בין שמד לרצון

י״ט בטבת ה׳תשע״ז – 17/01/2017

בין שני הקצוות האדירים של עומק טוב ועומק רע, עומד משה, עומדים הצדיקים יחידי הדורות ועוסקים לשבור ולבטל את השמד, את היאוש, את המוות, ולהפכם לחיים אמיתיים,
לרצונות קדושים וחדשים.

הרב ארז משה דורון

 

בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן רבינו מדבר על המתקת הדינים. בדבריו הקדושים הוא מציג את שני קצוות המציאות. הקצה העליון ביותר נקרא רצון והקצה הנמוך ביותר נקרא שמד.

עצם הגדרת פסגת המעלות בשם רצון היא עצמה מהפכנית. אצלנו הפסגה היא ישות, ההרגשה שהגענו למשהו, השגנו משהו, ואילו הגדרת הרצון כפסגה פירושה שהרגשת החיסרון, ה"אין לי", ה"עוד לא הגעתי", שיש לי עוד דרך רבה ופסגות גבוהות לטפס, דווקא הרגשה זו היא הפסגה.

וההסבר פשוט. הרגשת "הגעתי" מקורה ביסוד הדומם שבנפש. בעצם מהרגע של "הגעתי" יש רק נסיגה, ועומק "הגעתי" אינו אלא המוות, שורש ההתמדה וחוסר השינוי.

אבל הרגשת "טרם הגעתי", "יש עוד הרבה להשיג" וכו', אף שהיא מוחשת לנו כתחושת חסרון ומצוקה, היא היא החיים עצמם, שהם המתח בין המושג לבלתי מושג, הגעגוע למה שהרבה מעלינו.

והרגשה זו באה מיסודות המים, רוח, אש שבנפש שמהותם תנועה ושינוי, שזו באמת מהותו הפנימית של האדם – "אדמה לעליון", כלומר אשאף תמיד למה שלמעלה ממני.

אמנם כל הכשלונות, הבלבולים, הכפירות ושאר מרעין בישין, מחלישים את הרצון ותוצאותיהם – עייפות החומר, יאוש ואוזלת יד.

זהו הקצה השני, התחתון והשפל של המציאות – שמד, כלומר אובדן כל רצון לקדושה (ופירוש המילה שמד כפשוטו הוא שיהודי כל כך התייאש מיהדותו, כל כך התרחק ממקורו, עד שהוא מחליט להשתמד, כלומר לנתק את עצמו משורשו ולבקש לו שורש אחר, לא יהודי, לא אלוקי, לא תורתי, חלילה).

לפי הגדרה מדויקת, אם היינו שואלים מה ההיפך מן המילה "רצון"? היינו משיבים – חוסר רצון, יאוש. אבל אנחנו לא מתרגשים מספיק מהמילה יאוש, זה לא נראה לנו סוף העולם. אז מה אם אנחנו מיואשים?

בא רבינו ואומר שההיפך של רצון, כלומר יאוש – שמו ופניו האמיתיים – שמד. ובכן כמו שאתה אינך רוצה למות, להישמד, היה מן הראוי שלא תרצה ולא תסכים להתייאש.

וכמו כן לפי הגדרה מדויקת אם היינו שואלים מה ההיפך משמד, ממוות, היינו עונים – חיים. חיים אנחנו בטח רוצים, רוצים לחיות ורוצים להרגיש חיות. אומר רבינו: ההיפך ממוות זה רצון, הווה אומר – כל עוד אתה רוצה את ה', לרצות – זו החיות, ולא כמו שנדמה לנו שלהגיע למה שרצינו זו החיות.

והנה עוד מסודות התורה שמגלה לנו רבינו הקדוש והנורא (שם בתורה רט"ו) "ועל כן משה עומד בין שמד לרצון, כי מספר משה הוא ממוצע בין מספר שמד למספר רצון, כי הוא עומד תמיד להמתיק השמד להפכה לרצון".

שמד – בגימטריא 344

משה – בגימטריא 345

רצון – בגימטריא 346

בין שני הקצוות האדירים של עומק טוב ועומק רע, עומד משה, עומדים הצדיקים יחידי הדורות ועוסקים לשבור ולבטל את השמד, את היאוש, את המוות, ולהפכם לחיים אמיתיים, לרצונות קדושים וחדשים.

הם, מצידם, מוסרים את נפשם לעמוד במקום כה נמוך, להתחכך בתמידיות עם המוות הכי נורא, לעמוד הכי קרוב שאפשר לאש הכי מרה של הגיהינום הכי עמוק – ושם דווקא להושיע נשמות אובדות. ועל כן משה קרוי משה, שהרי אם טעם קריאת שמו משה על פי בתיה בת פרעה הוא, כפי המבואר בתורה "כי מן המים משיתיהו", היה צריך שמו להיקרא "משוי". אך "משה" פירושו שמושה ומוציא אחרים ממים עמוקים, ממצולות היאור שהוא אלוהי מצרים, אלוהי הדין והמיצר, המוות והחידלון.

ומשה – מושה גם מן העומק הזה נשמות אבודות, מיואשות, הלא הן אנו.

תפקידנו שלנו, בכל מאבק הכוחות האדיר הזה – להאמין למשה, להסכים לאחוז בידו המושטת אלינו מגובה הרצון אל מעמקי השמד, ללכת בעקבות הצדיקים שרק הם יכולים להוציא אותנו ממצרים.

אבל לא כל אחד זוכה ללכת בעקבות הצדיקים, לא כל אחד זוכה להאמין למשה.

"ולא די ש(הצדיק) נתרחק מהם ונתרומם מהם (מבני אדם) ואינם יכולים להתקרב אליו (אל הצדיק) אלא שנופלים עליו קושיות ותמיהות, עד שנתעקם ונתבלבל מוחם, מחמת שנתרחק מהם מאד וקשה עליו קושיות ופליאות". (ליקוטי מוהר"ן ס"ג).

מדוע נראה לכאורה שאצל המתקרבים לרבינו אין סדר? לא רק שאין ממסד מסודר, גם בנפש המתקרבים לרבינו נדמה שאין סדר. עולם הפוך. ירידות ועליות. קושיות ובלבולים. אין שלווה. למה?

לעומת זאת יש, כידוע, אחרים העוסקים בקירוב יהודים ואצלם יש ויש. סדר ומשטר, ממסד וישיבות, וגם בנפש המתקרבים דרכם נוגעת שלווה. מוצאים את מקומם, מתיישבים בדעתם.

השאלה הזו מציקה לי שנים. כואבת ואינה מרפה. אבל פעם בציון רבינו, מאוחר בלילה, ישבתי בפינה צדדית מתחת לסככה הסמוכה לציון. זרם בלתי פוסק של אנשים שטף על פני, כולם באו לומר שלום ולהיפרד, בטרם הם עוזבים את המקום. אחד אחרי השני ראיתי אותם, ניגשים בפרץ של רגשות, באהבת אמת, בהודיה, בכיסופים לבוא שוב. כל אחד – עולם מלא. כל אחד שיר מופלא, ייחודי, של התמודדות ושל ניסיונות חיים, שרבינו מוביל אל הניצחון השלם.

אבל מי מכל אלה – מי מאיתנו – נראה קרוב לניצחון? כולנו שרוטים ומאובקים, דחוקים ונאבקים, כולנו!

ואז הבנתי. גם בחוץ וגם בפנים – הנהגה מסודרת משמעה עולם מתוקן, שלם, גאול.

אבל להתנהג באופן כזה בזמן של קרבות עקובים מדם של ערב הגאולה זה חוסר אחריות משווע. כי האמת היא שאין שלווה. אין סדר. אין ממסד. לא בעולם ולא בנפש. משום שהעולם מתהפך ומשתנה ומסיר את כל לבושיו הישנים על מנת להתכונן לעולם חדש באמת. הלא זהו הפירוש במילים "חבלי משיח", כלומר חבלי לידה, הווה אומר – משהו חדש צריך להיוולד, משהו שטרם היה מעולם.

אינני רוצה בנועם של הסדר והשלווה משום שטרם הגיע זמנם באמת, אינני רוצה לשקר לעצמי ולאחרים. אני מזיע, נוטף דם, והנשק שלי חם. אין לי זמן לחייך, לנוח, כאילו כבר הגענו, נגאלנו, כאילו אני כבר שרוי בעולם התיקון.

לכן רבינו דחוי כל כך בעיני מי שרוצה לדמות בנפשו שהכל כבר תקין, אבל לא כך הם פני הדברים.

מי כרבינו מגיע לכל אחד, נוגע לכל אחד? רבינו מנהיג של קרבות. ומי שמואס בקרבות מואס בו ובוחר מנהיגות של שלווה בטרם עת.

עומק הסיטרא אחרא של כל הדורות מרימה ראש כעת, נשפכת כמו מים לוהטים אל תוך כל לב ומוח, בחוץ ובפנים, בממסד ובנפש. כבר אמר הרמ"ק שערב הגאולה תינתן רשות לכל הקליפות שבכל הדורות לבוא ולנסות את ישראל. לכן אנו מיוסרים ומטולטלים כל כך. לכן גם רבינו מנהיג את אנשיו בדרך שמתאימה לסערת קרב ולא לשלוות אחרי ניצחון.

המבקש שלווה בעת הזאת ימצא רק שלווה מדומה, ומלוחם גאולה יהפוך לשבוי מלחמה, לפלקט, לבובה.

אני לא רוצה להיות רק עלה בעץ של הצדיק. אני לא רוצה ליפול בשלכת של עייפות החומר ובקשת הסדר וההיגיון. אני לא רוצה להרים דגל מדומה של ניצחון באמצע קרבות שותתי דם. אינני רוצה להיות כאותה מדינה שרבינו מתאר בתחילת "מעשה משבעת הקבצנים": "ומחמת שהיה חשוב אצלו החכמה כל כך (אצל בן המלך של אותה מדינה) היו כולם לוקחין עצמן אל החכמה. ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות, על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחכמות". נקל לתאר מה קורה באותה מדינה כאשר מגיע האויב…

"כי אם היו הכל רואים ומבינים מה שהשיג הצדיק, אפילו חלק אחד מאלף, היו בוודאי כולם כרוכים אחריו והיו מתקרבים אליו בכל נפשם ומאודם. אך הצדיק מתנהג בחכמה בשביל הבחירה ומעלים עצמו ומסתיר עצמו מהעולם, רק מגלה להם מעט מזעיר, באופן שידעו ויבינו שהסוד אצלו… ועל ידי זה יש להם בחירה, כי בוודאי אם ירצו באמת לאמיתו יכולין להבין רחוק על ידי זה שכבר גילה להם, שבוודאי יודע עוד מה שיודע באופן שיתקנם לנצח. וכן מתנהג הצדיק בכל השגותיו, עד שבאמת מתקרבים החפצים באמת"… (ליקוטי הלכות ראש חודש ז' סעיף מ"ט)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support