ראשי > מדריכים ומאמרים > סיפורים > כערער בערבה…

כערער בערבה…

י״ז בטבת ה׳תשע״ז – 15/01/2017

סיפורו של יוסי, צעיר תל-אביבי שמאס בחיים מוטעים ומצא את דרכו ליהדות ולברסלב דרך המדבריות הצחיחות בסיני. מעשה שהיה.

נ. זילבר

בני השבט הבדואי, החיים במדבר סיני מזה עידן ועידנים, רגילים כבר לפגוש קבוצות מטיילים, שבאים ממרחקים לראות את המדבר הגדול והנורא. הם אמנם מציקים להם יתר על המדה בשאלות חטטניות על אורח חייהם, ומדי פעם אף מנסים לצלם אותם, מה שמתפרש אצלם כגזלת שלוותם ופרטיותם, ואף מעלה מספר חשדות, הידועים רק למוח הערבי העשיר בדמיון – אך במשך הזמן הם למדו לחיות עם זה, מה עוד שלפעמים קונים אצלם תיירים אלו מעט חלב-כבשים טרי, פיתה מדברית או סתם איזה חפץ בדואי, שיעזור להם להוכיח לתושבי ארצם, כי אכן בילו מאושרים אלו במדבר בחברת שבטים פראיים.

למען האמת, מתמלאים שוכני המדבר השזופים בלא מעט גאוה מעצם הרעיון, שאנשים עשירים ומסודרים מכל רחבי העולם נודדים בתנאים קשים אל חיי המדבר הקדומים, מה שמוכיח ללא ספק, כי אין מקום יותר טוב מזה בעולם, ולא לחינם העדיפו אבותיהם את החיים הללו על פני חיי הישוב – אך שונה מכל התיירים המקובלים היה אותו צעיר מזוקן, גבה הקומה, בעל השיער הארוך, שהתמקם באיזור: אין הוא מנסה לתחקר אותם על אורח חייהם, וכמעט שאינו בא בדברים איתם, פוסע הוא בשבילים הצהובים, מדשדש ברגליו בחולות המדבר. מתוך כיס סרבלו מציץ דרך קבע ספר קטן בכריכת כסף, מימיה בגודל בינוני קשורה למתניו בחבל דק, לעיתים שומעים אותו מנגן בחלילו, המלוה אותו בכל שעות היממה מעל פסגתו של הר צחיח, ולא פעם קורעות את הדממה זעקות שבר, הבוקעות מפיו מתוך הוואדיות הרחוקות. מה שברור הוא, שצעיר זה על כוונותיו המסתוריות אינו עושה רושם של תייר זמני, העוזב בהקדם את המקום, אלא דוקא נראה, שהוא מתחיל להתמקם במדבר, מה שמעלה את חמתם של צעירי השבט, החשים באחריות לשלום כל החמולה; וכדרכם של פראי-אדם אלו, הוחלט ביניהם למצוא דרך איך להעביר מן העולם את הפולש הזר הישר לעולם שכולו טוב, שם ינגן לו בחלילו כאות נפשו, ולא יפריע את שלותם….

אך צעירים חסונים אלו לא הצליחו משום-מה לשים עליו את ידם בעיקר עקב מקום לינתו המשתנה מיום ליום. במשך הזמן הם התרגלו אליו ואל אורח חייו המוזר, ואף התחילו להאמין בכל מיני כוחות שהוא אוצר בקרבו, בעיקר עקב עדויות של בדואים שצפו בו, כשהוא שוהה בלילות בבתים נטושים ועל פי בארות ישנים – שמוזהרים הם מאבותיהם מלהתקרב אליהם בשעות הלילה עקב רוחות ושדים, העושים שם כבתוך שלהם, מה שהביא אותם להרהורים שונים בכל הקשור ליחוסו המפוקפק.

מיהו צעיר זה? מה הביא אותו לחיי המדבר הקשים? ומה פשר זעקות השבר הבוקעות מפיו? – – –

לצורך כך עלינו לחזור מספר שנים אחורנית.

לילה נטול ירח על שפת ים סוף שבמדבר סיני. יושב לו בודד יוסי, צעיר תל-אביבי בשנות העשרים לחייו, העובד כצלם במשרד צלמי עיתונות גדול בתל-אביב. יוסי, שנולד בדרום תל-אביב להורים ממוצא בולגרי, הרחוקים מהיהדות או ליתר דיוק, אינם יודעים על קיומה עקב חינוך קומוניסטי, שהם קיבלו מגיל שנתיים בבולגריה, שכידוע היתה חלק בלתי נפרד מהגוש הקומוניסטי, מה שכמובן לא היטיב עם זהותו היהודית של בנם יוסי. אמנם ביום הולדתו השלוש-עשרה ערכו לו איזשהו טקס בר-מצוה, שאף אחד ממשתתפיו לא ייחס לו חשיבות רבה, הניחו לו אפילו תפילין, שנלקחו בהשאלה ממכר, אך זה נעשה כחיקוי גרידא לשאר החברים, בעיקר אלו מעדות המזרח, ומיד לאחר מכן נותר יוסי צעיר ישראלי לכל דבר.

יוסי יצא לטיול, כדרכו של כל צעירים ישראלים רבים, בחברת מספר צעירים כמוהו. הם שמו פניהם לעבר מדבר סיני, שהיה אז תחת ריבונות ישראלית. סמוך לשפת ים סוף הם הקימו לעצמם אוהל, בו העבירו את הלילה. יוסי חש צורך עז להתבודד מעט עם עצמו; זה מכבר מתייסר הוא מאוד בחברה המקיפה אותו, אין נפשו נוטה לתעתועים המושלים בחברה הישראלית. הוא מרגיש את עצמו מאד מאוכזב. אולי גרמה לכך היכרותו האישית עם אנשי עיתונות ותקשורת בכירים, עמם בא במגע בתוקף תפקידו; מגעים אלו ספקו לו הזדמנות להכירם מקרוב על אורח חייהם הקלוקל.

עכשיו, בשעה זו, פוסע הוא בודד על שפת הים, וכשהוא התרחק דיו מן האוהל בו שהו חבריו – התיישב לו על סלע והשקיף בעצב לתוך המים, המנצנצים במין ברק מסתורי. כמה זמן הוא ישב שם? – אינו זוכר, אך זאת זוכר הוא, שבזמן זה הוא הספיק להעביר במחשבתו את כל תקופת חייו. הרגשת ריקנות עלובה מילאה את כל ישותו. יוסי מחפש במחשבתו איזה שהוא קצה חוט של סיפוק ותקוה – ואינו מצליח. כמה שהוא מהרהר בחייו ובסדר יומו – מוצא הוא את עצמו נבוב וריק, ללא תכלית וללא מטרה.

בעודו יושב שקוע במחשבותיו, הבזיק לפתע מעל לראשו אור חזק… לשניה הוא נרעד עד עמקי נשמתו מגורם ההפתעה – אך מיד ידע במה המדובר: כוכב גדול מפלס לו דרך בשחור השמים בין אלפי כוכבים, הנראים כיהלומים זוהרים, ובאחת הוא נופל, כשהוא מאיר את האזור בהבזק אור רב עוצמה. המחזה הזה הפעים את רוחו של יוסי, ואת ליבו מילאה מחשבה טהורה: הכוכב לא נפל מעצמו! מישהו הפיל אותו! ללא ספק, רק בורא העולם יכול היה לעשות זאת (בבית הוריו היתה אמונה במציאות הבורא) אך מה פשר השמחה הממלאת את כל ישותו בעקבות מסקנה זו? כן! יוסי שמח, ואפילו שמח מאד: יש בורא המנהיג את העולם! צריך למצוא דרך להתקרב אליו – ואז לא יזדקק לאף אחד בעולם! בהחלטה זו הוא חוזר אל חבריו, ממשיך עמם את הטיול, ויחד אתם חוזר לכאורה, לתל-אביב – אך לא! הוא לא חזר. רוחו נשארה במקום. בעיני רוחו ישוב הוא עדיין על אותו הסלע אשר בשפת הים. – – –

יוסי עוזב את עבודתו ונמשך חזרה לאזור המדבר, שם הוא מוצא עבודה במושב חקלאי, ובלילות מרבה הוא לטייל לבדו במדבר שמסביב. מפעם לפעם הוא מבצע גיחה אל בית הוריו הכואבים על הרגליו המשונים. בבית הוריו היה לו ספר תנ"ך קטן בכריכת כסף, אותו קיבל במתנה מאיזה שכן לכבוד הבר-מצוה. באחד מביקוריו נוטלו יוסי עמו לסיני, ללא שהיה לו שמץ מושג על הכתוב בו. יוסי מעלעל בין דפי הספר ונתקל בעשרת הדברות. הוא קורא בהם לראשונה בחייו, ומהפסוקים שבפרק מבין הוא, שמדובר בצַו אלוקי, שניתן במעמד כל ישראל ב… מדבר סיני. הוא קורא שוב ושוב את עשרת הדברים ומסכם לעצמו בקצרה, שעד היום לא שמר את חלקם הגדול, והרגשת הריקנות מתגברת עליו.

"לא! אני לא עובד יותר בשבת!" גומר הוא בנפשו, ובהקדם האפשרי מדווח לבעל האדמות המעסיק אותו על החלטה זו. הלה, שהיה חניך הדור הראשון של עוקרי התורה, פיטרו לאלתר מעבודתו. יוסי עבר לגור עם חברים שעבדו באיזור, ובינתיים הוא ממשיך להעמיק בספר התנ"ך. בעיקר שבו את ליבו דברי הנביאים ישעיה וירמיה, המוכיחים את ישראל באהבה אין סופית, המבצבצת מכל קטע ומכל שורה.

ערב חורפי אחד, בחוץ יורדים גשמים סוערים מלווים ברוחות מדבריות עזות – מידפקים על דלת חדרו קבוצת מטיילים, המחפשים מקום מסתור מפני הגשמים. הם הוזמנו להיכנס, ועד שהגשמים פסקו, הם סיפרו על מעשיהם באזור. לדבריהם, הם יוצאים למדבר הגדול, שם ישנו במרחק שלשה ימי הליכה נוה-מדבר ציורי, שאליו מועדות פניהם. יוסי מתלהב מהרעיון ומבקש להצטרף אליהם, והם נענו לו בשמחה. הוא נטל שמיכה, בה הוא קיבץ מעט בגדים וחפצים מינימליים, וקשר את השמיכה בצורת שק. על בגדיו הוא לבש סרבל צמר גדול, תחב את התנ"ך הקטן לכיס הסרבל ויצא עם הקבוצה הישר לתוך המדבר החשוך. הירח הגיח מתוך הפלומה השחורה שעטפה אותו ושפך אור על גבעות החול, שרובצו במי הגשמים והזדקרו ברעננות משני צידי השביל, בה פסעה השיירה. האויר היה ספוג בריח גשם משכר, אותו נשם יוסי מלוא ריאותיו. החושך, הנוף, והקרבה אל הטבע הפראי – הפיחו בו רוח חדשה.

הוא צעד בקלילות הישר אל תוך החושך המסתורי. השיירה עצרה ללינת לילה, והמשיכה בהשכמה בדרכה. לאחר שלושת ימי הליכה הם הגיעו למקום, שהיה הרבה מעבר למתואר במפות. לעיניהם התגלה שטח ירוק, המתפרס על שלושה ק"מ ומוקף בבוסתני פרי עסיסיים. מבין הסלעים נובע מעיין מים מתוקים, המתמשך למרחקים ויוצר בדרכו בריכות ומפלים. החבורה התמקמה בעמק הפורה – חלקם באוהלים, וחלקם בבקתות קטנות, שהם אילתרו לעצמם. יוסי – כולו אומר שירה – אחרי מנוחה קצרה יוצא הוא למרחבים כשחלילו בידו, מוצא לו עמדה טובה, הרחוקה דיה מבני החבורה, ומתחיל לנגן בעליזות בחלילו. עוד בתחילת המסע התיידד עם אחד הנוסעים, השואף אף הוא לחיים רוחניים ונעלים יותר. כאן היה להם די זמן לשוחח ארוכות בנושאי אמונה ודרך חיים נכונה, וביחד הם הגיעו למסקנה, שאך ורק דרך התורה – שלא היה ליוסי כמעט שמץ מושג עליה – היא היא הדרך הנכונה.

ומהחלטה למעשה: בהזדמנות הבאה שבן-שיחו צמא למים, כיסה את ראשו ובירך 'שהכל'. עד היום זוכר יוסי את המבוכה והתימהון, שברכה זו גרמה לו עקב החינוך המנוכר שהוא קיבל. היתה זו הפעם הראשונה בחייו שהוא ראה יהודי מברך – והוא לא עיכל את המחזה.

עברו מספר ימים. הכמיהה לבדידות ולמחשבות מעמיקות התגברה בו, וחברתם של בני החבורה העליזים הכבידה עליו. לאחר התייעצות עם חברו למסע הראה לו הלה על מפת האזור, שבהמשך המדבר, במרחק ארבעים ק"מ ממקום המצאם, קיים "נוה-מדבר" נוסף. יוסי לא היסס. שקו על שכמו, חלילו בידו, וספר התנ"ך בכיסו – וכבר צועד הוא בגפו לאותו כיוון, לא לפני שהוא מצטייד בפירות ובמים לדרך.

פוסע הוא לבדו לאורך העמק. בשלב מסוים הסתיים הצבע הירוק, ואת מקומו ירשו החולות הצהובים וההרים החשופים, המתנשאים לגובה רב. בלילה הוא סידר לעצמו מקום לינה בבקתה נטושה, שגילה בצד הדרך, ובבוקר המשיך בדרכו בשמש הקופחת, כשמפעם לפעם לוגם הוא מן המים שהצטייד בהם. הוא צעד לפי הסימון במפה, ובשלב מסוים פנה ימינה לתוך שביל צר, שלמיטב זכרונו מתאים למסלול הליכתו. השביל בו הוא מהלך מוביל אותו לעבר פסגתו של הר, ומשם – לעמק תלול, מקיף הוא גבעות שוממות וממשיך לכיוון בלתי נודע.

יוסי מגלה סימני עייפות. אף השמש, שעקבה בדריכות אחר מסלולו המייגע, הולכת ושוקעת מערבה, ומשאירה אותו בודד לנפשו. לפי כל חישוביו הוא היה צריך לפחות לראות את המקום אליו הוא הולך. השביל חוזר ומטפס במעלה הר, המלא נקיקים בצורות ובגדלים שונים. 'מי יודע אילו חיות מוצאות בו את משכנן' – חולפת בראשו מחשבה טורדנית. 'רק אתאמץ להעפיל לראש ההר טרם יחשיך, ומשם אראה בבירור את יעדי' – אך משום-מה נראה לו, שפסגת ההר הולכת ומתרחקת ממנו… הוא לוגם את טיפות המים האחרונות שנותרו במימייתו, ובשארית כוחותיו עושה את דרכו עד לפסגה, המשקיפה על מרחבים עצומים. לכל מלוא העין נראה הצבע הזהוב של המדבר, שהפעם אינו ידידותי כלל. 'טעיתי בדרכי' – מסכם הוא לעצמו, ותוך כדי כך מטיל הוא את שקו הכבד על הקרקע היבשה, והוא צונח בעקבותיה באפיסת כוחות. לא חלפו מספר דקות, ושוב לא נראים לא החולות ולא המרחבים, אלא חושך כפול ומכופל, המכניס מורך אף בליבו של יוסי ההרפתקן. בזהירות פתח את שקו, בחר במספר בגדים שאינם כל כך נצרכים והצית אותם בגפרורים שבכיסו. המדורה הקטנה אמנם האירה מעט את השטח שמסביבו, אך לא הצליחה להוציא מליבו את הפחד הנורא, שהלך והתגבר מרגע לרגע. לרגע נדמה לו, שהוא שומע צעדי חיות קרבים והולכים – ובאחת הוא ננער לקול יללת תנים הממלאת את החלל, והדיה מצטלצלים באוזניו דקות ארוכות…

'מה אעשה?' – מהרהר הוא. הוא בוחן את חפציו ומבחין בכריכת הכסף של התנ"ך, המציצה מכיס סרבלו ושולחת אליו מבטי חיזוק. הוא פותח את הספר, ולאורה הדועך של המדורה נפתח לו פרק ק"ב בתהלים. הוא מתחיל לקרוא; "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא … דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות. פנה אל תפלת הערער, ולא בזה את תפלתם". בתחילה אף הוא לא הרגיש בדמעות הזולגות מעיניו. שקוע הוא בקריאת הפסוקים הלא-מוכרים, אך מאד מובנים לו. הוא ממשיך: "עינה בדרך כוחי, קיצר ימי" האם מאז ומתמיד היו פסוקים אלו בספר היקר הזה, או שהם באו מעצמם לעודדו בשעתו הקשה?! הדמעות כבר הרטיבו את פניו, כשהוא זועק בכל כוחו: "אומר: אלי אל תעזבני בחצי ימי!" המלים מרגשות אותו. הוא יודע, שה' שלח לו מזמור זה כחבל-הצלה מן היאוש והדכדוך, והוא פורץ בבכי סוער. לאחר שנרגע, קורא הוא שוב ושוב את המזמור, שכאילו חובר במיוחד עבורו. קול בכייתו וזעקותיו קורעים את הדממה האכזרית השולטת במקום מתגלגלים במורד ההר, שם מתנפצים הם על חודי הסלעים האימתניים. המדורה דועכת, ועיניו נעצמות. הוא שוקע בתרדמה עמוקה – והנה אור, וכמו ממרחקים מופיעה דמות של יהודי זקן; זקנו הלבן משתלשל על חזהו, לראשו סודר לבן, עיניו היוקדות מביטות בו במבט חודר, הוא מושיט אצבעו לכיוון מסוים, ולפני שנעלם הוא מספיק לומר: "לך עשרה ק"מ לדרום מערב!"

יוסי מתעורר. הוא מחפש את הזקן – אך הוא רואה רק את המדבר הגדול, המקיף אותו מכל עבריו. הוא צמא למים, ומשער שבמשך היום הוא יצמא שבעתיים. דברי הזקן זכורים לו היטב, אך מרוב יאוש הוא מחליט, שעדיף לו לחזור על עקבותיו בדרך הקשה, אותה עשה אתמול. השמש קופחת על ראשו, ולשונו משוועת ללגימה אחת של מים. למתניו קשור בחבל דק בקבוק השתיה,למקרה שהוא ימצא מקור מים. כל היום צועד הוא כך בתקוה לצאת מהסבך אליו נקלע – אך שוב נוטה השמש לשקוע, והמקום אינו מוכר. הרעב מציק לו, ועוד יותר מכך – הצמא. היאוש אוכל בו בכל פה, ומעומק לבו פורצת הקריאה: "אלוקים! הצל אותי! אלוקים! רק תציל אותי – ואני אהיה לך כל חיי עבד!" גופו התשוש רועד מקור, הוא מצטנף בתוך נקיק סלע ומכסה את גופו בחולות המדבר כדי להתחמם מעט. הוא נרדם, ובחלומו הוא רכון מעל מעיין מים חיים וגומע כאוות נפשו נחלים נשפכים לנהרות, והנהרות הופכים לאגמים, וכולם שותים מהם – – –  אך למה יבש לו כל כך הפה?

הוא פוקח את עיניו ונזכר במצבו האיום. 'חבל שלא שמעתי לדברי הזקן, שרצה לעזור לי' – חולפת מחשבה בראשו. הוא מתחיל ללכת ללא מטרה, כשהוא מתגבר על יצר היאוש, המפתהו להמשיך לישון כאן לנצח. סערה חזקה משתוללת במדבר. הוא הולך בכיוון הרוח, הדוחפת אותו מאחור, וכך מהלך הוא סהרורי, עד שהוא נתקל בשמיכתו ובבגדיו, אותם השאיר אתמול. 'משמע, שאני עומד עכשיו במקום החלום!' – ממלאת תקוה את לבו – 'כנראה, הסתובבתי כל יום האתמול סביב אותם הרים'.

עכשיו מחליט הוא לשמוע לקול החלום. הוא מתרכז למצוא את הכיוון ונעזר לשם כך בכיוון זריחת השמש. שוב פוסע הוא בשבילים המפותלים, כשהוא נזהר לא לשנות את כיוון הליכתו. בשלב מסוים, כשהוואדי החל להתפתל ולשנות כיוון, מחליט הוא לטפס על ההר הגבוה הניצב בדרכו, ובלבד שלא לאבד את הכיוון המדויק. לשונו יבשה, עד שאינו מרגיש בקיומה, הוא הולך סהרורי ונאחז בתקוה הקלושה.

אחרי שעתיים הליכה הוא מוצא את עצמו עומד על ראש ההר, וממרחק-מה ירוק!… ירוק!… ובכן, החלום היה אמיתי! משמים עזרו לו! הוא יורד מן ההר בקלילות, אך למטה הוא נעשה תלול ללא אפשרות הליכה. נפשו יוצאת למעט מים. 'מה אעשה?! האקפוץ? האם אסכן את חיי, שניתנו לי במתנה?!' – מהסס הוא; והנה מופיע מתוך העמק תייר עטור שפם.

יוסי זועק בקול לא לו: "מים! מים!", התייר מבין. הוא צועק אליו: "אל תקפוץ! שוב לאחוריך ורד בנקודה מסויימת, שם יש אפשרות ירידה ללא סיכון!", ובינתיים הוא רץ וממלא בקבוק עם מים מתוך באר הנמצאת במקום, כשהוא רץ לעברו של יוסי וחוסך לו חלק ניכר מהדרך למים. יוסי חוטף את הבקבוק מידו ומגישו לפיו. ובאחת הוא נעצר, הבטחתי משהו שומע הוא קול פנימי, ולראשונה בחייו מברך "ברוך אתה… שהכל נהיה בדברו"… הוא גומע את כל הבקבוק בבת-אחת – ונפשו שבה אליו. דעתו מצטללת. הוא פוסע לעבר מקור המים, כשהוא מסכם לעצמו בקצרה, שבעצם הוא ניצל בנס. אף זוכר הוא את הבטחתו לאלוקים. הוא מגיע לבאר, שואב לעצמו עוד מים, ומרוה את צמאונו.

דמעה טהורה נושרת היישר לתוך הבקבוק. הוא שותה אותה עם המים ויודע, שה' אוהב אותו ושומר עליו. הוא מסייר במקום ומגלה את המערה, בו שוהה התייר הגוי יחד עם חבר נוסף. הוא נכנס למערה ומתמוטט מאפיסת כוחות. הם כיסוהו בשמיכה, וכשהתעורר אחרי שעות רבות, לקחו אותו איתם למאהל בדואי, שם הוא המשיך לנוח ולאגור כח, עד שהצליח לצאת מן המדבר האיום ולהגיע לישוב, באזניו עדיין מצטלצלת אותה קריאה: "רק תציל אותי – ואני אהיה לך כל חיי עבד!"

'אעלה לירושלים' – הוא מחליט.

בירושלים הוא פוגש בבעלי-תשובה חסידי ברסלב. אחד מהם מזמין אותו ללמוד בצוותא בספר הק' 'ליקוטי-מוהר"ן'. הם לומדים את תורה א' ודוקא יוסי, שהיה בור ועם-הארץ, הרגיש איך המילים הקדושות מרוות את נפשו הדוויה דוגמת אותו בקבוק מים במדבר. בסיום הלימוד מעניק לו אותו חבר את הספר במתנה.

יוסי, שכבר הספיק להיגמל מחיי הכרך הסואנים, מוצא את עצמו שוב ושוב במדבר סיני, בין השבטים הבדואים, המכבדים אותו מתוך יראת הכבוד. הוא עוסק רוב יומו בתנ"ך וב'ליקוטי-מוהר"ן' ומשיל מעל עצמו את כל הקליפות החופות על נשמתו. לאט-לאט חוזר הוא לישוב, מקים משפחה וממשיך בחיי המדבר בנוסח של רבי נחמן מברסלב. בלילה, עת העולם ישן, קם הוא משנתו ויוצא ליערות ולפרדסים להתבודד לפני בוראו ולשפוך לבו כמים על שנות בחרותו שעלו בעשן ועל אלפי נשמות תועות כמוהו, המחפשות את זהותן במדבריות ובנקיקים, שתזכינה אף הן לאורו של הצדיק.

לצורך הכנת הכתבה ישב אתי יוסי לספר את סיפורו באחד מבתי-המדרש העתיקים בירושלים, כמובן, בשעות חצות הלילה, עד שהחברותא שלו הספיק להתעורר.

עת נפרדתי ממנו, הזכירו לי צלילי לימודו את אותה נגינת החליל על פסגתו של הר צחיח במדבר סיני; אך הפעם הנגינה מלאה שמחה וסיפוק, כיאה לחסיד ברסלב, שרבו הולך לפניו ומבטיח לתקנו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support