ראשי > מדריכים ומאמרים > תורת ברסלב > אורו של משיח – "ואני תפילה"

אורו של משיח – "ואני תפילה"

י״ח בטבת ה׳תשע״ז – 16/01/2017

יסודות בדברי עבודת ה' על "תמימות ופשיטות", נובעים ויוצאים, מהאי נחל נובע דלא פסיק, מתורת רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א ותלמידיו, מתומלל משיעורו של הרב ר' נתן ליברמנטש הי"ו.

במאמר שלפנינו נתמקד בשאלות: מהי החכמה הגדולה ביותר? ואיך זוכים להשיגה?

נקדים ונעתיק מדבריו הקדושים של רבינו הקדוש ראש בני ישראל בתו' מ"ד ליקו"מ תנינא: "… וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל – – – כי באמת אין חכם בעולם כלל, ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך – – – "

במעין לשון זו מתבטא רבינו הקדוש בשיחות הר"ן ובעוד מקומות "… ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות…" (ליקו"ת י"ב)

דברים אלו צריכים ביאור, כי לכאורה מה "חכמה" יש בתמימות ופשיטות, אדרבא, הרי זה כאילו אומרין לו לאדם 'אל תהי חכם'… 'אין זה בשבילך'…

אלא פירוש הדברים כך הוא: כשיזכה האדם להבין ולהכיר אפילו מעט מגדולתו ית', ממילא יתחיל הוא להבין גודל קטנותו הוא, ועי"ז יבא לידי הבנה – כי בעצם אין שייך אצלו ידיעה כלל! כלום שייך בכלל להבין אפי' מעט מזעיר מהנהגת השי"ת, מטעמי המצוות והחוקים?

ולפיכך, כל הנהגתו תהיה רק בדרך של תמימות ופשיטות, בלא להבין למה ומדוע, "כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשי"ת ויודע בידיעות השי"ת, זה סימן שאינו יודע כלום, כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו, כי כל מה שמתקרב יותר לה' יתברך ויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאד, ואינו יודע כלל – – – "

אלו הם דברי רבינו הקדוש בתורה ס"ג. והנהגה קדושה זו, אי אפשר לפרשה ולהסבירה, כי דברים המסורים ללב הם. אין פלא איפה, מדוע קורא לזה רבינו הקדוש "החכמה הגדולה שבכל החכמות", משום שהנהגה שכזו תעיד על ידיעה והרגשה בגדלות הבורא.

חכמינו זכרונם לברכה, דרשו על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים) – "אלו בני אדם שערומין בדעת כאדם הראשון, ומשימין עצמן כבהמה" (חולין ה' ע"ב). ישאל השואל, וכי מה גדולה היא זו, שישים אדם עצמו כבהמה? הרי אנו מצווים להיפך, להתרחק מאד מלהדמות לבהמה… אלא שדבר זה קאי על הצדיקים הגדולים במעלה; כשאדם פשוט רואה את הצדיק הגדול, את גודל התלהבותו בשעת עשיית מצווה, את גודל דבקותו – יטעה לחשוב, שהסיבה לכך היא, מפני שהצדיק זכה בודאי להשיג ולהבין ולדעת באמת מהי מצוה – – –  ומכאן נובעת התלהבותו ודבקותו הגדולה. אך כפי הנשמע מדברי רבינו הקדוש מחשבה זו בטעות יסודה, הסיבה האמיתית להרגשתו הגדולה של הצדיק בכל מצוה ומצוה, נובעת ממקום אחר לגמרי: כשחז"ל אומרים "ערומין בדעת – ומשימין עצמן כבהמה" כונתם היא, שעל אף כל ההשגות הנוראות והידיעה האלוקית, כשמגיע הדבר – אצל הצדיק – למעשה, אזי הצדיק נוהג כביכול כבהמה, אינו יודע כלום! ועושה מפני שכך ציוה הקב"ה! אצל כל אדם שייך לעיתים, שיבוא לידי התלהבות גדולה, והוא מתלהב מאד בעשיית מצוה וכיוצא, וכל זאת רק מצד ה"אמונה" שבו, דבר זה הוא אצל הצדיק, ובתמידות –  וביתר שאת.

אולם עדיין יש לתמוה, הרי זה הצדיק שזכה לכאלו השגות, לכזו ידיעה, איך יתכן שהוא יעשה את ציווי ה' רק מתוך אי ידיעה גמורה?!

דבר זה ניתן להסביר ע"פ משל: כשתלמיד יבוא להבחן בישיבה, כשישאל, מה הוא יודע בסוגיא, ויענה שאינו יודע כלום… בודאי אין כוונתו כי גם את הא' ב' אינו יודע… מפני שאצלו אין זה נקרא "ידיעה" כלל! ולעומת זאת, כשיישאל קטן בן ג' או ד' שנים על ידיעתו, ישיב מיד "אני יודע הכל!" כשכוונתו לכ"ב האותיות…

ההבדל בין אלו השנים הוא, שאצל זה הקטן ששכלו מצומצם, לכן ידיעת הא' ב' נראית בעיניו לידיעה וחכמה גדולה. מה שאין כן הגדול, שיודע ומבין מהי ידיעה, לגביו אין זה 'לדעת' כלום! – – –

כמו כן הצדיקים "הגדולים במעלה מאד" אשר ערומין בדעת כאדם הראשון, דייקא מפני שמאיר כל כך אצלם גדולת הבורא, מהאי טעמא הם משימין עצמן כבהמה… תכלית ידיעתם והשגתם היא – שאינם יודעים כלום! בסוד "תכלית הידיעה אשר לא נדע" – – –

נמצא אם כן, שהתמימות ופשיטות של הצדיקים, מראה דייקא על חכמה, ידיעה, והשגה נפלאה ונוראה בו יתברך, אשרי להם! זהו למעשה רצון הבורא יתברך מכל בר-ישראל, שילמד וישיג את התורה ומצוותיה, ולמרות זאת יעשה ויקיים הכל מטעם אחד ויחיד: משום שכך ציוה השי"ת!

ענין זה מוצאים אנו אצל כלל ישראל בעת קבלתם תורה מסיני, שאז ענו ואמרו כולם "נעשה ונשמע". ולכאורה יש לתמוה, מה הגדולה כל-כך בזה שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע', הרי ככלות הכל הם רצו לשמוע… (והשמיעה תתבאר לעיניננו, השגת והבנת מצוות התורה) אלא כך היתה כוונתם: אנו מקיימים ועושים את מצוות ה' מפני שכך הוא רצונו! והשמיעה, גם היא רצון ה', שהדברים יישמעו באזנינו ולאו דווקא על ידם 'נעשה'. (אמנם אם לא ישמעו, ממילא גם לעשות לא יוכלו…) אלא השמיעה גופא היא היא עשיית רצונו של מקום!

מונח כאן, למעשה, כלל ויסוד חשוב לדורי דורות, זאת הודיענו השי"ת ע"י חכמיו האמיתיים ש"תלמוד תורה כנגד כולם" – מצווים אנו על לימוד התורה הקדושה, השם יתברך חנן אדם בדעת בשביל שישתמש בזה הדעת, וילמד וישיג את כל חלקי התורה, אשר על כן הלימוד הוא איפה בבחינת "נשמע", ללמוד על מנת לקיים. הקיום לעובדא למעשה הוא החלק של "נעשה". ושניהם באים אך ורק מטעם אחד, מפני שזהו רצון ה'. ונמצא איפה, שה"נשמע" הוא מחמת ה"נעשה", ולא להיפך. בשני החלקים האלו אני מקיים רצון בוראי, אשר זהו תכלית הבריאה.

יש מקומות, בהם ניתן לשמוע אדם האומר לחבירו: בא ותלמד, ראה איזה חיות מונח בהתורה… איזו עמקות… – לפי האמור לעיל אין לך טועה ותועה יותר ממנו, מפני שעל האדם ללמוד; לא מפני שהוא חש חיות בלימודו, ולא מפני שהוא נהנה מעומק הסברא וכדומה, כי אם מטעם אחד בלבד: זהו רצון ה' שאלמד ואהגה בתורתו הקדושה! אמנם, השם יתברך חפץ ורוצה שנתעמק, נבין, ונרגיש את החיות שבתורה, ואת הנעימות שבה ועל ידי זה נזכה להתקרב אליו, (כמובא במקום אחר שהעיקר [כלומר התכלית] זה הנעימות שבתורה) וככל שאדם זוכה להבין את דברי התורה, ולהרגיש את הנעימות שבה, כך הוא יותר נכלל בו יתברך. נמצא, אם כן, שאין נפקא-מינה באיזה חלק נמצא האדם, אם בתורה, תפילה או עשיית המצוות – הכל נשתלשל מיסוד אחד: רצון ה'! – – –

וזה ענין "חכמה ומלכות" שרבינו הקדוש מביאם בתורה א', שהמלכות, טבעה, "דלית לה מגרמא כלום" רק שהיא בטלה לה"חכמה" ועל ידי זה מאירה בה החכמה, וכפי שרבינו הקדוש מביא בתורה מ"ט ש"תפילה" היא בחינת "מלכות" כמו שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום "ואני תפילה".

וביאור הדברים: תורה – שהיא החכמה –  היא גם בבחינת "נשמע" – שלומד על מנת לקיים. תפילה – היא המלכות – היא גם בבחינת "נעשה", מפני שהאדם מצווה להתפלל ועושה כן, ועל כן תורה ותפילה מרמזין על בחינת "חכמה ומלכות" המבואר בפנים התורה. אך לפי אשר יבואר לקמן, על אף שהתפילה (מלכות) מקבלת מן התורה (חכמה), אף-על-פי-כן, האור שתפילה באה ממנו גבוה יותר. פירוש: לפי שתורה היא מידת החכמה שעומד בה עכשיו, מה שאין כן תפלה נמשכת ממקום יותר גבוה שבחכמה, לפי שהמתפלל בודאי אינו מתפלל על מה שכבר קיים ומצוי אצלו, כי אם על דבר שעדיין אין לו והוא גבוה ועליון ממנו, ומחמת שכל האור של תפילה נתמשך מאור החכמה העליונה, על כן האור של תפלה גבוה מן האור של התורה הקדושה, ולפיכך החיות שמרגיש האדם בתפילה הוא יותר מן החיות שמרגיש הוא בהתורה, (ועיין מזה עוד בליקוטי הלכות ראש חודש).

היות ורבינו הקדוש מחלק בכמה מקומות את ענין תפילה לב' בחינות א' – בקשת ושאלת צרכיו, ב' – שבחו של מקום, נבאר איך בשניהם יש ענין ביטול והמשכה ממקום עליון כאמור לעיל:

כי בשעה שאדם מבקש על דבר עליון ממנו, אזי ממילא הוא בטל אליו ומקבל ממנו. וכן כשמשבח ומודה להשי"ת אזי בודאי משבח את אשר עליון ממנו, מפני שלא שייך ענין שבח והודאה אל הנמצא בדרגא אחת עימו, ובכח זה שמשבח את אשר עלה ונתעלה מאיתו על-ידי-זה הוא גם כן בטל אליו ויונק ממנו. ועל כן רבינו הקדוש מקשר את ענין "מלכות דוד" לענין "תפילה", מחמת שזה כל ענין המלכות – ביטול גמור. והמשכה ממקום גבוה ממנו.

אכן מפליא הדבר, כיצד מכל כ"ד ספרי הקודש, מכל סדר כתובים, דווקא ספרו של דוד המלך עליו השלום נכתב בלשון תפילה, על אף שהוא ספר נבואה. וביאור הדברים: שאר כל הנביאים הקדושים, על אף שזכו לדרגות נפלאות מאד בהשגת גדולת השי"ת, אף-על-פי-כן עלה ונתעלה עליהם דוד המלך עליו השלום. כי לדרגא כזאת של "איני יודע", אין לי שום השגה, שום ידיעה, אלא רק 'ואני תפילה', לזה זכה רק דוד המלך עליו השלום – – –

(החיד"א הק' מביא אף רמז לענין זה משמו הק' של דוד המלך, כי האות דלי"ת מורה על ביטול – 'דלה ועניה', אות וי"ו מרמזת על המשכה כמבואר בתו' ח' ובעוד מקומות. כלומר, רק ע"י הביטול העצום, זכה להמשיך על עצמו מאור החכמה העליונה, ולאחר מכן שוב 'דלי"ת' שיודע ומכיר שמעצמו אין לו ולא כלום "דלית לה מגרמא כלום…" ועל ידי הביטול הזה זכה דוד לעלות ולהתעלות עד לשורש המלכות דקדושה).

זהו אם כן סוד הביטול והנהגה, אך ורק בדרך של תמימות ופשיטות גמור, כדי שעל ידי הביטול הזה יוכל לקבל מן הגבוה ממנו, ואף על פי כן להשאר בדיעה שעדין אינו יודע כלום…

ומוצאים אנו בדבריו הקדושים, שהתבטא על עצמו ש"'האיני יודע' שלו הוא יותר חידוש מה'ידיעה'…" ומפעם לפעם היה מפליג בלשונו: איני יודע… איני יודע כלום… ובאחרית ימיו הקדושים כשהיה באומן, כשני ירחים קודם הסתלקותו, כשאמר אז התורה של "תמימות ופשיטות" (ליקו"מ חלק ב תורה ע"ח) אמר אז לר' נתן ור'  נפתלי איני יודע מדוע באתם אלי… איני יודע כלום… ונשבע אז בעצם יום השבת שאינו יודע כלום!… וכשרבינו הקדוש מתבטא בלשון שבועה – – –

ובודאי עמד אז בדרגא הקדושה של "תכלית הידעה אשר לא נדע" כמובא. וכפי כל המבואר לעיל, עדיין יש מקום להסביר… ויובנו הדברים ביתר שאת, שכשהתפאר במשך חייו הקדושים מעוצם נוראות השגתו, עמד אז בכזה אור של חכמה, ואמר ששום ילוד אשה לא השיג זאת! אבל אז בשבת נחמו מעט לפני ששקעה השמש, כשהגיע לשיא הדרגות שאפשר רק להגיע כשמלובשים בגוף, עד כדי כך שהוכרח להפרד מגופו הקדוש; באותה העת כבר הגיע על כזו ידיעה עצומה בגדלות השם יתברך עד שכבר לא ידע כלום – – – כאותו יניק דיניקין שהתפאר בכך שאינו זוכר כלום, שזה קאי על רבינו בעצמו – – –

ועצם הדברים נוראים ומבהילים עד מאד, כי כשאדם פשוט עולה מדרגא לדרגא אינו יכול לומר שכעת כבר אינו יודע כלום, וכל מה שלפני כן אינו כלום – לא כן רבינו הקדוש המאור הגדול, אשר בעת ההיא נתעלה להשגה עליונה עד מאוד, למעלה מכל הברואים כולם, שכל מה שהיה עמו מתחילת יצירתו ועד לאותה שבת נחמו זה כלום ממש! ובמעשה הנורא "מחכם ותם" אשר שם מרומז כל ענין קדוש זה, מדגיש רבינו הקדוש ואומר: לא שהיה טיפש! רק שכלו היה פשוט בתכלית הפשיטות ("פראסטיק") בלי שום חכמות… והראיה, שלבסוף כשלימדוהו את החכמות והובא לפני המלך – מצאה חכמתו חן רב בעיני המלך, עד שמינהו לראש לכל המיניסטרים.

"ואף-על-פי-כן, אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל… רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה…" (שם) ודבר זה יובן עתה ביתר שאת,  לפי שהתמנותו למיניסטר על כל המיניסטרים – מרמז מה שמרמז – על השגות ודרגות נפלאות מאד, ואף-על-פי-כן להשאר בדרך של תמימות ופשיטות – זהו בודאי חכמה גדולה מאד! – – –

יאמר אדם, דברים אלו אמורים רק כלפי השגות נפלאות של התם הקדוש; כלפי גדלותו של דוד מלך ישראל; מעוצם השגתו של אדמו"ר הקדוש – אולם אנחנו איננו עומדים בזה… והרי מודעת זאת בכל הארץ שרבינו הקדוש בכל תורותיו, שיחותיו וסיפוריו הקדושים התכוין בזה אל אנשים כמונו, כי היצר הזה כשרק באים על איזה ידיעה כבר נחשבים אנו בעינינו "חכמי העולם" – מצוי בלבו של כל אחד ואחד, אצל קטן וגדול. ולכן האדם מתחיל להתחכם להתם ולהכא… אולם דרכו של רבינו הקדוש היא שעם כל הידיעות וההשגות אזי כשמגעים לעובדא למעשה – להשליך את כל החכמות!

ומהו סימן ההכר על האדם אם הוא מרגיש באמת "שאינו יודע כלום"? הדבר ניכר לפי מידת התגברותו בתפילה, כי ככל שתהא הרגשתו כי אין בידו לא תורה ולא מעשים-טובים, כך יתאמץ יותר בתפילתו לזכות אל הדבר ההוא, וזוהי דרכו של רבינו הק', שככל שנזכה להרגיש את האור של תורה, האור של קדושה וכו' – כן נרגיש יותר עד כמה אנו רחוקים מהם בתכלית הריחוקים, לא התחלנו עדיין כלום…

וזהו למעשה אורו של משיח, נשמת רבינו הקדוש, מלכות דוד, הגואל האחרון אשר יכניס בלבו של כל איש מישראל את אור המלכות דקדושה "דלית ליה מגרמיה כלום"! אפס בלתו יתברך – – – וכך אפשר גם לפרש את ענין המובא בדברי רבינו ז"ל "נוקבא דפרדשקא" – שהוא כלי חלול, ד"משך רוחא דחיי למשיחא" – רבינו הקדוש מפרש זאת על החוטם, דבר שלכאורה צריך הסבר, הרי הרוח חיים בא מן הריאות, ולא מן  החוטם?! אלא ביאור הדברים הוא: משיח ימשיך את החיות לכל העולם, על ידי שיגלה, שלמעשה, אף שנראה שיש כאן טבע, ישנה  הסתרה רבה, אולם אליבא דאמת הכל בטל ומבוטל! אין כלום! ואמנם התגלות אלוקות ממש אין כאן, אולם זהו סוד התפילה, המשכה במקום גבוה יותר כאותו "נוקבא דפרדשקא" ועל כן עיקר ענינו יהיה התפילה.

השם יתברך יזכנו לבוא לחכמה האמיתית אשר היא "התמימות ופשיטות" לבוא ל"תפילה באמת", ו"תורה באמת" – אך ורק מפני שזהו רצונו ית', ואזי נזכה להמשיך על עצמנו מאורו  של משיח, אור הגאולה העתידית במהרה בימינו אמן.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support