קול ה' על המים

י״ח בטבת ה׳תשע״ז – 16/01/2017

מקוה ומתן תורה
אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול; לומר לכם אל תטלוה איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש'

מאת: הרב שמחה גולשבסקי ז"ל

כתב רבינו (לקו"מ נו-ז) וז"ל: "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאד, שהוא חסד עליון ורחמים  גדולים… וזה בחינת המקוה של שבועות, שהיא בחינת מקוה של שער החמישים שהוא שער העליון מחמישים שערי בינה שהוא בחינת שכל ודעת עליון, בחינת חסד ורחמים גדולים כנ"ל".

הנה רבינו פתח בשבחו של חג השבועות וסיים מענין מקוה. דבר זה אומר דרשני. איך שבועות שזה זמן מתן תורה שהוא שכל גדול וגבוה מאד, משתווה לטבילת מקווה שכל אחד ואפי' הפשוט שבפשוטים יכול לעשות.

עוד כתב רבינו (לקו"מ רסו) וז"ל: "וזה בחינת שבועות, כי שבועות וסוכות הם אחד, כי התורה יוצאת  מבינה שהיא בחי' סוכה… ועל כן תיכף אחר סוכות הוא שמחת תורה כי מבחינת סוכה משם יוצאת התורה, נמצא על ידי שנכנסו בסוכה נעשים בעצמם בבחינת התורה כי משם יוצאת התורה כנ"ל".

גם בזה עלינו לעמוד על המכוון, שהרי נכנסו לסוכה לאכול ולישון שם בבחי' "כעין תדורו" ולא דוקא למטרת תלמוד תורה, ואילו כשיוצאים מן הסוכה נעשים בעצמם בחינת תורה!

בשני המקומות מדגיש רבינו דברים שנראים לכאורה צדדיים לענין קבלת התורה.

כעין זה מצאנו גם בדברי הנביא ירמיה (ב): "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ופירש רש"י שהחסד-נעורים היה שהלכו אחרי משה ואהרן, שלוחי ה', לצאת מארץ נושבת למדבר, בלי צידה, משום שהאמינו בו.

שם גם כן ההדגשה לא על מה שקבלו את התורה, אלא מה שהאמינו בו ובצדיקים שלוחיו, והלכו אחריהם במדבר.

מתן תורה נמשלת לחוזה-מכירה בין הקב"ה לכלל ישראל, ומתקבל הרושם איפוא, שהיו שם גם איזה תנאים באותיות הקטנות שלא נראים כל כך לעין רגילה. ואמנם אחרי בדיקה מדוקדקת באמת מצאנו כך.

וזה לשון המדרש (שמו"ר לג, א): "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו (המלך), בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש הימנה איני יכול; לומר לך אל תטלנה איני יכול, לפי שהיא אשתך; אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי".

"כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול; לומר לכם אל תטלוה איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש'".

מבואר מדברי המדרש שתנאי גדול עשה הקב"ה, שאי אפשר לקחת את התורה מבלי להסכים גם לנוכחות אבי הכלה – הקב"ה בעצמו. ואף על פי שאמרו חז"ל (מגילה ו:) "יגעת ומצאת תאמין", שמי  שמתייגע בלימוד התורה מוכרח להצליח בכל אופן, הרי מיד ביארו שזה רק לחידודי, אבל אוקמא גירסא תלוי בסייעתא דשמיא. וזאת אומרת מי שבא לקחת את התורה בכח אמנם מצליח במדה מסויימת, אבל לבסוף התורה בורחת ממנו.

מצאנו עוד במדרש (קה"ר א, יז) שמטרונא אחת שאלה את ר' יוסי בן חלפתא, מדוע כתוב בפסוק (דניאל ב) "יהב חכמתא לחכימין", להיפך, היה צריך להנתן החכמה לאלה שאינם חכמים? ענה לה ר' יוסי, שאם הקב"ה היה נותן חכמה לטפשים היו יושבים והוגים בה בבתי כסאות ובתי תיאטראות ובתי מרחצאות, ולכן נתן הקב"ה חכמה לחכמים והם יושבים והוגין בה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

חכמה רבה צריך האדם קודם שיהיה ראוי שתנתן לו התורה. והחכמה היא, אם ידע איך להיות כונס בתוך שלו, לעשות קיתון אחד בתוך עצמו שבו יוכל הקב"ה להיות עמו, אז יקבל גם את התורה. אבל אם מתנהג בשחצנות, ואינו מעריך את גודל ערך התורה ואינו מרגיש ראוי להקריב מעצמו עבורה, אז מה לו ולתורה?!

ולכן מדגיש הנביא "אהבת כלולותיך", שהיה להם אמונת חכמים והאמינו במשה ואהרן; היה להם בטחון בה' והפקירו את עצמם לצאת למדבר – בגלל המדות האלה מצאנו חן בעיני ה', והסכים לתת לנו התורה, כי כאמור זו היא 'החכמה' הנצרכת לקבלת התורה.

וזה כוונת רבינו שיוצאים מהסוכה בבחינת תורה, ישיבת סוכה שהיא עקירה מדירת קבע, להצטמצם שבוע ימים לדירת ארעי, על ידי ביטול זה נכללים בסוכה שבו מתגלים אורות עליונים שמהם שרשי התורה, ובזה מוכן ומזומן לקבל את התורה בפועל.

 

* * *

אולם מה שכותב רבינו שהשכל ודעת עליון של חג השבועות מתגלה דוקא על ידי טבילת מקוה, עדיין  אינו מובן כל הצורך. וכי רבותא הוא לטבול במקוה לרגע כמימרא, ובזה כבר זוכים לדברים כה עליונים? אתמהא!

ובאמת כאן טמון מפתח גדול להבין בו כמה ענינים.

מצאנו בבריאת העולם שהיבשה נתהווה מן המים, כמו כן העובר נוצר מיסוד המים ובהתחלה אינו אלא מיא בעלמא, כשמתפתח יותר מוקף הוא מים במעי אמו ושם לומדים אתו את כל התורה. כל מה שיותר מתרחקים יותר מן ההתחלה מתחזק יסוד העפר ומתייבש הלחלוחית ומזדקנים הן האדם הן הצמחים. בברכה מיוחדת נתברכו הצדיקים: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", שישארו אף בזקנותם טריים ורעננים.

אם האדם בעל רגש, אז יש לו לב בשר – שעדיין קיים בו הלחלוחית; ואם לא, אז לבבו הוא לב האבן. הכתוב אומר "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" – שנישאר גמישים ונפנה בתפלה לבורא ולא נקשיח לבינו. כמו כן רואים כשהאדם שבור ממצבו הוא מוריד דמעות, וגם זה משום שהוא כאילו מתגעגע לשרשו שהוא מים כנ"ל.

בעניינים רוחניים ענין המים עוד יותר מודגש. אמרו חז"ל (תענית ז): "אמר ר' חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". טעם הדבר דהחכמה ובינה ודעת העליונים שהם שורש התורה נמשלים למים, כמבואר בזוה"ק, משום שהם בחי' אין ושפלות כמו שכתוב "והחכמה מאין תמצא", ורק נדבקים במי שדעתו שפלה. נמצא ששורש התורה וכל התכלית הרוחנית של האדם שייכים למים שזה בחינת שפלות.

ומזה נובע הכוח של המקוה לטהר את האדם, אף שטבילה במקוה אינה מאמץ גדול, בכל זאת זה מראה שהאדם שואף לשרשו ולתכליתו – רוצה לבטל את עצמו מענייני עולם הזה שכל כולו אינו אלא נחש כקורת בית הבד, וכחלום באספמיא. וכתב מהרנ"ת (הלכ' מילה ה' טו-טז) דעיקר הביטול אל התכלית הוא על ידי קדושת העינים, שסותמים את העינים מחיזו דהאי עלמא, ועל כן אחרי ששבים מן הביטול נמשך משם התורה, כי הע' פנים של תורה נמשכים מן הביטול שעיקרו על ידי קדושת העינים.

ובלקו"ה (הלכות מקוואות א-ב) כתב, דמה שמי המקוה מטהרין דוקא כשהם בארץ (ולא נתלשו), משום שהמים הם בחינת דעת שהוא בחי' שפלות, ולכן כתוב "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד), דרק מי שמשים את עצמו כעפר וארץ הוא יכול להיות מקושר לה', דאין הקב"ה סובל מי שיש בו גדלות (כדאיתא בסוטה ד). ועל כן אין מי המקוה מטהרים אלא בארץ, כי עיקר טהרתם הוא בחי' שפלות בחי' ארץ.

ובזה נוכל להבין מדוע במזמור כ"ט בתהלים שמסתיים מענין מתן תורה כמו שפירש רש"י דכתיב שם "ה' עוז לעמו יתן", מזכיר בתחילה "קול ה' על המים". דמה ענין מים למתן תורה? ואף שבזוה"ק (עפ"י פי' מתוק מדבש) מבאר "קול ה' על המים" מתייחס לבינה שממנה נמשכים החסדים, ו"ה' על מים רבים", זה חכמה שממנו נמשכים מימי החסדים לאמא (ח"א לא), עדיין צריכים להבין מה זה עניינינו מאיפה מגיעים החסדים שמהם נמשך התורה?

אולם לפי המתבאר, החסדים העליונים שהם שרשי התורה נמשלים למים, להורות לנו שרק מי שיש לו שפלות יש לו שייכות לתורה, דעל ידי גדלות גורם חרון-אף היפך החסדים (לקו"מ), וזה מונע כל קשר של קיימא עם התורה הקדושה ח"ו.

וזה מה שמלמדינו רבינו בענין טבילת מקוה, שעל ידי פשיטות ותמימות, האדם יכול להשתייך להארת השער החמישים, אף שאין שום ילוד אשה שיכול להשיג בשכלו מדרגות כאלו בהאי עלמא. ובכל זאת כל כך גדול הכוח של עבודות פשוטות, שעל ידי טבילת מקוה ברצון כן להתבטל לתכלית, מקבל הארה ממקום גבוה כל כך. כמון כן ממש כותב הוא על ישיבת סוכה, שעל ידי מצוה זו שלכאורה פשוטה מאוד שאוכלים ודרים בסוכה אם מקיימים בפשיטות ותמימות יוצאים מהסוכה כשאנחנו בעצמינו בחי' התורה, ואידך זיל גמור.

וכל זה כשהאדם מקושר לצדיק אמיתי, כמו שפירש רש"י על הפסוק "לכתך אחרי במדבר", אחרי משה ואהרן. וכתב מהרנ"ת (הלכ' בציעת הפת כג-כד) שהאדם צריך לעסוק בתורה באופן שיהיה נמשך עליו  הארה מהצדיק האמת שעוסק תמיד לעורר ולהאיר שורש נשמות ישראל. וצריך להתייגע בתורה לבטש ולכתת הגוף, כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק, כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש.

ועל תורה כזו שעליה נאמר "ה' עוז לעמו יתן", שמגיעה על ידי שפלות רוח בחי' "קול ה' על המים", איתא בזוה"ק (ח"ב נח): ר' חייא אמר, "ימינך ה' נאדרי בכוח" – דא אורייתא, דלית מלה בעלמא די תבר חיליהון דעמין עכו"ם, בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא. ובגיני כך אורייתא אתקריאת עוז, כמה דאת אמר "ה' עוז לעמו יתן". [=אין דבר בעולם שישבר הכוחות של עמים עכו"ם, מלבד בזמן שישראל עוסקים בתורה. ובשביל זה נקראת התורה "עוז"].

אכן, כמה גדול כוחם של נמוכי הרוח.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support