גורלנו, וממילא לא יועילו לנו תחבולות להרבות הון ולצבור ממון. ואם כן ע"י שנקבע באדם הידיעה וההכרה, כי הכל מה שיש לו בא מאת ההשגחה העליונה, ולא מחמת שהוא ראוי לזה ומגיע לו מצד הדין והיושר, אלא להפך, שהכל הוא בחסד וברחמים בתור חנינה ומתנה. וממילא, במה שיש לו מתמלא לבו ושמח בחלקו, לא כן להפך, אם אינו מרגיש ומכיר שהכל הוא בחנינה, אזי אינו אומר די במה שיש לו, ועוד מתגדל אצלו התביעות, ואף פעם הוא אינו מלא בבחינת 'כל', רק בבחינת 'רב' שחסר לשלמות.

יעקב אבינו היה כל רצונו – "לחם לאכול ובגד ללבוש", וכאשר השיג זאת, אמר: "יש לי כל". הרה"ק  ר' יצחק מנשכיז פירש כי יעקב אבינו שמח בחלקו, די לו במה שיש לו ומסתפק בזה, לפיכך אמר: "יש לי כל" (בראשית ל"ג). לא כן עשיו הרשע, שאינו מסתפק במה שיש לו, ושואף להשיג עוד ועוד, ולפיכך הוא אומר: "יש לי רב", אבל לא הכל. (תולדות יצחק).

הרי זה סוד האושר ממש: לשמוח במה שיש לי ולחוש כי הוא לי הכל, ככתוב בספר מבחר פנינים:  "מי שדי לו במה שגזר לו הבורא, הוא עשיר מכל אדם", הן גם האנשים המצליחים להשיג יותר, כפי רוחב נפשם וגבה רוחם, יודעים את האמת: סוף-סוף אין אדם יכול לאכול ביותר מצלחת אחת, ואינו יכול לישון על יותר ממטה אחת, ואינו יכול לאכול יותר ממספר ארוחות… והמזון העולה על מזלג זהב, אינו טעים יותר מהמזון העולה על מזלג פח… ובריאות הגוף אינה נשמרת לאורך זמן רב יותר אם מוסיפים מגדנות ותופינים ומעדנים. ושלום ושלוה – לא מובטח בין כתלי שיש יותר משהוא מובטח בצריף עץ… על כן אמר דוד המלך: "ד' רועי לא אחסר" (תהלים כ"ג) אומר הפרי מגדים: אין הפשט שיהיה לו בעולם הכל, אלא כמו רועה טוב, הדואג לבהמתו שלא תאכל יותר מכדי צרכה, פן תוזק – כך נותן הקב"ה לאדם כדי מחסורו אך  לא יותר מזה, פן יזיק לו הדבר לעלות ברוחניות.

החפץ חיים מביא משל זה: בחדר אחד למדו שני נערים קטנים שהיו להם כשרונות טובים בהבנה ובזכרון, ויגדלו הנערים ויפרדו איש מעל אחיו. אחד המשיך ללמוד בישיבות והי הולך וגדל בתורת ד' עד שנעשה רב, הנער השני הלך בדרך אחרת ולמד רפואה, עד שנעשה מומחה גדול במקצועו.

באחת השנים הזדמנו שני החברים לעיר אחת, את הרב הזמינו כדי לעשות פשרה בסכסוך שהיה בין שני עשירים, והשני הגיע לעיר זו בכדי לרפא חולה.

כאשר סיימו את מלאכתם, קבל כל אחד את שכרו, והתכוננו לחזור לבתיהם, כל אחד לעגלתו. פגשו איש ברעהו והכירו זה את זה, וישאל הרופא את הרב על מצבו – גולל לו הרב על משכורתו המצומצמת וחייו הצנועים. אז אמר הרופא לרב: שים נא לב להבדל בינינו, המשכורת שלך היא רק עשרה רובל לשבוע, ואילו אני מרויח כמה עשרות רובל ביום.

ויענה לו הרב: כשגמרתי לעשות את הפשרה, נטלתי את שכרי ובקשתי מסוכן נסיעות שישכור עבורי עגלה לצורך נסיעה לביתי במרחק 40 פרסאות מכאן, ואמנם השיג עבורי עגלה וסיכם עם העגלון על מחיר של שמונה רובלים, וזוהי העגלה שהינך רואה שאינה מהודרת כל כך.

בין כה וכה, בא אלי סוכן נסיעות אחר שרצה לרמות אותי, והראה לי שבאה עתה עגלה אחרת טובה ונהדרה מאד, מכוסה בשטיחים יפהפיים, העגלון מבקש מחיר מוזל, רק שני רובל עבור נסיעה של 40 פרסאות, מכיון שהביא לכאן בעל נכסים, ואם לא יקח איזה נוסע יצטרך לחזור לעירו עם עגלה ריקה. מיד רצתי ובררתי אודות העגלה דנן, ואז נודע לי שהיא תסע לכיון ההפוך! ביתי נמצא בצד מזרח ואילו העגלה תסע לצד מערב.

אם הייתי מתפתה לדברי הרמאי שבא לעוור עיני ביופי העגלה, אז הייתי צריך אח"כ לנסוע בחזרה מרחק של 40 פרסאות עד לכאן, ומכאן עוד 40 פרסאות להגיע לביתי, ומי יודע אם לא היו כלים כל כוחותי ע"י נסיעה של 80 פרסאות, בדרך גרועה זו.

מעשה זה – הסביר הרב לחברו הרופא – מסביר את ההבדל שבינינו: ידוע שהעולם הזה הוא כמו יריד שיש בו הרבה מיני סחורות, האדם נשלח לשוק זה כדי לרכוש 'סחורות' שהן התורה והמצוות, הטובות מכל סחורה, ובגמר רכישת הסחורות חוזרת נשמתו אל האלקים – להתענג שם בעונג רוחני. אמנם בקושי רב, השגתי את ההתורה והמצוות – שלי, וגם משכורתי אינה גדולה כל כך, והיא דומה לעגלה שאינה טובה ומהודרת אבל בסופו של דבר אבוא למחוז חפצי (העוה"ב) בשלום ואזכה להנות מזיו השכינה.

אתה – שרצית להתענג בתענוגי העוה"ז, אמנם במשך תקופה קצרה אתה מתענג ונוסע בעגלה מפוארת ובמחיר זול, אבל אין אתה נוסע למקומך, אלא אדרבא, בכל יום ויום מתרחק ממקומך, ולבסוף כאשר תחזור נשמתך לצור מחצבתה יכריחו אותה להתגלגל שוב לעוה"ז ולנסוע בחזרה, כדי לתקן את אשר קלקלת…

וזה בעצם ההבדל בין שמחה מלאכותית גשמית לבין שמחה אמיתית הנובעת מן הנפש; שמחה גשמית היא תופעה חולפת, היא מעין צעקה שאדם צועק בשעה שהוא משיג את מה שחסר לו כלומר: מקורה של שמחה זו בחיסרון, ולכן היא עצמה חסרה תמיד, כי מיד כשמתמלא חסרונו, מתחיל האדם להצטער שוב על חסרון נוסף שמתגלה לו, כפי שתארו חז"ל את היצה"ר באמרם: "משביעו – רעב", ככל שאתה ממלא חסרונו, הוא מבקש עוד, וזאת רואים גם במעשה הקבצנים: "כל השמחות שבעולם כולם הן רק מחמת חיסרון, שאדם שמח על החסרון שחסר לו ונתמלא".

שונה בתכלית היא שמחה האמיתית, שמחת הלב הישר הדבק באלוקיו, זוהי שמחה נצחית, הגורמת סיפוק לנפש וגוררת אחריה שמחות נוספות.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support