ראשי > מדריכים ומאמרים > ספירת העומר > לספור עד אין מספר

לספור עד אין מספר

ו׳ באייר ה׳תשע״ז – 02/05/2017

מאמר במשמעות 'ימי הספירה' ועד כמה זה 'אפשרי' ונוגע אלינו למעשה.
מה המשמעות של  'לספור'? | מה הקשר בין צמד המילים 'ספירת העומר'? | מה החשיבות של המספר 'שבע'? | ומה המשמעות של מ"ט יום? | והאם מי ששכח לספור או ש'פספס' את משמעות הימים הקדושים הללו, מותר לו כבר להתייאש?

 

אנו נמצאים בעיצומם של 'ימי הספירה' הקדושים, מהלך של ארבעים ותשעה ימים. בפרק הזמן הזה אנו חיים את שגרת החיים, יש בהם 'ימי עלייה' ויש בהם גם לדאבוננו 'ימי ירידה', למרות שהימים הללו הם ימים שאנו סופרים אותם במצב שאמור להתקדם מ'אחד' עד 'מ"ט'. אנחנו מבינים שהימים הללו גבוהים ומסוגלים לטהרה, כמו שאנחנו אומרים לאחר הספירה: 'כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו'. עדיין ישנם כמה נעלמים במשמעות ימי הספירה, שמחוסר הבנה אנו מאבדים בהם עניין והספירה הופכת לדקלום אחד גדול.

מה גם שלפעמים אנו גם שוכחים לספור יום אחד, ומשם ואילך הספירה רק מרחיקה אותנו ומעניקה לנו תחושה של 'חריגים' (עד כדי כך שנפסק להלכה (נטעי גבריאל פסח ג פרק ל' יז') ששליח ציבור או רב ששכחו לספור יום אחד ומתביישים לגלות זאת ברבים, מותר להם לברך עם ברכה מצד כבוד הבריות וכבוד התורה.)

אנו סופרים ומדקלמים את 'ספירת העומר' בצורה אגבית ומשום כך אנו מפספסים את אחת התקופות היפות המסוגלות לרומם אותנו, וללמד אותנו איך מגיעים להישגים, איך ניתן לצאת ממצבי ה'מצרים' שלנו ולהעפיל מחדש אל פסגת ההר.

צמד המילים 'ספירת העומר' הוא חיבור תמוה. מה הקשר בין המושג 'לספור' למצוות 'הנפת העומר'? הרי לא סופרים שום עומר, ההיפך, סופרים מהעומר חמישים יום. לזה קוראים 'ספירת העומר'? ואם לספור אז מדוע דווקא מ"ט יום? מה העניין שסופרים גם ימים וגם שבועות? מה עניינה של הספרה 'שבע'?

'ימי הספירה' הם קדושים בקדושת 'חולו של מועד'.

ימי הספירה הקדושים למרות השגרה האופפת אותנו, קדושים הם כקדושת חול המועד, כמו שכותב הרמב"ן (ויקרא כג לו):

והנה היא שמינית 'עצרת היא', כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון [שזה פסח] והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן.

כל מה שמחבר אותנו אל הימים האלה, הם מצוות 'ספירת העומר' שמהווים חלק בלתי נפרד מחג הפסח וחג השבועות. אין לנו ימים יפים יותר מימים המסוגלים ל'היטהרות' הדרגתית של 'שבעה נקיים', ימים שיש בהם כח להמשיך עלינו ועל כל העולמות שפע רב כל כך. ננסה לרדת לעומקם של דברים, להבין את המושגים וההקשרים[1], ובעיקר עד כמה שזה נוגע אלינו למצב העגום שלנו.

מה המשמעות של המושג 'לספור', ולאיזה צורך 'סופרים'?

ננסה להתבונן מה המשמעות של המושג 'לספור'. שורש המילה 'מספר' יש לה כמה הטיות: סְפֹּר – סְפַר – סֵפֶר – סִפֵּר. הבסיס שלה זו ההגבלה, הגבול. כדרך שגבול נקרא 'סְפַר' עיר היושבת על ה'סְפַר'. ועיר הסמוכה ל'סְפַר' (כמובא בגמרא עירובין מה א ובעוד)  ההגדרה של 'סְפַר' זה הסוף והגבול של המקום.

גם ב'לספור' כסף למשל, אדם סופר כי הוא רוצה לדעת כמה יש לו מסך כל מה שהוא מחזיק. בעצם זה די דומה למושג סְפַר שפירושו גבול וסוף מקום, גם כשאדם סופר ומונה כסף או כל דבר אחר, הוא מקבל את הגבולות לסכום שהוא סָפַר.

מאידך אם ניקח את המילה 'סֵפֶר', כתיבת ספר, האם גם כאן עניינו של ספר הוא גבוליות? כאשר אדם כותב ספר הוא עוסק בגילוי מתוך מה שיש לו בפנים, ההיפך מגבוליות וסוף. גם התורה נקראת 'ספר תורה', שעליה נאמר (איוב יא ט) ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים. בדיוק ההיפך מגבוליות וסוף.

גם השמים נקראים 'סֵפֶר' כמו שכתוב (ישעיהו לד ד): 'ונגולו כ'סֵפֶר' השמים', וכמו שכתוב: (תהילים יט ג) השמים מספרים כבוד א-ל.

'ספר', הגדרתו היא פתיחה וגילוי, כמו שמספרים סיפור. לומדים מזה שבמושג 'ספור' יש משהו שמחייב את כל הדברים האלה. משהו שמחייב לקרוא לתורה 'ספר'. גם 'סיפור' עניינו גילוי. אדם מספר סיפור הוא מגלה כאן משהו, איך כל זה מתחבר ל'ספירה' שעניינה גבוליות?

יש 'ספירה' שעניינה ידיעת ה'כמות' וה'גבוליות', ויש 'ספירה' שעניינה 'גילוי'.

ננסה להבין. בעצם ניתן להסתכל על המושג 'לספור' בשני היבטים. ניתן לספור על מנת להגדיר גבול ומידה לדבר הנספר. מטרת הספירה היא לדעת בסוף כמה יש לנו ספור? וכמה יש לנו מדוד? וכמה יש לנו שקול? בספירה כזו שמטרתה לדעת 'כמה יש כאן', אין צורך לספור מהספרה 'אחת'. ניתן לספור החל מכל מספר שהוא ועם סיום הספירה נקבל את התוצאה 'כמה יש כאן'. הספירה היא אמצעי בשביל להגיע למטרה והיא 'כמה יש כאן'?

ויש היבט נוסף למושג 'לספור' שעניינו אור וגילוי, ספירה מלשון ספיר (האדמו"ר הזקן ליקוטי תורה – אמור) כמו שכתוב: (יחזקאל א כו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה לבנת הספיר. במצב כזה ה'ספירה' אינה אמצעי להגיע ל'מטרה', אלא ה'ספירה' עצמה היא מטרה בפני עצמה. מאחר וכל ספירה וספירה עוסקת בגילוי, ומגלה כאן רובד נוסף, הרי שהסיכום הסופי אינו סך כל הפרטים שיש כאן, אלא הספירה הוציאה כל חלק וחלק, כל פרט ופרט, מפרטיותו, והפכה אותו למשהו חדש. ל'כלל' ל'מנין' ל'ציבור', כלומר: החלקים כולם הפכו למשהו 'אחדותי', זה אומר  שההתייחסות אל כל הפרטים הנספרים כעת היא כ'מקשה אחת'

מדוע בבריאת היום הראשון כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר יום 'אחד' ולא יום 'ראשון'?

ננסה להבין את הדברים יותר לעומק. ביום הראשון לבריאת העולם כתוב: (בראשית א ה) 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'. ורש"י על המקום מצטט את המדרש (בראשית רבה ג ח) , שלפי סדר לשון הפרשה בספירת ימי הבריאה, היה לו לכתוב 'יום ראשון' כמו שכתוב בשאר הימים 'יום שני' 'יום שלישי' וכו'. ומדוע שינה כאן הכתוב מלשונו וכתב 'יום אחד'? לפי שביום הראשון היה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני.

ההבנה בדברי המדרש היא כך. העובדה שאנחנו מתחילים למנות מ'אחד' ולא מ'ראשון'. אחד זה בעצם לא התחלה של סדר. הוא עומד בפני עצמו. שניים זה דבר מצורף. ומאחר ואנחנו מתחילים למנות מ'אחד', אנחנו לומדים שעניינו של המניין זה לא לדעת את הסכום.

תוכן הדברים הוא כך. ה'ספירה' היא בעצם הפיכת הדבר הזה ל'כלל', כשאני סופר כך וכך פרטים אני מתכוון להפוך אותם ל'קבוצה' ל'דבר שלם'. פירוש הדבר שעומק עניינו הוא עד כמה אני יכול להוסיף עוד שזה יצטרף ל'אחד'.

הספירה פועלת לעשות את כל הפרטים ל'אחד'. אנחנו כוללים אותם. לכן מתחילים למנות מאחד והאחד הזה מתפרס על כל המניין כולו. כשאני מוסיף ואומר שניים השניים מצטרפים לאחד. השלשה גם מצטרפים  לאחד, כך כל הפרטים נמנים ומתחברים ומתאחדים והופכים להיות 'כלל' ו'ציבור'.

כשהתחלנו למנות מ'אחד' ועברנו ל'שניים' . ה'שניים' זה לא המשך מ'אחד'. ה'אחד' עומד בפני עצמו. כל דבר שנמנה אני מצרף את כולם ל'אחד'. זה עניינו של מנין. ויהיה ערב ויהיה בוקר 'יום אחד'. יומו של 'אחד'. זה היה יומו של האחד שהיה יחיד בעולמו, מכאן ואילך 'יום שני' הוא שני לאותו 'אחד' ומצטרף לאותו 'אחד'. 'שניים' מצטרף ל'אחד'. הוא לא מצטרף ל'ראשון' הוא מצטרף ל'אחד'. עכשיו הקב"ה יחיד גם כשנמצא יום שני ושלישי.

הצירוף של המספרים הוא צירוף אל ה'אחד', שבו התחלנו. כך שה'אחד' עומד לעצמו. כל יתר הנמנים מצטרפים אליו. מפני שכל היתר שניים ושלש וכו', כל אלה הם מספרים מצטרפים. אל מי? אל נקודת המוצא. ונקודת המוצא הוא ה'אחד'.

כאשר הספירה היא מטרה בפני עצמה, מטרה בכל ספירה וספירה, לגלות עוד גילוי ממנו ית', להאיר עוד איזה חושך שהסתיר את בורא עולם מאתנו. כל גילוי כזה בכל שלב של ה'מספור' הוא גילוי ה'אחד' גילוי אחדותו ית'.

זו הסתכלות אחרת ושונה של המושג 'ספירה' מכל מה שאנחנו מכירים. זאת צורת הספירה של התורה. יש גם אופנים אחרים של ספירה. כמו שסופרים בעולם. בספירה רגילה אין ענין תמיד שנקודת המוצא תהיה 'אחד'. בעיני העולם הספירה היא אמצעי לדעת כמה יש לנו. ואינה מטרה. אין שום הכרח להתחיל לספור מ'אחד' כדי לדעת כמה כמות יש לנו מהדבר שאנו רוצים לספור. כדי לדעת שיש לנו סכום של 20 ניתן לספור מ-19 עד-38

המספר 'שבע' – ששת צידי ההתפשטות והנקודה.

המהר"ל מבאר בכמה מקומות (תפארת ישראל מ דרך החיים ה טו וגבורות ה' מו ומובא בהרחבה ב'לילה כיום יאיר' שער המצה)  את עניינו של המספר 'שבע'.

העולם החומרי נברא בסדר של 'שבע בשני מימדים. במימד החלל: ששת הקצוות והנקודה האמצעית. במימד הזמן: ששת ימי המעשה ושבת.

התפשטות החומר בחלל היא בששה קצוות: פנים ואחור, ימין ושמאל, מעלה מטה. והם שלושת מימדיו של החומר. קו – יוצר פנים ואחור, שטח – יוצר ימין ושמאל, ועומק – יוצר מעלה מטה. ושורש כולם בנקודה. והנקודה לעולם באמצע, שהרי אין בה התפשטות לשום צד. וממנה כל ההתפשטות יוצאת החוצה לכל צד.

ברובד החיצוני כל התפשטויות הדברים נראים כדברים נפרדים ומפוזרים, כל העולם נראה כהמון חלקים שאין קשר ביניהם. ברובד הפנימי הנקודה היא המחברת והמקשרת בין כל הדברים בעולם. ששת הקצוות הם הגילוי עצמו של הדבר כלפי חוץ, והם היציאה אל הפועל של כל מה שהיה בכח. והנקודה באמצעית היא עצם ההוויה של הדבר. בעצם הנקודה אין שינוי, כי אין שם יציאה מן הכח אל הפועל, שם הכל 'בפועל'. היא נקודת המנוחה של כל דבר – זה מה שנקרא 'שבת'.

בששת ימי המעשה האדם יוצא החוצה מתוך עצמו לפעול בעולם, לשנות דברים בתוך הטבע עצמו, וביום השביעי – שבת, האדם חוזר אל פנימיות עצמו, אל הנקודה, אל נקודת המוצא של כל פעילותו שהיא עצם ההוויה שלו, שם נקודת המנוחה.

הסדר הזה של המספר שבע, הוא המרכיב של כל דבר בעולם, גם במימד המקום וגם במימד הזמן. כל דבר מורכב מנקודה והתפשטות הנקודה לשישה קצוות.

 

כל 'שבע' מורכב בעצמו מאותם שבע חלקים, כך אנחנו מקבלים מ"ט.

מעבר לכך שהנקודה בעצמה עם חלקי התפשטותה מורכבת מ'שבע', גם כל קצה מסך כל הקצוות, אורך – רוחב, ימין – ושמאל, מעלה – ומטה, מורכב כולו משישה קצוות ונקודה. האורך מורכב משישה קצוות ונקודה, הרוחב מורכב גם משישה קצוות ונקודה וכן הלאה. ומאחר וכל אחד מהם מורכב בעצמו משבעה, באופן שהם שבע של שבע. אנו מקבלים את המספר מ"ט. שכל חומר הקיים בעולם מורכב מהמספר מ"ט, ובמימד הזמן ששת ימי המעשה והשבת, יש בכל אחד מהם את חלקי כולם שביחד הם הופכים להיות שבע שבתות.

ה'אחד' הזה שמופיע בתורה ביום הראשון כ'יום אחד', שהמדרש מסביר שבורא עולם היה 'יחיד בעולמו', והתכוון לברוא עולם שבסופו של דבר הכל יחזור אל ה'אחד', גם השניים וגם השלושה וכו'. הנקודה הזאת מקבלת ביטוי באמצעות היום השביעי – השבת. השבת מסביר המהר"ל (דרך החיים בהקדמת המשנה) מסמלת את האחד שכל ששת ימי החול הנפרדים מכוונים אל השבת, וזה התכלית והיעד לעתיד לבוא שכל העולם ייהפך ליום שכולו שבת, כלומר: שכל ההתפשטויות במימד המקום והזמן חוזרים אל נקודת ה'אחד' שזה השבת.

(זה גם מה שאמרו חז"ל (מכילתא פ' בחדש פרשה ז) 'אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם'. זה אומר שהכל מכוון אל השבת, כל סוג של התפשטות שמהווה דבר מפורד ומפוזר מכוון אל הנקודה, אל השבת.)

'הבחירה' היא מטוטלת שמורכבת ממ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא.

מובא במדרש (ילקוט שמעוני פ' יב רמז תרנח) על הפסוק (תהילים יב ז) אמרות ה' אמרות טהרות, כסף צרוף, בעליל לארץ מזקק 'שבעתיים' (שבע כפול שבע)

אמר רבי ינאי כל דבר ודבר שהקב"ה אמר למשה אמר ליה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור וכו'. רבי אבהו בשם ר' יוחנן אמר תלמיד ותיק היה לו לרבי עקיבא מטהר את השרץ במ"ט פנים ומטמאו במ"ט פנים.

אנחנו בעולם הזה בעולם הבחירה נקראים דרי מט"ה. כאן יש לנו אפשרות להטות את עצמינו לצד מ"ט פנים טהור או לצד מ"ט פנים טמא. האות ה' זה העולם הזה שנברא באות ה' (מנחות כט ב). האות ה' מרמזת גם על ה' מוצאות הפה, שרק באמצעות הדיבור שבפה, ניתן לנטות ימין ושמאל כמו שכתוב (משלי יח כא) 'מוות וחיים ביד לשון'.

לכל אדם יש 'מט"ה' ברצונו הוא נוטה לכאן וברצונו הוא נוטה לשם.

רבי נתן מבאר (ליקו"ה נטילת ידיים ובציעת הפת ו מג) שמט"ה האלוקים שהיו בידיו של משה, זו 'הבחירה' שניתן להטותה לכאן ולכאן:

ועל כן בתחלת ההתגלות למשה בסנה אמר לו שישליך המטה וכו' וכמו שכתוב, השליכהו ארצה ויהי לנחש וכו'. הינו כי משה היה ממאן בהשליחות, כי אמר שאין בידו לגאלם ולהאיר בהם הדעת מחמת שיודע שיש בישראל כמה אנשים שקלקלו הרבה וכו' ועל כן אמר לו ה' יתברך שישליך את המטה ארצה ואיתא שמטה משה דא מט"ט שמשם שרש הבחירה שהוא לשון מטה שיש ביד האדם להטות לכאן ולכאן. והראה ה' יתברך למשה במופת זה שיבין גדל הכח של הבחירה. ועל כן האדם בסכנה עצומה בכל עת. וזה שאמר לו שישליך המטה שלו ארצה, כי באמת משה כבר הפך את הבחירה לטובה כי כבר עמד בנסיון ונעשה כלו טוב. אך הראה לו כח הבחירה של ההמון וצוה לו שישליך המטה שהוא בחינת כח הבחירה. ישליכהו ארצה. שישליכהו לתוך ארציות וגשמיות של שאר ההמון ותכף כשהשליכהו ארצה, ויהי לנחש, הינו שאצל רב העולם שמנחים בארציות נהפך המטה שהוא כח הבחירה לנחש מגדל התגרות היצר הרע שהוא בחינת נחש הקדמוני. ותכף אמר לו שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו להורות לו ולהודיעו שאף על פי שהיצר הרע והנחש מתגבר כל כך בכח הבחירה, אף על פי כן מדה טובה מרבה ויש בידך להפך המטה מנחש למטה, הינו שיש לך כח לעזר אפלו לאותם שהם בבחינת הנ"ל שנתהפך אצלם בחינת המטה לנחש שתמצא להם זכות. ותאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל שעדין ה' אתנו וכו' עד שיתהפכו מנחש למטה. שעל ידי זה המטה נעשו אחר כך כל האותות והמופתים.

הזוהר הקדוש מגלה בכמה מקומות (עיין זוה"ח קט"ו ע"א וע"ב)  שמט"ה האלוקים הכוונה 'מ"ט-ה. שאלו מ"ט ימי הספירה והאות ה' מכוונת כנגד שער החמישים. ועל המ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא מבאר רבי נתן במקום אחר (ליקו"ה יו"ד צדקה ב) שהנטייה אחר הרצונות שלנו, נובעת מהמ"ט פנים טמא, והנטייה אחר רצונו של מקום הוא מהמ"ט פנים טהור.

מתברר אם כן, שאלו מ"ט הימים, הם הימים שבהם אנחנו מאמנים את הנפש לבחור בטוב, ולהטות את המטוטלת מהצד ה'טמא' לצד ה'טהור'.

מסופר על רבי נחמן (חיי מוהר"ן לו) שפעם אחת לאחר אמירת תורה בנושא 'ומטה האלוקים' וגו'. התהלך בביתו מצד אל צד והחזיק מטה בידו, ואמר: 'ומטה אלוקים בידי', והדגיש בהדגשה רבה את המילה 'בידי' כאומר שבידו 'מטה האלוקים' להטותו כרצונו. והיה מובן מדבריו שהוא מתפאר על איך שזכה לכבוש את הבחירה בידו, והמטה בידו להטותו כרצונו.

'יציאת מצרים' זה אומר, שאנחנו צריכים לצאת מצורת ה'מספר' שלהם.

כפי שאמרנו ישנם שני צורות איך סופרים דברים. ניתן לספור מתוך מבט של למצוא את הגבוליות שבדבר, וניתן לספור במטרה לגלות ולהאיר משהו שהיה מוסתר וטמון עד עכשיו.

מצרים מסמלת את צורת ה'מספור' שתכליתה לבדוק את הגבולות של כל דבר. 'מצרים' בגימטריא 'מספר', כלומר: מצרים מהותה לעשות בכל דבר גבול וסוף ללא אפשרות יציאה מהמיצר ומהגבול. אפילו קיומה של מצרים היה בתוך גבולותיה ללא סיוע מבחוץ. כפי שהכתוב (דברים יא יא) מספר לנו על ההבדל בין ארץ מצרים לארץ ישראל:

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלוקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.

מה שעושה את מצרים לארץ המסמלת מקסימום גבוליות, היא העובדה שמצרים אינה מקבלת שום שפע מלמעלה ממקום הבלתי גבולי, ממקום הגילוי של השמים. במצרים מעולם לא ירדו גשמים. כל הקיום שלהם הוא מתעלות מים שחוברו לנילוס. הכתוב קורא למים הללו: והשקית ברגליך, כלומר: מצרים מקבלת קיום ממקום הרגליים, המקום בגוף הרחוק ביותר ממקור החיים. מצרים כל כולה מנסה להתקיים ללא סיוע מבחוץ. הם שואבים את קיומם מתוך עצמם. רק מתוך 'מצרים' שכזה יכול פרעה לומר למשה רבנו: מי ה' אשר אשמע בקולו?

'יציאת מצרים' זה אומר, שאנחנו צריכים לצאת מצורת ה'מספר' שלהם, שכל תכליתה לתת גבולות לכל דבר, אל צורת 'מספר' שעניינו 'גילוי'. צורת המספר של מצרים שוללת את החשיבה המרחבית, 'שאו מקום עיניכם וראו מי ברא אלה' (ישעיהו מ כו). מצרים אינה מאפשרת להפעיל את החשיבה כדי להתבונן ולצאת מהמקום הצר של השקר. 'מצרים' רואה את עצמה בתפקיד של דיכוי החשיבה באמצעות עיסוק ובזבוז הזמן, כמו שכתוב: (שמות ה ט) 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר' תקוששו לכם תבן, תעסיקו את עצמכם בשטויות, עד שלא יהיה לכם פנאי לעצור לחשוב ולהתבונן, האם אכן זה התכלית? לקושש תבן כל ימינו? ה'מצרים' של היום שידרג את יכולותיו. הוא דואג שנהיה עסוקים יומם ולילה בדמיונות שווא, הוא יודע להרחיק מאתנו את האמת בכך שהוא אינו מאפשר לנו לעצור את שטף החיים. את האמת אי אפשר לקטוף מהעצים סתם ככה באמצע היום. אמת מארץ תצמח (תהילים פה יב) האמת זקוקה לחרישה וזריעה בחשיבה ובהתבוננות על החיים, רק ככה היא צומחת ומביאה אותנו לשינוי התודעה. היום בעידן דור האינסטנט, אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו. החיים הפכו לשטחיים ורדודים. כל אחד מתעסק עם ה'שטויות שלו ומדביק עליה תווית של 'אמת'. כך כביכול מרדימים את ה'נקודה הפנימית' שאינה קונה את השקר הזה, ומכריזה כל הזמן 'אני ישנה וליבי ער' (שיר השירים ה ב)

כמה אפשר לחיות בתוך 'תבניות' ו'שטאנצים'?

אדם יכול לחיות את חייו בתוך 'תבניות' ו'שטאנצים' בלי להיות 'מחובר' למקור החיים. הרבה אנשים קמים בבוקר מתפללים עובדים ולומדים ואינם מרגישים 'משוייכים'. להיות משויך זה אומר להבין מה אני עושה כאן בעולם? ולמה כל מה שקורה איתי, קורה איתי? להיות משויך, זה אומר להרגיש מחוברים גם מהמקום הכי מנותק שיש. כי גם ה'ניתוק' עצמו מקבל חיים מ'מקור החיים'. אסור לנו בשום פנים ואופן לחיות חיים של 'השלמה', זה מה שנקרא לחיות ב'שקר'. החיים לא נועדו 'להשלים' איתם. החיים נועדו 'להתמודד' איתם. ה'מצרים' נקרא בלשון האר"י 'מיצר הגרון'. ה'מצרים' חונק לנו כל חיבור לחיים. הוא מנתק לנו את ה'דעת' את החשיבה. הוא מנתק לנו את ה'דיבור', את יכולת ההבעה. אנחנו הופכים להיות רובוטים של עצמינו.

מספיק לנו להתבונן כמה שנים 'אחורה' ולהבין עד כמה אנחנו ה'טרגדיה' של עצמינו בצורת החיים השקרית שאינה מובילה אותנו ל'כלום'. מכל התוכניות שלנו, ומכל הדמיונות שלנו מלפני כמה שנים,  איזה הישגים אנחנו מחזיקים ביד? איזה הישג של ה'עבר' אנחנו יכולים לממש ולחוות אותו גם היום? אנחנו לא שמים לב שמ'יום הולדת' ל'יום הולדת' נשארנו אותו הדבר. מנותקים שטחיים וחסרי מנוחה. האם לזה אפשר לקרוא 'חיים'?

בימי הספירה אנחנו מגלים שה'טהור' יוצא רק מה'טמא'.

'ימי הספירה' זה הזמן לצאת לגמרי מ'חיי מצרים' ל'חיי יציאת מצרים'. כל יום אנו סופרים עוד 'ספירה' שבאמצעותה אנחנו מתנתקים מ'ספירה' שמסמלת 'גבוליות' שמצרה את מערכת ה'חשיבה' שלנו, ל'ספירה' שמגלה לנו את 'היחיד' בעולמו, את ה'אחדותיות' של הבריאה. בתוך מטוטלת החיים של ה'בחירה', בתוך המט"ה שאנחנו מחזיקים ביד שמיטלטלת יום יום בין המ"ט פנים טהור למ"ט פנים טמא. אנחנו מגלים שהמ"ט פנים טהור יכול להתגלות רק מהמ"ט פנים טמא, ובכל יום אנחנו מגלים עוד שער מתוך המ"ט שערים, שער טהור שיוצא משער טמא. זה הסבר הכתוב (איוב יד ד) 'מ"י יתן טהור מטמא, לא אחד'? מ"י אלו חמישים ימי הספירה. האם לא ה'אחד' הוא זה שמתגלה בכל יום מימי הספירה בו אנחנו מגלים שער טהור מתוך שער טמא? (עיין ספר הגימטריאות לרבי יהודה החסיד עניינים אות פד ותורת משה לחתם סופר דברים לב לג) והתמיהה כאן היא איך זה ייתכן ההכרח שה'טהור' ייצא דווקא מן ה'טמא'? העניין הוא שבורא עולם ברא את כל ה'נפרדות' מן ה'אחד' כדי לגלות ולהחזיר את כל הנפרדים בעולם אל 'יחידו של עולם'. זו התשובה מדוע כל 'טהור' תחילתו ב'טמא', כל 'יציאת מצרים' תחילתו ב'מצרים'.

זה כל ה'תכלית' של 'שער החמישים', של 'קבלת התורה', כמו שרש"י מגלה (דברים ד לה) על הפסוק: אתה הראית לדעת, שה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי. לכך נאמר אתה הראת לדעת.

כל הבריאה כולה התאחדה עם ה'יחידו של עולם'. המספר 'שבע' נפתח, גם בעליונים וגם בתחתונים. והתגלה שכל ה'שבע' חוזר להיות 'נקודה' שזו הנקודה האלוקית שבכל דבר. נקודת ה'אחד', 'וראו שהוא יחידי'.

בכל 'ספירה ו'ספירה' אנו מחילים על כל ה'פרטים' את ה'אחד'.

כאשר אנחנו סופרים אנחנו מחילים על כל הפרטים שספרנו את ה'אחד' שמשם הכל התחיל והכל יצא. מכאן כל לשונות התורה של השורש 'מספר'. השמים מספרים – השמים מגלים שכל מה שאנחנו רואים, שורשו מה'אחד'. זה נקרא סיפור. סיפור עניינו להעמיד את הפרטים בקשר הנכון ל'נקודת המוצא' שמשם כל הפרטים האלה יוצאים. וכך הדבר הזה נהיה סיפור.

כמו כן, ספר התורה. התורה כולה והבריאה כולה. הם ספר. עניינו של ספר הוא אפילו במובן הפשוט. אדם מסוים רוצה להביא את דבריו בספר. מחשבתו שלו זה דבר שקשור למערכת שאותה אי אפשר לגלות. את החלק הפנימי שלו הוא לא יכול לפרוש ולהוציא את זה החוצה. הוא חייב להלביש את זה במילים לצרף את המילים האלה לכלל שאותו כלל יביע באיזה אופן שהוא את אותה נקודה שהוא רצה לומר.

כל ספר פירושו שאדם גומר לצרף את כל הפרטים ואת כל המילים שהשתמש בהם וכתב אותם. הוא מתכוון להגיע בחזרה לאותה נקודת עיקר שהיא 'נקודת המוצא' של אותה מחשבה שאותה הוא מעוניין להביע בספר.

איך ייתכן שה'שעורה' כאחת מ'שבעת המינים' מוגדרת כ'מאכל בהמה'?

ידוע שמנחת העומר באה מן השעורין וזו הלכה למשה מסיני (רמב"ם תמידין ומוספין ז) [בניגוד ל'שתי הלחם' שצריך להקריב בחג השבועות הבאה מן ה'חיטה'] השעורה מוגדרת כ'מאכל בהמה', ולכאורה הדבר תמוה, שהרי השעורה מ'חמשת מיני דגן' ונמנית עם 'שבעת המינים', והיא בוודאי מבורכת כאחת מתוך 'שבעת המינים' שהתברכה בהם ארץ ישראל. איך ייתכן שהיא מוגדרת כ'מאכל בהמה'?

המהר"ל (גבורות השם ד) רואה באכילת שעורה על ידי אדם פחיתות גרועה יותר מ'בהמה', מאותו סיפור שמובא בגמרא (כתובות דף סו ב) מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה (אשה) אחת שהיתה מלקטת שעורין מתוך גלליה של בהמה. כלומר: מרוב עניות, היא ליקטה שעורין שהופרשו מן הבהמה עצמה. השעורה מופיעה בגמרא (כתובת סד ב ובמשנה פאה פ"ח ה) מספר פעמים גם כ'מאכל אדם', אבל כמאכל נחות מהחיטה, מאכל עניים.

תפילת ה'שעורה': 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'

מובא בפרק שירה (פ"ג כט) שבולת שעורין אומרת: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'. השעורה בניגוד לחיטה אין לה קליפה שעוטפת אותה, היא כביכול ללא לבוש עוטף. השעורה מסמלת את עניות הדעת, את הדעת חסרת מה קנית, והיא משוררת: תפילה לעני כי יעטוף, כמו שהעני התפילה היא זו שעוטפת אותו ולכן תפילת העני עוטפת את כל התפילות (פרי צדיק ניצבים יז). השעורה מהווה את נקודת ההתחלה של הרצון לקרבת אלוקים. ההכרח הוא לעבור מצבים בהם הנפש הבהמית עושה מעשה בהמה ומשם אנו מצווים לספור חמישים יום ולהתכונן לגילוי של ה'אנכי'. כנקודת התחלה יש בה ברכה לכן היא נקראת 'ראשית קצירכם' (ויקרא כג י) ודווקא הקרבת העומר שבא מהשעורה מתירה את התבואה החדשה של השנה. המהר"ל מוסיף (אור חדש קפג) שמאחר והטבע הוא חומרי, והתבואה היא זו שמעניקה חיים לטבע, לכן הקרבת העומר היא מן השעורים כי הוא הדגן היותר חומרי (מאכל בהמה ומאכל עניים) מבין חמשת המינים.

כשם שה'טהור יוצא מה'טמא' כך ה'חיטה' [שתי הלחם] יוצאת מה'שעורה' [הקרבת העומר], וכמו כן כל 'יציאת מצרים' יוצאת מתוך 'מצרים'. ובדברה הראשונה בורא עולם מדגיש לנו: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. גם ב'אנכי' מזכירים את 'מצרים'. את המצבים הגבוהים משיגים רק מתוך המצבים הנמוכים.

ה'מצרים' עצמו הופך למצרים מסוג אחר, מצרים עם 'פתחי יציאה' זה כבר לא אותו מצרים גבולי שמצר כל נסיון של יציאה מהמיצר. זה 'מצרים' שהופך להיות מעבר ל'שער החמישים'. כשם שמצב הנמיכות של ה'עומר' מהווה מעבר לשער החמישים. לכן אנו מגדירים את המצווה, בצמד המילים התמוה 'ספירת העומר' מאחר וכל יום שאנו סופרים, אנו מאירים ומגלים עוד אור שהיה טמון ומתגלה כעת מתוך הבהמיות של ה'עומר'.

ככה מקבלים מיומנות 'לדעת להמתין' בסבלנות עד שנקבל את מה שאנו רוצים.

רבי נתן ( ליקו"ה ספירת העומר א) רואה בימי הספירה תקופה שמעניקה לנו כלים, איך להמתין בחיים לדברים שאנו מצפים להם? על פי תורה ו שבליקו"מ, שם רבי נחמן מגלה שהדרך להתקרבות מחייבת 'הַמְתָּנָה', לדברי רבי נחמן ה'המתן' בעצמו יש לו ערך משלו. ה'המתן' אינו רק אמצעי להגיע למטרה, לדבר שאנו רוצים לקבל. ה'הַמְתָּנָה' זו מטרה בפני עצמה. לכל שלב של הַמְתָּנָה יש ריח משיחי, ריח של גאולה. בכל שלב של 'הַמְתָּנָה' אנו מגלים את בורא עולם שממתין יחד אתנו. ה'הַמְתָּנָה' כרוכה ברוב המקרים בתחושת 'ביזיון' מההספק הנמוך שלנו, ומעצם המקום הנמוך שהגענו משם, ומהעובדה שברגע שאנו כבר כן רוצים ומעוניינים לקרבת אלוקים, כופים עלינו 'הַמְתָּנָה' ארוכה.

ההדרגתיות והשלביות היא חלק מ'מטוטלת הבחירה' שבכל שלב מאוימת להטות את עצמה חלילה לצד של המ"ט פנים טמא. בימי הספירה אנו לומדים שהדרך אל היעד שלנו רצופה שלבים שבכל שלב אנו נפגשים עם בורא עולם שממתין יחד אתנו, כמו שאמרו חז"ל (יומא לט א) הבא לטהר מסייעין אותו, תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה. רבי נחמן רואה בהַמְתָּנָה ערך יקר מאד. בכל עת שאנו ממתינים למשהו, ואנחנו לא דוחקים את השעה, מתוך הבנה שבורא עולם מבקש שנתחבר אליו בתוך ההַמְתָּנָה, בתוך המקום חסר הסבלנות, ובתוך כל ה'חוסר סבלנות' אנחנו לוקחים נשימה, ונאזרים בסבלנות ומרגישים את אותה תחושה עילאית של התבשמות, מאותו שמן אפרסמון, שעניינו ריח הגאולה. את כל זה ניתן להרגיש במהלך ההמתנות הארוכות והממושכות המהוות חלק מתהליך ההתקרבות שלנו מחדש לבורא עולם.

ההַמְתָּנָה מחדדת את הבידול בין 'מצב בהמה' ל'מצב אדם'. בהמה אינה מסוגלת להמתין, ואם היא ממתינה זה מתוך השלמה וייאוש. לכן סדרת ארבעים ותשע הַהַמְתָּנוֹת מרוממת את כל הבהמיות שלנו ומחזירה אותנו למצב של 'שפיות', מצב בו הדעת גודלת והדיבור מקבל פה, כמו שדרשו 'תנופה' מלשון תנו-פה.

בקבלה, המספר שבע מקביל לשבע המידות, שבע הספירות הידועות שכל ספירה מורכבת מכל שבע המידות. הספירות עניינם גילוי. גילוי דרכי ההנהגה של בורא עולם, שנועדו להשפיע על המידות ודרכי ההנהגה בהם אנחנו מנהלים את עצמינו. במהלך החיים נפלנו וכשלנו וסטינו מ'סדר המידות', ומכל המ"ט פנים טהור. ימי הספירה מסוגלים לטהר ולזכך את החלקים שנפגמו ולהתחבר מחדש לבורא עולם באמצעות שבע המידות. מידת ה'חסד' מבטאת את ה'אהבה' ואת 'כח הנתינה'. במידה זו אנו מסירים את כל מה שמונע מאתנו לאהוב את בורא עולם באמת, ולהיות אנשים טובים ואוהבים עם התמסרות לזולת ללא חשבונות אישיים. ה'גבורה' מבטאת את כח האיפוק ואת יכולת השליטה ברצונות ודחפים. ה'תפארת' מבטאת את המיזוגיות, את הדבקות בבורא עולם וחיבור תמידי לאור התורה. מידת 'נצח' מבטאת את כל הנצחונות הקטנים, שניצחנו בהם את הייאוש, ובנינו את ה'נצח נצחים' שלנו. מידת 'הוד' מבטאת את כח ההודיה לבורא עולם על כל דבר. את הסיפוק ואת הפרגון ואת נטרול הדכדוך. מידת 'יסוד' מבטאת את ההתקשרות והחיבור לצדיקים, את החיבור למקור החיים, קדושה וטוהר ורוממות החומר. ה'מלכות' מבטאת את ביטול היש והענקת כל כבוד ותהילה לבורא עולם. מעל כל המידות יש את ספירות המוחין שהם הכוחות השכליים המכוונים אותנו איך לתקן את המידות.

אין מקום ל'ייאוש' גם אם פספסנו חלק גדול מ'ימי הספירה'.

אחרי כל מה שאמרנו, מה לעשות, ולפעמים אנחנו נופלים ומתרסקים בעיצומן של ימי הספירה, ולפעמים בכלל שכחנו לספור ודילגנו ואיבדנו עניין בכל המושג של 'ספירת העומר'. ברגע שאנחנו כבר לא יכולים על פי ההלכה לברך על 'ספירת העומר' בגלל שכחה, יצאנו מהקונצנזוס, ומרגע זה ואילך אין לנו קשר עם המושג 'ספירת העומר'. האם אכן כך? האפסה כל תקווה לאלו ששכחו לספור? האם כאן מותר כבר להתייאש?

רבי נתן מפליג בלשונו המדהימה (ליקו"ה פסח ט כא) ואינו מאפשר לייאוש לתפוס עד מקומו בכל מצב:

כי זה ידוע שאי אפשר לקפץ בפעם אחד אל הקדשה בשלמות, כי הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן, שצריך להמתין הרבה כל אחד כפי ענינו, (כמבואר בליקו"מ סימן ו, עין שם) ובודאי כל אחד כפי ענינו בכל הימים שצריך להמתין עד שיזכה להתקדש כראוי בודאי בכל אלו הימים עובר עליו מה שעובר מחמת שעדין לא נטהר מזוהמתו ובכל הימים הוא נתנסה ונבדק מהשם יתברך בבחינת עומר בפרטיות אצל כל אחד ואחד והבן הדברים היטב, כי אי אפשר לבאר כל זה היטב, כי כבר דברנו מזה היטב בכמה מקומות ואף על פי כן עדין יש נסיונות הרבה לכל אדם בענין זה מה שצריך להתחזק שלא יפול בדעתו בשום אפן, כי כמו שהאדם צריך לעמד בנסיון לבלי לילך אחר תאוותיו בהיתר או באסור חס ושלום, כמו כן צריך להתחזק לעמד בנסיון אם כבר נכשל במה שנכשל חס ושלום, לבל יפול על ידי זה כלל, כי כל הנפילות שנופל הוא רק מעשי בעל דבר שרוצה ללכדו ברשתו חס ושלום, על ידי זה דווקא.

וכאן מגיע המגיד מקוז'ניץ זי"ע (עבודת ישראל – יום שני של פסח) עם חידוש נפלא ושופך עלינו מים קרים על נפש עייפה. ובוז יבזה את הייאוש ומגלה את ה'אהבה' האמיתית של בורא עולם אלינו. ופותח במשל:

משל לבן שהוא מתעתע בדרך ואחר כך שהוא מתיישב והולך בדרך הישר אז האב לוקח אותו על כתפיו כדי שלא יחזור לאותו הדרך תעתוע. כך הקב"ה כביכול כשרואה אדם הולך בדרך לא טוב ואחר כך עושה תשובה לוקח אותו עליו ממש כביכול וכו'  וכמאמר חז"ל (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים כו', וכשהוא סר מרע נעשה מאותיות מר"ע צירוף עמ"ר, וזהו עומר התנופה, רוצה לומר, מצרף אותיות מר"ע לעשות מהם צירוף עמ"ר. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, רוצה לומר, כשלא עשה תשובה ולא העיר את עצמו תיכף בתחילת ספירת העומר אל יאמר שאין לי עוד תקוה. אלא עד ממחרת השבת השביעית תספרו, רוצה לומר, כל זמן שיש אפילו יום אחד מהספירה תספר"ו, רוצה לומר, תוכל להאיר ביום זה כל החמישים יום על ידי תשובה. והקרבתם מנחה חדשה לה', אח"כ בשבועות יראה לקרב את עצמו מחדש להיות מונח בין דרועין דמלכא, וזהו מנחה חדשה לה'.

גם אם פספסנו חלק מימי הספירה, גם אם שקענו שוב בימי הספירה במ"ט פנים טמא, אפשר להאיר גם ביום האחרון של ה'ספירה' את כל החמישים יום. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מנצלים את הימים שנותרו, ומנסים להתחבר מתוך ה'רצון הפנימי' שלנו שלא רצה באמת לפספס אפילו יום אחד. בורא עולם פשוט מרים אותנו ונושא אותנו על כתפיו, כדי שלא נחזור לאותו תעתוע שגרם לנו לפספס חלק מימי הספירה, וכל חד לפום מה דמשער בליביה.

ובענין מי ששכח לספור, ואינו יכול לברך יותר עם ברכה, יש לו מה ללמוד מהסיפור הבא על החוזה מלובלין זי"ע : (שיח שרפי קודש – ואתחנן)

השמר לך פן תשכח את ה' וגו'. פעם אחת היה יושב הרב הקדוש הרבי מלובלין זצללה"ה וחושב בפסוק זה השמר לך פן תשכח כו' ואיך אפשר לאדם שלא ישכח פעם אחת בכל ימיו, ועובר על לאו זה, כי כל מקום שנאמר פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. והשיב לו הרב הקדוש הרבי ר' בונים זצללה"ה מפשיסחא, דדין הוא אצל שכחה, אם שכח עומר של בית סאתים אינו חשוב שכחה, (פאה פ"ו מ"ו) מפני שעתיד לזכור לאחר זמן, מפני שהוא דבר חשוב לא נקרא שכחה, וכן הדין בשכחת השי"ת, אם הוא צדיק וזוכר תמיד, ואף לפעמים נשכח ממנו אין זה נקרא שכחה, והשיבו הרב הקדוש הרבי מלובלין זצללה"ה החייתני בזה המאמר, והבן.

גם אם שכחנו לספור, וגם אם ספרנו וממשיכים לספור, אבל שכחנו בשביל מה אנחנו סופרים, ולמה אנחנו סופרים. צריך לזכור שהרצון הפנימי שלנו באמת אף פעם לא שוכח את בורא עולם, את הדבר החשוב ביותר, וגם אם בחיצוניות שכחנו, אבל ברצון הפנימי לא שכחנו, וברצון הפנימי שלנו כולנו צדיקים. כי את הנקודה הפנימית אי אפשר לקלקל, כמו שכותב ה'שפת אמת' (דברים סוכות תרס"ד) ובאמת בכל איש ישראל יש ב' השלימות. דעמך כלם צדיקים ויש נקודה אחת מיוחדת בכל איש ישראל שלא קלקל בה ונקרא מצד זה צדיק.

סופרים וסופרים עד שמגיעים ל'שער החמישים' – עד 'אין מספר'.

לאחר שאנו סופרים מ"ט יום שהם המ"ט פנים טהור, אנו מגיעים ל'שער החמישים'. ר' צדוק מסביר  (רסיסי לילה טז) ש'פנים' עניינו 'גילוי', שכל המ"ט פנים טהור יש בהם כח לגלות את מה שהיה נסתר במ"ט פנים טמא. אבל כאשר מגיעים ל'שער החמישים' זה כבר מקום שאי אפשר לגלות ולהסביר. כי גילוי קיים רק במקום שיש 'הסתר'. וממשיך ר' צדוק ואומר:

ושער חמישים נגד הבינה שבלב שזה אי אפשר לגלות כלל לחבירו הרגשת הלב מה שהוא מרגיש בלבו הטעם לדבר, דטעם אי אפשר להסביר ולגלות כלל. וכדרך שאמרו בסנהדרין (לה.) 'ליבא דאינשי אינשי' שאי אפשר לגלותו בכתב וכן בדיבור אי אפשר, רק הרשימו שבלב מתלבש בדיבור שכפי הרגשת הטעם שלו בלב כך הוא כח הדיבור וניכר על הדיבור הרגשת הלב אבל אמיתות טעם שהוא מרגיש זה אי אפשר לגלות.

שער החמישים הוא מקום החירות שנקרא יובל, שהכל חוזר לשורשו באחדות גמורה ללא תערובת (שפת אמת ויקרא בהר תרנ"א) וכל תכלית הספירה היתה בכל ספירה להחזיר את המספר הנפרד ל'אחד' לאותו 'יחיד בעולמו' וכאשר נתגלו חמישים שערי בינה וראו שהוא 'יחידי', זו היתה יציאה מה'גבול' ל'בלתי גבול'. ועל זה כתוב (תהילים קמז) גדול אדונינו ורב כח, ולתבונתו 'אין מספר' כי מצד הבינה של שער החמישים, אין מספר, כי הוא מקום ה'בלתי גבולי'.

לכן גם כל הנסים והנפלאות ב'מצרים' ועל ה'ים' היו באמצעות 'מט"ה האלוקים' שזה המ"ט פנים יחד עם האות ה, שזה שער החמישים כפי שהבאנו בתחילת המאמר בשם הזוהר. ועל זה נאמר (איוב ט) עשה גדולות עד אין חקר, נסים ונפלאות עד 'אין מספר'עד שלאחר הניסים והנפלאות התגלה ה'אין מספר'. שכל הניסים והנפלאות נעשו באמצעות המט"ה שכולל בתוכו את כל החמישים שערי בינה, וזה המקום של ה'אין מספר'.

 

רבונו של עולם!

כבר לימדת אותנו כשיצאנו מ'מצרים'. שבכל מצב בחיים בו אנחנו יוצאים או רוצים לצאת מהמיצר למרחב, יש דרך ארוכה עד ליעד, ובדרך הזו אנחנו מתבקשים להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שנקבל את מבוקשינו. גילית לנו שאף פעם אנחנו לא ממתינים סתם, ויש בהמתנה ערך ומטרה בפני עצמה. כאשר אנחנו ממתינים וסופרים ימים ושבועות, חודשים ושנים עד שאנחנו מגיעים למה שאנחנו רוצים, ה'ספירה' עצמה, כולה אור שמגלה לנו אותך, שבלי לשים לב אנחנו מדלגים עליך ומבקשים להגיע אל המבוקש שלנו בלי שנספיק לגלות את האור שיש ברצונות' והכיסופים שלנו, בלי שנספיק לפתח כמיהה ערגה וגעגוע מכל רצון קטן שלנו שרוצה אותך.

 

רבונו של עולם!

אתה בראת את ה'זמן' ואת ה'מקום'. את קבעת שכל תזוזה בתוך מרחב ה'מקום' מחייבת תזוזה ב'זמן'. אתה הוא זה שהעמדת זמן המתנה בין כל רצון שרוצה לצאת לפועל, עד שהוא יוצא לפועל. אתה יודע כמה קשה לנו דווקא בדור הזה, בדור שכולו 'כאן ועכשיו', כמה כח ועצבי ברזל אנחנו זקוקים על מנת להתאזר בסבלנות, עד שאנחנו מקבלים את ה'צרכים' שלנו. הביטה נא וראה לכמה כעסים זה גרם לנו, ולכמה אכזבות וייאושים זה הביא אותנו.

 

רבונו של עולם!

אתה גילית לנו שבתוך ההמתנה שאנחנו ממתינים לך, אתה בעצמך מסתתר שם, ומתבשם יחד אתנו מהרצונות שלנו, ומהכוונות הטובות שלנו. כי לרצונות הטובות שלנו הצחורות והטהורות יש ריח משיחי, ריח שמבשם את האוויר העכור סביבנו. כי הרצונות שלנו והגעגועים שלנו לא נפגמו מעולם, וכל הגאולה תלויה ב'עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. רבונו של עולם! למה שלא תתן לנו להרגיש מעט מההתבשמות שאתה מתבשם ברגעים שאנחנו מצפים לך ורוצים ומתגעגעים אליך? הרי כל זה שאתה ממתין אתנו יחד הוא בשביל שנתבשם יחדיו. מדוע אם כן אתה משאיר אותנו דוויים וסחוטים לאחר המתנה מורטת עצבים, ללא שנרגיש את העונג שניתן להרגיש בתוך ה'כאב' וה'סבל' שיש ב'סבלנות'?

 

רבונו של עולם!

עם כל הרצונות הטובים שלנו אנו מרגישים כבולים בשלשלאות של ברזל. אנחנו מסתובבים כאילו הכל רגיל אצלנו, אבל בתוך תוכנו אנחנו כבויים. יש איזה ייאוש קטן שמלווה ומקרר כל סוג של התלהבות ורצון להתקרב אליך. אתה יודע ומכיר טוב מאתנו את פנימיות הלב. אתה יודע כמה אנחנו לא רוצים ולא טוב לנו במקום הנוכחי שלנו. בכל פעם שאנחנו רוצים אותך ומנסים לגעת בך, פתאום אנחנו מוצאים את עצמינו רחוקים יותר ממה שהיינו. עד מתי? במקום לשמוח ולרקוד שנתת לנו מ"ט ימים בהם אנחנו מכינים את עצמינו למפגש המאחד עם ה'אנכי' שלך, אנחנו מרגישים את ההיפך.

 

רבונו של עולם!

את העומר אנחנו מרגישים חזק, את ה'מאכל בהמה' אנחנו מרגישים כל הזמן. הצד של המ"ט פנים טמא, דואג להאכיל אותנו מה'תחילתו מתוק וסופו מר', וככה אנו מסתובבים חודשים ושנים, ללא שנטלטל את עצמינו ונחליט לעצמינו, די!!! עד כאן!!! כמה אפשר לרמות את עצמינו. אנחנו יודעים שבסופו של דבר הכל בידינו לאיזה צד להטות את עצמינו, אבל גם אתה יודע שללא ה'עוזרו' אין אדם יכול לו.

 

רבונו של עולם!

דווקא מהמקום הנמוך שהדור הזה נמצא, דווקא בדור הזה בו הצליחו כביכול להפוך כל סוג של 'מאכל בהמה' ו'מעשה בהמה', למאכל של 'נאורים ואניני הטעם'. דווקא מהמקום הזה רק אתה יודע כמה בתוך האמת שלנו מאסנו בכל זה, רק אתה 'יחידו של עולם' יודע לחדור אל 'תעלומות הלב'  שלנו, ולגלות שאחרי הכל תמיד היינו שלך ונישאר שלך.

[1] חלק מהמאמר מבוסס על שיעוריו של הגר"מ שפירא

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support