ראשי > מדריכים ומאמרים > הקב"ה דורש מכל אחד: אל תכנע!

הקב"ה דורש מכל אחד: אל תכנע!

י״ז בטבת ה׳תשע״ז – 15/01/2017

אדם עובד את הקב"ה בלי יצר הרע! איזה עבודות הוא יכול לעשות! איזו דביקות בה'! איזה הרגשות הוא יכול באמת להרגיש! אין לו יצר הרע, אין לו תאוות, אין לו גשמיות! הוא באמת מרגיש את הקב"ה, באמת מרגיש את המתיקות של התורה, באמת מרגיש הרגשה של כל מצוה ומצוה. אבל הוא לא שווה כלום בעיני הקב"ה, לעומת זאת, אתה, ויהודים גרועים ממך לאין ערוך, כל תנועה ותנועה שעושים בעבודת ה' עושה רעש בכל העולמות

הרב אליהו גודלבסקי

"כך אמרתי"

רבינו אומר בליקו"מ (תו' י'): "כשיש חס ושלום דינים על ישראל, ע"י ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים." מוהרנ"ת מספר ב"שיחות הר"ן" (שי' קל"א): כשכתבתי לפניו התורה "ואלה המשפטים", המתחלת "כשיש דינים חס ושלום על ישראל" וכו', אמר לי: כך אמרתי! שעכשיו נשמע גזרות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה, (כי התורה הזאת נאמרה סמוך לפורים), ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף – בפורים – ועל ידי זה ימתיקו הדינים. וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא "כך אמרתי!"; וכוונתו הייתה להעיר לבבנו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד, ורזין עילאין וסודי סודות עמוקים ורחבים מיני ים בכל דיבור ודיבור, כפי שסיפרנו שרבינו הרי אמר שע"י כל תורה ותורה אפשר לעבור ולקיים את כל התורה כולה; כל התורה כולה מונח בכל תורה ותורה בדברי רבינו.

סיפר לי הרה"ח ר' ישראל בער אודסר, שהיה יהודי בצפת, רבי דוב מוורשא (אח"כ גם ראיתי את זה ב"ימי שמואל" מרבי שמואל הורוויץ.) הוא הגיע מוורשא והתיישב בצפת. הוא היה מלמד בגפ"ת, בראשונים ואחרונים, מגיד שיעור – ראש ישיבה בצפת. רבי שמואל הורוויץ למד אצלו. רבי דוב וורשא סיפר לרבי ישראל בער אודסר איך הוא זכה להתקרב לרבינו לעת זקנותו. הוא סיפר לו שהיה לו חבר טוב בלימוד תורה, בלמדנות בגפ"ת בצפת, קראו לו רבי סנדר טרוביצר. רבי סנדר טרוביצר זה היה תמיד מדבר עם רבי דוב מוורשא בלימוד תורה, אבל מברסלב – אף פעם לא דיבר איתו. ובימי החגים אחד היה מבקר את השני – רבי סנדר היה מבקר את רבי דוב ורבי דוב היה מבקר את רבי סנדר. וגם אז, כמובן, באו ודיברו בלימוד תורה. פעם אחת – מספר רבי דוב – כשהגעתי לרבי סנדר טרוביצר באחד החגים, נכנס רבי סנדר למטבח להביא כיבוד ואני בינתיים הסתובבתי והוצאתי איזה ספר, ובהשגחה פרטית היה זה ספה"ק "סיפורי מעשיות". רבי דוב למד את ההקדמה ואת הסיפור הראשון, וכשר' סנדר חזר עם הכיבוד הוא ראה שרבי דוב לא נמצא שם בכלל כביכול, הוא שקוע כל כולו בתוך הספר. והניח לו כך עד שהתעורר מעצמו מהספר. כשהתעורר מהספר, רבי סנדר לא דיבר איתו שום דבר מענין הסיפור שהוא קרא עכשיו וגם רבי דוב לא דיבר איתו רק דיברו כרגיל בלמדנות בגפ"ת. רבי דוב סיפר, שהוא הלך הביתה, ההליכה היתה איזה חמש דקות אולי, אז הוא הכניס שער אחד משמונה שערים של אר"י הקדוש. (יש לו שמונה שערים, כגון שער הגלגולים, שער רוח הקודש, ועוד – שמונה שערים.) בהקדמה ובסיפור הראשון. כזה גאון הוא היה, שתוך חמש דקות הוא יכול להכניס שער אחד של כתבי האר"י להכניס בתוך הסיפורי מעשיות. הוא הגיע הביתה, קרא למשרת שלו ושלח אותו לרבי סנדר טרוביצר שיביא לו את ה"סיפורי מעשיות" הלך והביא לו את הסיפורי מעשיות וככה הוא זכה להתקרב לרבינו בגיל זקנה מופלגת מאוד, בין שמונים לתשעים.

והוא סיפר לרבי ישראל בער, שהוא כזה גאון עד שאין לו שום קושי בשום לימוד. התוספות הכי קשה בש"ס הוא קורא אותו כמו שאנחנו קוראים "אשרי יושבי ביתך" וככה כל התורה כולה נגלה ונסתר אותו דבר אצלו, הוא אומר שאומרים עליו, שהוא גאון יותר בנסתר ממה שבנגלה, כזה גאון היה, שלא היה לו שום קושי בשום לימוד. רק כשהוא בא לספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן", שם הוא צריך "לקשור את המוח", מרוב שהוא מתאמץ להבין. והוסיף שהוא לומד בליקו"מ ארבעה פירושים, ועוד פירוש אחד – פירוש חמישי שכולל את כל ארבעת הפירושים. ואחרי כל לימודיו, עדיין לא התחיל אפילו להבין את ספרו של רביה"ק.

וכל כך התאמץ, עד שבאמת, התפוצץ אצלו גיד אחד במוח, והתעוור לזמן מה, עד שהקב"ה ריחם עליו והחזיר לו את אור העיניים. כל כך היה מעמיק, כל כך היה צריך להתאמץ בספר "ליקוטי מוהר"ן". כזו עמקות יש שמה! (הסיפור מופיע גם ב"ימי שמואל")

הריקודים שהביאו רפואה

ומוהרנ"ת אומר: "וכוונתו היתה להעיר לבבנו"; מה שרבינו אמר – וכפל דבריו – "כך אמרתי!", היה ע"מ שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה – אף על פי שמצד אחד "יש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד, ורזין עילאין וסודי סודות עמוקים ורחבים מיני ים בכל דיבור ודיבור" (שיחות הר"ן, שם), אף על פי כן – עיקר כוונתו של רבינו היה "שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות: לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות. כמו למשל התורה הקדושה הזאת, שנאמר שם שע"י המחאת כף וריקודים נמתקין הדינים, היתה כונתו כפשוטו: שיחזקו עצמם לשמוח בימי שמחה, כגון פורים וחנוכה וימים טובים או חתונה וכיו"ב כל מיני שמחה של מצוות, שיחזקו עצמם בשמחה גדולה עד שיזכו להתעורר לריקודים והמחאת כף, וע"י זה ימתיקו הדינים. כי כל דברי התורה לא בשמים הוא לאמר שאין מי שיכול לזכות לזה, להמתיק הדינים ע"י המחאת כף וריקודים כי אם גדולים בני עליה, רק כל אחד מישראל יש לו הכח הזה, כשיקיים הדברים כפשוטם באמת ובתמימות" אזי יזכה – בכוח הצדיק – להמתיק דינים. "וכן בכל הדברים הנאמרים שם בתורה הקדושה הנ"ל וכן כל מה שנאמר בכל תורה ותורה, כי 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'." (שיחות הר"ן, שם)

מובא, שרבינו בא פעם לבקר את ביתו מרים, בעת שסבלה מכאב שיניים חזק, ואמר לה: תסגרי את הוילונות שלא יראו אותך ותתחילי לרקוד בבית ותמחאי כף, כי ע"י המחאת כף וריקודים ממתיקים הדינים. כך היא עשתה: סגרה את הוילונות והחילה לרקוד ולמחות כפים ככה עד שעבר לה כאב השניים.

וכן היה עם רבי אברהם שטרנהארץ. כאשר השתוללה אז מחלת הטיפוס ל"ע ונפטרו ממנה רבים, ואצלו כבר נפטר ילד אחד או שנים ל"ע וגם הילד השלישי עמד בין מוות לחיים, ובתחילת הערב נכנס אליו רבי ישראל קרדונר, פנה אליו ר' אברהם ואמר: ראה, ר' ישראל, עוד רגע וכבר עוד ילד הולך לעולמו, מה אפשר לעשות כדי להצילו? השיב לו ר' ישראל: הרי רבינו אומר בתורה י' שע"י המחאת כף וריקודים ממתיקים הדינים, אם כן בוא נרקוד! ורקדו כל הלילה עד אור הבוקר, בבוקר הילד קם בריא וזכה לאריכות ימים ושנים טובות ולהגיע לארץ ישראל. הכל ע"י תמימות ופשיטות.

דאגתו של רבי נתן: היום עבר בלי שמחה!

ר' נתן ממשיך ואומר (שם) "ושים עינך היטב היטב ותסתכל יפה בכל תורה ותורה, ותשים ליבך להבין בכל מקום העובדות והעצות והמוסר והתעוררות היוצאים משם על פי פשוטם של דברים." כל תורה ותורה בליקוטי מוהר"ן נאמרה לכל יהודי, אף על פי שבאמת יש בה עמקות גדולה וסודי סודות, עם כל זה צריכים לראות את העניינים היוצאים ממנה למעשה. מה רבינו רוצה כאן?

ואכן, משום שלא כל אדם מסוגל להוציא את העניינים המעשים מכל תורה ותורה, הורה רבינו למוהרנ"ת לכתוב את "קיצור ליקוטי מוהר"ן, ולהוציא את כל העצות המעשיות ולקבצם ב"ליקוטי עצות". וכך יכול כל אדם להבין מהו הענין המעשי היוצא מכל תורה, ואח"כ לומר את הליקוטי תפילות, "ותבקש מהשם ית' שיאיר עיניך לזכות לזה, להבין הדברים היטב למעשה. כי כל דבריו ז"ל, כולם נצרכים ומוכרחים לעובדות ועצות טובות לעבדו יתברך. ואפילו בקצת מקומות אשר לפום ריהטא בהשקפה ראשונה אין מבינים היטב איך נוגע הענין הזה לעובדה לפי מדרגתו, אף על פי כן באמת יש שם עצות נפלאות והתעוררות נפלא לשוב אליו ית' ממקום שהוא שם.

יש שלומדים תורה מתורות רבינו, ונראה כאילו רבינו מדבר רק לצדיקים גדולים. מה זה נוגע לנו? אבל למעשה זה לא כך. למעשה, בכל תורה ותורה יכול כל אדם למצוא את עצמו. ובעצם כבר רבי נתן עשה לנו את העבודה הזו; אנחנו פשוט צריכים ללמוד הרבה "ליקוטי הלכות", מי שקשה לו שילמד משיבת נפש, השתפכות הנפש, עלים לתרופה, ליקוטי תפילות. ואז אפשר לראות בכל תורה ותורה "מה נוגע לי" גם כן. "ואם תשים עיניך וליבך שם היטב, בוודאי תמצא גם שם עצות ודרכים טובים לפי מדרגתך, כי כל דבריו ז"ל הם כלליות גדול, וכל תורה ותורה כלול מכל התורה כולה, ומכל בני אדם שבעולם בכל דרגה ודרגה, מתכלית קצה העליון עד תכלית קצה התחתון. היינו שעם כל תורה ותורה ושיחה שלו יכול לעבוד את ה' יתברך הגדול במעלה בתכלית המעלה וכן אפילו הקטן והפחות בתכלית דיוטא התחתונה יכול גם כן לשוב לה' יתברך ולמצוא עצות לנפשו ע"י אותה התורה בעצמה כי הם כלליות נפלא מאוד." עד כאן השיחה. נראה כאן מימי מוהרנ"ת (ח"ב ל"ז) איך שרבי נתן מספר בכזו תמימות בכזו פשיטות שהוא קיים את דבר רבינו אז הוא מספר פה על ענין של המחאת כף וריקודים שרבי נתן קיים את זה בפשטות בלי שום חכמות הוא מביא פה: (רבי נתן היה בדרך לארץ ישראל, והיה שם באיזה עיר, והתארח אצל אדם בשם ר' יעקב יוסף.) ביום רביעי ט"ו בשבט, עשה רבי יעקב יוסף סעודה בביתו והיו אצלו כל הנ"ל (היו אלה כמה אנשים שהיו ביניהם חילוקי דעות בענין איזו עסקה) ורבי דוב נ"י. וקודם הסעודה גמר השלום והפשרה ביניהם וגם באותה הסעודה ספרנו קצת מרביז"ל ונמשך עד הערב. ואח"כ התפללנו מנחה וערבית. וכבר הייתי יגע מאוד, כי לא ישנתי בלילה כפי צרכי , וגם ביום לא ישנתי כלל, ועל כן הנחתי עצמי תיכף לישון.

והייתי מרוצה – ממשיך שם מוהרנ"ת – לבלי להתעורר משנתי לאכול סעודת הערב, אך קמתי קודם סעודת הערב, אבל לא רציתי לאכול כי אם מעט דמעט, ואחר כך נזכרתי שעבר יום חמישה עשר בשבט בלי שמחה כראוי, והתחלתי לשמח עצמי, והיה שם רבי ישעיה מטשערקאס, אחד מאנשי שלומינו, וחטפתי אותו לתוך השמחה ורקדתי עמו בעל כרחו. ובתחילה לא היה מרוצה כלל, אבל אני הכרחתי אותו הרבה ולא היה יכול לשנות רצוני, ועל ידי זה נמשך עליו שמחה אחר כך באמת, וכמבואר אצלינו מזה (ליקו"מ ח"ב כ"ג) שבתחילה צריכים להכריח עצמו לשמחה, ואחר כך בא השמחה באמת, כמו ששמעתי מפיו הקדוש בפירוש"

"ואלו מעט הריקודים והשמחה באותו הלילה", אומר מוהרנ"ת, היה יקר בעיני מאוד מפז ומפנינים, כי נתייאשתי מלשמוח באותו העת, כי כבר נרדמתי, והשם היה בעזרי לבוא לשמחה אז, שהוא אצלי דבר גדול, כי כל זמן שאני זוכה להיות בשמחה, אפילו בחול, הוא אצלי יקר מאוד ומצוה גדולה. כי רבינו ז"ל הזהירני מאוד מאוד להיות אך שמח תמיד."

רבינו דיבר פעם נוראות על גדולת וקדושת ארץ ישראל, והיו שחשבו שמן הסתם מתכוון רבינו לעולמות העליונים, לבחינות ודרגות וכו', ושאלו את רבינו למה כוונתו, הקפיד רבינו ואמר: אני מתכוון כפשוטו, הארץ הזו, עם הבתים האלו והאבנים האלו. ומזה נעשם כל התיקונים שאמר רבינו קודם. לגור בא"י, כפשוטו, שזו מצות עשה דאוריתא. רבי לוי יצחק בנדר אמר תמיד "אברכים, בחנוני נא בזאת: זכרו שאתם בארץ ישראל ותראו שיהיה לכם שינוי לטובה ברוחניות!" רבו, רבי אברהם בן רבי נחמן, היה מזכיר לעצמו תמיד: " היכן אני? בארץ ישראל! היכן אני הולך? בארץ ישראל, היכן אני ישן? בארץ ישראל, היכן אני אוכל? בארץ ישראל".

וכן בכל דבר ודבר מכל דברי רביה"ק, ובכלל, מכל ציווי התורה, הם דברים מעשיים, בעולם הזה. מדברים על תפלין שהם אור גדול ועצום וכו', אבל בפועל הכוונה היא לקחת בהמה ולעשות מעורה בתים ופרשיות. ובזה שיהודי מניח תפלין בפשיטות, בזה הוא עושה את כל התיקונים המוזכרים בכתבי האר"י.

לשאוף להרבה ולשמוח במעט

 כל יהודי צריך להשתדל לעשות את המקסימום שביכולתו לעשות. פלוני נהיה אינסטלטור, חברו רופא, אחר נהיה חייט, נגר או בעל חנות, זה עשה מלמד תינוקות, חברו מגיד-שיעור וחברו ראש ישיבה. מציאות היא, שכל אדם הולך בדרכו הוא. סיפורי הצדיקים שמספרים, טובים מאוד, ע"מ להכניס באדם שאיפות, שישאף למקסימום האפשרי, שיכסוף, שישתוקק, אבל אי אפשר לבוא בטענות, "למה אתה לא כמו פלוני?". אני לא כמוהו משום שאיני הוא. אני – יש לי את תפקידי והוא את תפקידו.

לכל יהודי בעולם יש איזשהו תפקיד שאין לחברו. וודאי, הרצונות, השאיפות והכיסופים אל המקסימום האפשרי, הם חובה, אבל בפועל אדם רואה לעתים שמשמים מוליכים אותו אחרת, דורשים ממנו משהו אחר. שמעתי מרבי יעקב מאיר שכטער (וזה מובא באחד מספריו): שלא כמו היום, פעם לא היו ישיבות או כוללים. היום זה חובה, כי אי אפשר לצאת לרחוב, אין יראת שמים ברחוב – ו"אם מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו" – אז אפילו אם אין האדם לומד, העיקר שישב בישיבה. אבל פעם, כשאפשר היה להסתובב ברחוב, אם היית הולך לשוק היית יכול ללמוד בשוק הרבה יראת שמים, גם מהקונים וגם מהמוכרים. היו שם מוכרים וקונים צדיקים ממש. הנשים שהלכו לשוק, הלכו בצניעות מופלגת, והיו שווקים שנשים בכלל לא היו שם, השוק בירושלים, למשל.

רבי לוי יצחק נהג תמיד לנסוע אחרי התפילה לכותל המערבי, וכשחזר – בד"כ ביום שישי – היה הולך לשוק וקונה מה שהיה צריך ופעמים רבות הייתי מתלווה אליו. ופעם הסביר לי מדוע הוא הולך ולא זוגתו – משום שהוא רגיל כך מאז שהגיע לא"י, לפני חמישים שנה ויותר, ואז לא היתה אשה אחת בשוק, רק גברים באו, ומאז הוא רגיל בזה. כך היה בשוק מאה שערים. ובשווקים שכן היו באות נשים, היו באות בצניעות אמיתית, ודיברו דיבורי יראת שמים. היה מה לשמוע! ובחודש אלול, הרגישו אז חודש אלול גם בשוק! היום, לדאבונינו, אפילו בבית הכנסת לא תמיד מרגישים את זה.

זה היה השוק דאז.

ומספר רבי יעקב מאיר, שאז, כאשר ראו שילד אינו מצליח בלימוד, ואז, ע"פ הלכה יש ללמדו מלאכה, היו לוקחים אותו לשוק ומסתובבים איתו שם והיכן שעצר מתוך ענין, הבינו שזו המלאכה הראויה לה.

התורה הקדושה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אין דבר יותר נעים מאשר התורה הק' ודברי הצדיק. צריך לדעת ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו" על מה שאינם יכולים. "אונס רחמנא פטריה".

במעשה מחכם ותם (סיפו"מ ט), בעצם, גם החכם וגם התם רצו לעבוד את ה'. ולסוף הגיע התם לתכלית השלמות והחכם ירד עד דיוטא התחתונה. מה היה ההבדל ביניהם? החכם היה אדם מוצלח מאוד, התם, לעומתו, היה אדם פשוט מאוד. איך קרה שדווקא החכם ירד ודווקא התם עלה? אלא ששם רואים מה זה חכם להרע, מתחכם. החכם תמיד ראה את חצי הכוס הריקה. אף פעם לא שמח במה שהשיג (כמובן, תמיד יש לשאוף ליותר, אולם כפי שאמר רבינו "לשאוף לדרגה הגבוהה ביותר, אבל לא ליפול גם מהנמוכה ביותר") הרצון שלו להשיג יותר, להשיג שלמות כביכול, גרם לו לא לעסוק במה שהוא כן השיג. מה שהקב"ה נתן לו לא היה שווה אצלו. הוא תמיד ראה רק מה שאין לו; רק מה שחסר לו. אפילו אם היה כמעט מושלם, רק שהיה חסר איזה משהו קטן, הוא לא היה מרוצה. וזה גרם לו לרדת עד דיוטא התחתונה ממש, עד שנהיה כופר.

התם, לעומתו, אף על פי שהיה לו באמת רק מעט, גם הוא שאף להגיע לשלמות, אלא שהוא לא הניח לזה לשבור אותו. מה שהוא השיג, שימח אותו כאילו שזה הדבר הכי מושלם. ומכל דבר מועט שהשיג עשה כזה עסק של שמחה והודה על זה מאוד לקב"ה ותמיד היה בשמחה. ויחד עם זה היה תמיד מבקש ושואף לעוד, ליותר, ותמיד היה מבקש מהקב"ה יותר. הוא ידע שהוא רחוק משלימות, הוא ידע שהמנעל שלו הוא "של שלש קצוות", אבל הוא שמח עם זה כאילו זה שלם, ויחד עם זה שאף להגיע לכך שזה אכן יהיה שלם באמת.

רבינו דורש מאיתנו: לא להכנע!

מוהרנ"ת מפרש בליקוה"ל את הפסוק "הולם בתום ילך בטח", שאדם שהולך בתמימות ופשיטות, ילך לבטח. והוא מסביר שם, מהי תמימות? כפשוטו. מה שכתוב בתורה לעשות, הוא משתדל לעשות; מה שכתוב לא לעשות הוא משתדל לא לעשות. ואם חס ושלום הוא נכשל – וכל אדם קורה לו, הש"י, שנכשל, בפרט היום – אז התמימות היא לשוב בתשובה ולהתחיל מחדש!

"זהו היצר הרע. ואומרים לנו: איך תלחם בו? שלא יהיה אכפת לך. תגיד 'לא אכפת לי, אני מתחיל מהתחלה'.
זהו חכם אמיתי, 'בחכמה יבנה בית'"

רבותי! הקב"ה אינו משאיר אדם באמצע הדרך. הקב"ה כתב בתורתו הכל. התורה היא כמו מפה. כשאדם יוצא לדרך הוא לוקח איתו מפה, אם הוא טועה או שאינו יודע לאן לפנות – הוא מסתכל במפה. מה שכתוב בה הוא עושה. הצדיק אינו משאיר אותך לבד באמצע הדרך. הוא אומר לך מה מותר לעשות ומה אסור, ואם נכשלת – תעשה תשובה! תתחיל מחדש! אין כאן בלבול. אבל אם אדם הוא "חכם" אצל עצמו ח"ו, הוא אומר "נכשלתי. זהו. גמרנו". מי אמר לך? מאיפה אתה לוקח את זה? למה אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהתורה? אפילו בעל העבירה הגדול ביותר בעולם, גם הוא יש לו תיקון ותקווה. אפילו במצב של אלפי ירידות, אדם שנמצא ב"שאול תחתית ומתחתיו", גם הוא יש לו תקווה. אין מה להתייאש. מתחילים מחדש.

זהו היצר הרע. ואומרים לנו: איך תלחם בו? שלא יהיה אכפת לך. תגיד "לא אכפת לי, אני מתחיל מהתחלה". זהו חכם אמיתי, "בחכמה יבנה בית".

כך הורה לנו רביה"ק. והם, הצדיקים האמיתיים, המרוקנים מתאוות עולם הזה ומלאים מצוות ומעשים טובים, הם היודעים באמת איזו הדרך אשר יבור לו האדם להתעלות בה בעבודת ה'. ורבינו הק' השאיר אחריו עצות לכל דבר, לכל ענין, ומי שעושה בפשיטות ותמימות מה שאומר לו רביה"ק, גם כשע"פ השכל "זהו, נכשלתי, גמרנו", עליו נאמר "הולך בתום ילך בטח".

רבינו אומר "כאשר האדם ישכב אם הרגליים לדלת, אז הוא יראה שאם היה מציית לי, לא היתה מדרגה בעולם שלא הייתי יכול להביא אותו אליה!" ורבינו אומר ש"מעט זה גם טוב". אתה לא יכול לעשות הרבה? אותו רבי שאמר לקום חצות, לעשות כל יום לכה"פ שעה התבודדות וכו', הוא הוא שאמר "מעט זה גם טוב". אתה לא יכול להתבודד שעה? תתבודד לכה"פ קצת!

אתה רואה שיש לך יצה"ר גדול ואתה לא מצליח לנצח אותו? אתה נכשל שוב ושוב? אל תחשוב שאתה יכול להפקיר את עצמך בגלל זה! אלא אומר מוהרנ"ת: תצעק לקב"ה! ממעמקים קראתיך ה'! אל תשלים איתו! אל תכנע! וזו התמימות והפשיטות האמיתית. ולצערינו רוב העולם טועים בזה נוראות. ואם רואים שנכשלים ח"ו – ולדאבונינו מי לא נכשל? – חושבים שהקב"ה כועס עליהם, ולא רוצה אותם יותר רח"ל, והם סברות מוטעות שהפוכות מדעת תורה ממש! וחייבים לדעת את זה.

החפץ חיים אומר: "אך בה' אל תמרודו" – אל תהיו מורדים במלכות שמים. גם אם יש לנו יצר הרע גדול ותאוות גדולות. אז נעבוד את ה' ככה! מכל אחד הקב"ה רוצה משהו אחר; כל אחד צריך להאמים שהקב"ה רוצה שהוא יעבוד אותו מתוך מה שעובר עליו, והכל בהשגחה פרטית. יש שהקב"ה רוצה שיעבוד אותו מתוך עשירות – ומעניק לו עשירות וזה הנסיון שלו; ויש שהקב"ה רוצה שיעבוד אותו מתוך עניות – ומעניק לו עניות וזה הנסיון שלו; ויש שהקב"ה רוצה שיעבוד אותו עם יצר הרע גדול – ונותן לו יצה"ר גדול, וזה הנסיון שלו, וכך הוא צריך לעבוד את ה'! היינו, תצעק לה' "תציל אותי! תרחם עלי!" וכך אתה מקבל על עצמך עול מלכות שמים, וזוהי עבודת ה'!

כל אדם צריך לעבוד את ה' בתנאים שיש לו. לאחד יש מניעות מחמת ממון, ולשני מניעות מחמת קרובי משפחתו, ולשלישי מניעות מחמת יסורים. אין אדם שיכול לומר "אין לי את התנאים לעבוד את ה'". לא! בתנאים שיש לך – באלה אתה צריך לעבוד את ה', וכך הקב"ה רוצה שתעבוד אותו! אפשר – וצריך! – לבקש ממנו שיהיה אחרת, אפשר לשאוף ולכסוף שיהיה אחרת, אבל כרגע אלה הכלים שיש, ועם הכלים האלה הקב"ה רוצה שתעבוד אותו. כמובן, לא "כמו ההוא", כי ל"הוא" יש כלים אחרים וממנו יש דרישות אחרות.

הכל בתמימות ופשיטות.

עצור! האם החבילה שלך?

התורה היא דבר קל. משל למה הדבר דומה: לעשיר אחד שנסע באניה לעסקיו ובידיו תיק קטן וקל של יהלומים. כאשר הגיע למחוז חפצו, השאיר את חבילתו והלך למלון. והדרך – ששולחים המשרת עם החבילה למלון, שיביא החבילה לעשיר. וכאשר הגיע המשרת סמוך לחדרו של העשיר, שמע אותו העשיר מתאנח מהמאמץ. אמר לו: "אין זו החבילה שלי. החבילה שלי קלה". וכך אומרים על התורה. כשאדם מרגיש שהתורה היא משא כבד, פירושו של דבר שהוא אינו נושא את החבילה הנכונה. זו לא התורה! התורה היא קלה! מה שהתורה רוצה זה לפי הכוחות שלך (כמובן, שאדם צריך להזהר לא לרמות את עצמו שאין לו כח ח"ו). אם אתה מתאנח מהמאמץ, כראה שאתה סוחב חבילה של מישהו אחר.

אדם חייב, כמובן מאליו, לשאוף, לרצות ולכסוף תמיד להיות הצדיק הכי גדול, אבל כל עוד אינך יכול – אל תסחוב חבילה שאינה שלך, אל תעסוק בעבודות שלמעלה מיכולתך.

כשאדם שרחוק מהקב"ה עובד את הקב"ה למרות היצר הרע העצום שלו, למרות ריחוקו העצום, ועושה איזה תנועה, קצת משנה, לא דברים גדולים אלא אפילו מעט – ככל יכולתו. אומר רבינו שהמעט שהוא פונה להקב"ה מתוך כל העבירות שלו, המעט הזה יותר חשוב בעיני הקב"ה מאשר אדם שעובד את הקב"ה יותר מאלף שנים בלי יצר הרע.

אדם עובד את הקב"ה בלי יצר הרע! איזה עבודות הוא יכול לעשות! איזו דביקות בה'! איזה הרגשות הוא יכול באמת להרגיש! אין לו יצר הרע, אין לו תאוות, אין לו גשמיות – אין כזה דבר! הוא באמת מרגיש את הקב"ה, באמת מרגיש מתיקות של התורה, באמת מרגיש הרגשה של כל מצוה ומצוה. אבל הוא לא שווה כלום בעיני הקב"ה, לעומת זאת, אתה, ויהודים גרועים ממך לאין ערוך, כל תנועה ותנועה שעושים בעבודת ה' עושה רעש בכל העולמות.

ואם אדם ידע את זה, כי אז כל היום הוא יעסוק בתורה ומצוות ובמעשים טובים לפי ערכו, ואז ירצה לתפוס עוד נקודה טובה, עוד מילה להקב"ה, עוד רצון טוב, עוד פעם להתגבר על היצה"ר, עד שיזכה – אם יתעקש לרצות ולהמשיך – לעלות מעלה מעלה, כפי שזכה התם הקדוש.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support